סירקה טורקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סירקה טורקה (Sirkka Turkka) (נולדה בהלסינקי ב2 בפברואר 1939), משוררת פינית.
סירקה טורקה פרסמה את ספר שיריה הראשון בגיל שלושים וארבע. במשך השנים שחלפו מאז, היא פרסמה יצירה אחת בפרוזה, "בבטן הלוויתן" (1975), ושנים-עשר ספרי שירה: "חדר בחלל" (1973), "זאת אני" (1976), "הלילה נפתח כמו דגן" (1978), "האיש שאהב את אשתו יותר מדי" (1979), "השליט היפה" (1981), "אף-על-פי שקיץ" (1983), "שובי, שובי, שבא הקטנה" (1986), "קול הכוח" (1989), "אח לנפש" (1993), "בית השמש העולה" (1997), "באתי דרך יער כהה" (1999) ו"כה קשה הכתה הרוח" (2004). ספר הכולל יותר משמונה-מאות עמודים ואוצר את כל כתביה ראה אור בשנת 2005.
תרגומי שיריה של סירקה טורקה התפרסמו בעברית החל משנת 1989 במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ובמוסף הספרות של "מעריב", בכתבי-העת דימוי, הליקון, מאזניים, עיתון 77, עכשיו, רחוב ושבו, באנתולוגיות של פסטיבל המשוררים משכנות שאננים בשנים 1993 ו-2006 ובספר "חופשית ברוח" מאת שי גינות (1999). האסופה הראשונה של שירת טורקה בעברית, "מהר, לבד ועכשיו", ראתה אור בהוצאת כרמל בשנת 1998. האסופה השנייה של שירה זו בעברית, "עמוק בלב היער" (2006), כוללת בנוסף על כל חומרי האנתולוגיה הראשונה שירים רבים שלקוחים מעשרת קובצי השירה הראשונים של המשוררת ושלא פורסמו בעברית קודם לכן, וכמו כן אוסף מקיף ומייצג משני קובצי השירה האחרונים שלה, שראו אור רק אחרי פרסום האנתולוגיה העברית הראשונה.
שירת טורקה זכתה לא רק באהבת קוראיה ובהערכתם, אלא גם בהכרת הממסד בחשיבותה: בשנים 1980 ו-1984 קיבלה המשוררת את פרס המדינה הפינית, בשנת 1986 היא הייתה האישה הראשונה והמשוררת היחידה עד אותו זמן שזכתה בפרס פינלנדיה, ובשנת 1994 הוענק לה פרס רשות השידור הפינית. מלבד שתי האסופות העבריות של שירתה, אחדים מספריה ראו אור גם באנגלית ובשבדית. כמו-כן תורגמו שיריה לאיסלנדית, אסטונית, אסקימואית, בולגרית, גרמנית, הונגרית, יוונית, יפנית, ספרדית, פולנית, צ'כית וצרפתית.
יצירותיה של סירקה טורקה חוללו בשירה הפינית מהפכה בזעיר אנפין, כיוון שהייתה בהם שבירת מוסכמות בולטת בתחומי התוכן, הלשון והצורה. למן ספריה הראשונים הצטיינה היוצרת במאפייניה הייחודיים – היא סירבה ללכת בתלם שפילסו המשוררים שקדמו לה ושזרה בשיריה יסודות פגניים ונוצריים, אמירות מקראיות שנימתן רצינית וחגיגית לצד משפטים הלקוחים מלהיטים נדושים, פתגמים פיניים לצד מילים ושורות בשפות זרות, וכל אלה בשילוב מקורי ויוצא מן הכלל. לשילוב יסודות ממקורות רבים כל כך וליצירת פסיפס פוליפוני נהוג להתייחס לפעמים כאל כתיבה פוסט-מודרניסטית. לא היה חסר הרבה שיטעו ויראו גם בטורקה משוררת פוסט-מודרניסטית, אולם קולה הוא קול איתן שאי-אפשר לטעות בו, ומשום כך הוא מצליח בלי קושי לגבור על שטף הציטטות שהוטמעו בסביבתו. ריבוי המקורות שהמשוררת שואבת ומושפעת מהם, זיקותיה למשוררים כמו פדריקו גרסיה לורקה (1936-1898), פרננדו פסואה (1935-1888), אונו קיילאס (1933-1901) ואווה-ליסה מנר (1995-1921) ושימושיה בהגדים שאינם תמיד מקוריים לעילא ולעילא – אינם פעלולים ואף לא קישוטים, אולם אין בהם גם כדי לגבור על קול המשוררת שאת כוחו ואת עוצמתו הם רק מדגישים. בחמקמקותה, בעושר סגנונותיה, בסבך נופיה ובתנועה המתמדת של היסודות המהותיים ביותר בשירתה, הצליחה המשוררת לתעתע במבקרים שביקשו להדביק עליה תווית כזו או אחרת, ופוגגה כליל את קסמי חשיבתם האנליטית. אף-על-פי ששיריה אינם ממוקדים מבחינה תמטית, למרות זרימתם ובלתי-אמצעיותם, ואם כי רצף אמירותיהם נקטע תדיר בקילוח תמונות המתחלפות במהירוּת קלידוסקופית, הרי ציורי הרגע המילוליים של יוצרת זו עוסקים באורח ממוקד בסוגיות העיקריות של הקיום האנושי – באהבה, בכמיהה, במחלה, במוות ובאובדן – ואגב עוברם בשטף הם מותירים בצופיהם רשמים עתירי חיוניות, רשמים מגובשים ועזים, או סוחפים את הצופים בהם כנחשול אדיר בגחמנותם המפתיעה והבלתי ניתנת לצפי, כמו היו הם עצמם אחד מאיתני הטבע הקרובים ללב היוצרת.
