כבל תת ימי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כבל תת ימי הוא כל כבל תקשורת המונח על קרקעית הים כדי לחבר בין שתי נקודות שאין ביניהן חיבור נוח או אפשרי ביבשה.
הכבל התת ימי הראשון הונח בין אנגליה לצרפת בשנת 1850 ושימש להעברת טלגרף בלבד, הכבל כלל גיד אחד ומעטפת. כשלושה ימים לאחר שהונח בים נקרע הכבל על ידי סירת דייגים. מאז הונחו כבלים תת ימיים המכילים מספר רב יותר של גידים ואפשרו נפח תקשורת גדול יותר.
בשלב הבא השתמשו בכבלים קואקסיאלים המכילים גיד מרכזי (ציר) ומעטפת (סיכוך). כבלים אלו העבירו תדר מאופנן הנושא עליו מידע בשיטת חלוקת תדר FDM. מאוחר יותר העבירו בכבלים מידע בריבוב בחלוקת זמן TDM שהייתה יעילה יותר ופתרה בעיות של רעשי רקע ועוצמות שמע לא יציבות.
בעקבות התפתחויות הטכנולוגיות, עברו לשימוש בסיבים אופטיים, המשמשים לתקשורת עד היום. לסיבים האופטיים יש יתרון גדול על פני השיטות הישנות, כיוון שכמות המידע שניתן להעביר באמצעות זוג סיבים היא גדולה בהרבה מכמות המידע שניתן להעביר על ידי כבלים.
ישראל נעזרת בכבלים תת ימיים לתקשורת בינלאומית עם מדינות אירופה ואמריקה.
גם כיום, משתמשים הרבה בכבלים תת ימיים וזאת מכיוון שהתחליף היחידי - לוויינים איננו יכול להעביר את כמות המידע הנדרשת. בנוסף, היות שאורך הכבלים קצר בהרבה מהמרחק אותו צריך שידור לוויני לעבור (מכדור הארץ לחלל ובחזרה) - השימוש בכבלים אופטיים תת ימיים מאפשר תקשורת מהירה וללא השהיות משמעותיות. כבלים תת מימיים גם בטוחים יותר משידור אטמוספרי של מידע, ולכן פעמים רבות מידע העובר בהם אינו צריך להיות מוצפן או מקודד.