יצירתה של סירקה טורקה כוללת, בין השאר, שירי טבע קצרצרים ושירים ארוכים בפרוזה, ליריקה טעונה רגשית והרהורים פילוסופיים, לשון מדוברת ושפת תפילה, רצינוּת תהומית ואירוניה שנונה ומבדחת. עירוב הסגנונות והתכנים וערבוביית המשלבים והמקצבים הם מן האמצעים שמשמשים את המשוררת תדיר כדי להדגיש את הפער בין המוחלט לבין היחסי, בין האלוהי לבין הארצי, בין המוות לבין החיים. "בשירי טורקה המקצב הוא הרבה יותר מסתם קֶצב," גורס, בצדק, חוקר הספרות יוקה קוסקליינן , "המקצב הוא תפישה ביחס לשפה ולאפשרויותיה. מובנו הוא שלסדר המילים יש חשיבוּת. משמעו הוא הכושר לייצר מבנים אליפטיים, עיבודים ותמונות החוזרות ונשנות ולשמור על כל היסודות בהתאמה ריתמית. פירושו הוא שלנימת הדוברת יש משמעות מכרעת מבחינת השיר. הסרקזם, האירוניה וההומור מתערבבים בהגד חגיגי ונשגב ונטמעים בו, וכך נוצר מכלול רבגוני המתפקד באמצעוּת מקצבו." בזכות מקצב שירתה המכשף והסוחף של טורקה, בזכות מערבולת יצירתיוּתה ופוריוּת יצרנוּתה והודות לעוצמתה הרגשית, כל ניסיון להתמקד אך ורק בדימויי המשוררת, בראיית עולמה או במבנה משפטיה נידון מלכתחילה לכישלון, והוא משול לעיסוק באוסף שברים ורסיסים ששום כלי שלם אינו יכול להתחבר מצירופם. כל רסיס כשלעצמו הוא בעל מרכז כובד פנימי, אולם המשוררת איננה בונה שום שיר שלם על יסוד תמונה בסיסית אחת או על מסד מחשבה אחת ויחידה, נדירה ומבריקה ככל שתהיה. במרקמם ובטעמם שיריה לעולם אינם מלאכותיים, אקדמיים, מתחנחנים או מתחכמים. אמצעי נוסף שטורקה עושה בו שימוש חרוץ הוא ההקבלה והשילוב שהיא יוצרת בין החריג, המוזר והחד-פעמי לבין היומיומי, המוכר והשגרתי: הַמְלֶט וחלוק-רחצה, הטייס של שוסטקוביץ' וחצר תחנת-הרכבת, התינוק הקטן של טָבִיאָנִי והירח. בשירה זו, שמבניה הסינתטיים מגובשים להפליא אך משפטיה המהודקים מותירים למרות זאת מרווחי נשימה ומחשבה נאותים, חוזרת ונשנית גם האנשה, המטשטשת באופן מודע את הגבול בין המופשט למוחשי. מכלול האמצעים האמנותיים שקיימים ביצירת טוּרְקָה לצד לשונה הייחודית, מאפשר למשוררת לשייף בשיריה יהלומים גולמיים נדירים המותירים כל תאוריה וכל ניתוח ספרותי הרחק מאחוריהם.
ספרים אחדים במבחר של טוּרְקָה ממוקדים בעניינים מסוימים יותר מאחרים, והאנתולוגיה הכוללת שירים מתוך תריסר ספרי המשוררת מאפשרת לבחון את התפתחות כתיבת היוצרת לאורך ציר הזמן. כבר ספרה הראשון "חדר בחלל", כלל שירי טבע קצרצרים ואידיליים לצד תמונות בעלות מודעוּת חברתית ופוליטית, תמונות ש"שיר-עם בוליביאני" ושמותיהם של יושב-הראש מָאוֹ ושל המהפכן הוֹ צִ'י מִין נזכרים בהן. אולם הדמויות שהופיעו בספר הביכורים ושהתייחסו לאנשים החיים בקרבת המשוררת, בצפון החשוך והקר של פינלנד, היו כמעט בלי יוצא מן הכלל דמויות של יחידים החיים בשולי החברה: משוררת ערירית, עובר-אורח הנופל ברחוב, שכנה אלמנה החיה בצמצום, נכים, מטורפים ו"מקרים סוציאליים" אחרים. "זאת אני" מתרכז בתהליך שהמשוררת עצמה הפכה באמצעותו למתבודדת תימהונית, ואגב כך מתעדים שירי הספר את התגלית המרגשת של החיים בחיק הטבע. לעומת זאת, "הלילה נפתח כמו דגן" מתמקד בראש ובראשונה בייסורי האהבה, בכאב הפרֵדה ובחשיבותן הרבה של דמויות ספרותיות אחדות בעולם היוצרת; "אף-על-פי שקיץ" עוסק בעיקר באבל המשוררת על מות אמהּ; "אח לנפש" מרבה לתאר מקומות רחוקים מהנוף הפיני – בין השאר ירושלים, הכנרת ומערב ארצות-הברית; ו"באתי דרך יער כהה" מביא שירים שקרבת המחלה ותחושת המוות המאיים והמשחרר גם יחד מושלות בכיפתם. יחד עם זאת, טורקה נשארת תמיד קרובה לאותן תעצומות-הנפש המַפרות את כל יצירתה, לקיום הנטוע עמוק באדמה שהמשוררת חשה כי אליה היא שייכת ולתהייתה המתמשכת באשר לאופיים של החיים בעולם הזה.
את שירת טורקה אפיינה למן ההתחלה מחאה אישית, חברתית ואקולוגית שהטביעה עליה חותם של מוזרוּת וחריגוּת, שכן בניגוד למשוררים פינים חשובים בני-זמנה כמו פנטי סאריקוסקי (1983-1937) ופאבו האביקו, יליד 1931, אשר עסקו בביקורת ובמחאה לפי דפוסים מקובלים, לא גילתה טורקה מעולם שום נאמנוּת לרעיון כלשהו או לתפישה זו או אחרת פרט לנאמנותה המוחלטת לעולמה הפנימי ולשפתו המיוחדת. השתקפותן של אידאות נוצריות ואנרכיסטיות אחדות בשירתה אינה מקבלת לעולם נופך של תבנית רעיונית מוצקה ואדוקה. זאת ועוד, דיוקה המופתי של לשון השירים, חגיגיוּת ההבעה וההקפדה חסרת-הדופי על גימור היצירה, מרחיקים את שירתה מאופני התבטאותם השגורים של יוצרים בוהמיים או מהפכנים בעלי נטיות אוונגרדיות או היפיות. לא פחות מרחיקה אותה מהם תובנת המשוררת, שייפוי מלאכותי של תפישות כאלה ואחרות מוליד אידאולוגיות מטורפות ורצחניות ומשָׁרֵת מטרות לא-כשרות של יחידים ושל גופים החפֵצים להחזיק בשררה הממסדית באורח חד-צדדי ומוחלט. המבט שהיוצרת נושאת אל המרחק, אל העתיד ואל מה שנמצא מאחורי הכוכבים אינו מונע ממנה אף פעם לזכור את הקרוב ולמקד בו את מבטה. כמו בראיית עולמה חסרת הקו האחיד והגורף, כך גם בשפת השירים שלה יש חריגות לא מעטות מן התקניוּת הלשונית הטהרנית, אולם גם אותן חריגות מותאמות לשימוש בפינית דקדוקית וצחה. משום כך אין לראות בחריגות אלה מצבור להטוטים, אלא אוסף של כלים המשרתים את היוצרת בבואה להרחיב את המלאי הלשוני העומד לרשותה. הימצאוּת חריגים לשוניים אצל המשוררת היא לעולם פרי בחירה מודעת וקפודה ובשום פנים ואופן לא פועל יוצא של כתיבה מתוך זרימת התודעה. הבנת נימותיהם של אותם חריגים והתהייה על טיב דקויותיהם מצריכות אצל הקוראים רגישוּת לשונית והכרוּת מעמיקה עם כללי הדקדוק של השפה, ומכל מקום קיומם של החריגים אינו גורם להטלת ספק במיומנוּת המשוררת וביכולתה למצוא את המילים ואת הניסוחים המתאימים ביותר בהקשרים שהיא נזקקת להם בשיריה.
למרות קרבה מסוימת הקיימת בין שירת סירקה טורקה לשירת אווה קילפי, ילידת 1928, יוצרת פינית שאף היא התחילה לפרסם משיריה בתחילת שנות השבעים, הרי טורקה שומרת למעשה על בדידות מזהרת בקרב היוצרים הפינים הן מבחינת התנהלותה השירית הן מנקודת המבט של זיקותיה ליוצרים אשר קדמו לה. שירתה איננה עולה בקנה אחד עם הדגמים הסטראוטיפיים שביקורת הספרות הפינית יצרה ביחס למשוררי שנות השבעים של המאה העשרים. לפי החלוקה המקובלת בביקורת זו, עשור השבעים היה עשור דל ויובשני, ועיסוקם התמטי של משורריו הסתכם בשני תחומים בלבד – הליריקה של הטבע וביקורת החברה. אף-על-פי-כן, שירתם החיונית, המקורית ורבת הכוח של סירקה טורקה, אווה קילפי וארטו מלרי (2005-1956) היא אוסף עדויות ניצחות לכך, שמשוררים אשר התחילו לפרסם את שירתם באותו עשור, אינם יוצרים בהכרח קבוצה שניתן להתייחס אליה כאל מקשה אחת. חשיבה תבניתית מקובעת מדי אינה תורמת דבר להסתכלות נכונה על התפתחויות ספרותיות, והיא זקוקה גם לפרספקטיבה של זמן וגם לטלטלות רעיוניות כדי להתאושש, להתגמש ולהתאים את עקרונותיה למתרחש ביצירה עצמה.
המחשבות העולות בדעת קוראי שירת טורקה כמו שועטות קדימה והלאה בלי אף נקודת אחיזה מוצקה בתבניות אידאולוגיות מקובעות, ואם כי ניתן לציין יסודות תמטיים החוזרים ונשנים ברבים מן השירים – הטבע לעולם ינצח כל תיאור שבן-אנוש יצליח להפיק ביחס אליו, הן ורבאלי הן ויזואלי; הבדידות, הצער, המוות והאבל הם רגשות ראשונים במעלה בציר העובר בלב המשוררת; והחשיבוּת שיש לסוסים, לכלבים ולשאר החיות בחייה – הרי מינון אותם יסודות ותכיפוּת היקרויותיהם אינם מאפשרים לגבש ביחס לעולמה הפנימי של היוצרת תמונה מובנית אחידה וחד-משמעית. עולם פנימי מורכב ורבגוני זה מושתת על יחסי גומלין יוצאי-דופן עם החי והצומח ועל יחסי-אנוש, שחוויותיהם הבסיסיות והמהותיות ביותר הן חוסר היכולת להשתלב בחברה, חוסר הנכונוּת להשקיע מאמץ בניסיון להסתגל למוסכמות וקבלה כמעט מובנת מאליה של השונה והחריג בסביבה, שסובלנות איננה תמיד הצד החזק שלה. בספרה הראשון כתבה המשוררת על ילדותה – על-אודות הזמן שבו עדיין ניסתה "לגדול, לבלוע אספירין, לנשום עמוק", לחפש את מקומה בחברה. כבר ספר זה מרמז על הבדידות הקיומית ועל עומק הצער, שהמשוררת עתידה להיקלע אליהם בעקבות נכונותה הנחרצה להיאבק על צדקת דרכה. במאבק זה היוצרת מוצאת בעלי-ברית נאמנים בעצים ובחיות, והדבר בא לידי ביטוי גם בשירתה: שורותיה גדושות באלמנטים השאולים מהמיתוסים הפיניים הקדומים, מכתבי הקודש ומעולם הטבע העשיר, שהוא לדידה עיקר העיקרים. התחככות האדם בחברה מותירה צלקות בנפשו, אך החיים בטבע גם הם מותירים צלקות. עקבות המאבק באיתני הטבע חתומים בבשר המשוררת ובלשון שיריה, ולפעמים אותותיהם מוחשיים וממשיים לגמרי. אולם השריטות בתקליט גופה של טוּרְקָה אינן פותחות שום פתח להתבכיינוּת או לרגשנוּת מיותרת, ומטרת אזכורן אינה אלא לאשש את האמירה הבאה אחריהן: "מצלקות גדלים החיים."
