ג'אז
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ג'אז | |
|---|---|
| מקורות סגנוניים: | בלוז ומוזיקת מצעדים אירופאית |
| מקורות תרבותיים: | מוזיקה מערב אפריקנית-אמריקנית, ניו אורלינס של תחילת המאה ה-20 |
| כלים: | גיטרה, גיטרה באס, סקסופון, טרומבון, פסנתר, קלרנית, חצוצרה, קונטרבס, מערכת תופים. |
| פופולריות מיינסטרים: | בעיקר בגירסאות היותר פופיות, כמו סווינג. עדיין משפיע בז'אנרים מוזיקאליים רבים. |
| נגזרות: | ג'אז לטיני, סווינג, מיני ג'אז |
| תת-ז'אנרים | |
| בי-בופ, רגטיים, קול ג'אז, דיקסילנד, ג'אז חופשי, ג'יפסי ג'אז, הארד-בופ, פיוז'ן, מילו ג'אז, ג'אז מודאלי, סמות' ג'אז, סול ג'אז, טראד ג'אז, פוסט-בופ, הזרם השלישי | |
| ז'אנרי פיוז'ן | |
| אסיד ג'אז, ג'אז בלוז, פיוז'ן, ג'אז ראפ, נו ג'אז, סמות' ג'אז, קליפסו ג'אז | |
| סצינות איזוריות | |
| נושאים קרובים | |
| ג'אז בים האדום, ביג בנד, מחלקת קצב, סטנדרט, בס מהלך | |
ג'אז הוא ז'אנר מוזיקאלי שהחל דרכו בארצות הברית בראשית המאה ה-20, הוא גם נקרא "המוזיקה הקלאסית של ארצות הברית". על השאלה "מהו ג'אז?" ניסו לענות רבים, אך ללא הצלחה יתרה. באופן עקרוני, ג'אז הוא מוזיקה אשר משתמשת באלמנטים קצביים כגון סינקופות ופוליריתמיקות, באלמנטים גרוביים כגון סווינג או בוסה נובה, באלמנטים מלודיים כמו בלו נוטס (Blue notes). וכמובן, אולי הדבר שג'אז הכי מזוהה איתו, האילתור.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
במאה ה-17 האירופאים שהגיעו לאמריקה, הביאו אתם מיבשת אפריקה אנשים, לשמש להם כעבדים על מנת לעשות את העבודות הקשות הדרושות בהקמת מדינה חדשה, לדוגמה בחקלאות. המפגש בין האפריקנים לאירופאים יצר שוק תרבותי, וזה התבטא במיוחד במוזיקה.
המוזיקה של האירופאים הייתה בעיקרה בעלת מקצב מרובע, בעלת הרמוניה, ובעלת כוון מושווה. לעומת זאת, המוזיקה של השחורים הייתה לרוב בעלת מקצב משולש, ללא אקורדים וללא הרמוניה, ובדרך כלל מבוססת על מודוסים ללא כוון מושווה, כמו כן המבנה היה מבוסס על "שאלה-תשובה". כאשר האפריקאים שמעו את המוזיקה של האירופאיים ולהפך, הם קיבלו השראה אלו מאלו ואף ניסו לחקות אחד את השני במגבלות הנתונות (לדוגמה בפסנתר ובמפוחית אי אפשר לנגן סולם שאינו מושווה). מכיוון שהיו הבדלים במקצבים בין אלו לאלו, נוצר משהו ביניים המכונה מקצב הסווינג אשר מבוסס על שמיניות, שהראשונה מודגשת מן השניה.
שורשי הג'אז הם הבלוז, הרגטיים, המארש, שירי העבודה של השחורים (work songs), גוספל ומוזיקה אפריקנית. מרכיבים מכל אלה חברו יחדיו ויצרו את סגנון הג'אז הראשון, דיקסילנד. תזמורת הג'אז של דיקסילנד (שכונה בניו אורלינס) הייתה הראשונה להקליט ג'אז. למרות זאת, ג'אז נוגן גם לפני דיקסילנד וראשיתו בעצם בכל תזמורות כלי הנשיפה של ניו אורלינס. בתחילת דרכו הג'אז התפתח לאט, הקלטות רבות לא יצאו לפני שנות ה-20 והג'אז לא היה נפוץ במיוחד.
הסגנון אשר הביא את הג'אז לקחת חלק גדול בתרבות האמריקאית היה הסווינג החל משנות ה-30 ובשנות ה-40. הסווינג, אשר נוגן בדרך כלל על ידי ביג בנדס, היה בעצם מוזיקה לריקודים, ולכן נגישותו לקהל הייתה גדולה. התורמים החשובים ביותר לסגנון זה היו הפסנתרן, מלחין ומנהיג הלהקה, דיוק אלינגטון, החצוצרן ומנהיג הלהקה לואי ארמסטרונג, הפסנתרן ארט טאטום, והסקסופוניסט קולמן הוקינס.
עם עליית הפיכת הסווינג למוזיקת פופ בעיקרה בשנות ה-40, יצאו מספר נגנים מהזרם המרכזי והחלו לנגן בדרך שונה לגמרי. מוזיקאי הג'אז ביקשו להעלותו מעל דרגת "מוזיקה לריקודים" ועל כן פיתחו את הג'אז למקומות מורכבים בהרבה, פחות נגישים לקהל הרחב ושיש בהם מרכיב חזק של אמנות ושל תפיסת נגן הג'אז את עצמו כאמן יוצר. הם פעלו במועדונים קטנים, ניגנו ג'אמים בשעות הלילה המאוחרות. הרכב הנגנים השתנה - לא עוד ביג בנד, אלא להקה קטנה של ארבעה עד שישה נגנים, שלושה מהם יחידת קצב, והשאר כלי נשיפה בדרך כלל.
עוד בסוף שנות ה-30 החל הסקסופוניסט לסטר יאנג לנגן בסגנון זה. המפתח העיקרי והבולט ביותר של סגנון זה, שיקרא ביבופ, היה סקסופוניסט האלט, צ'ארלי פארקר, כשלצידו נגן לעתים קרובות החצוצרן דיזי גילספי. הפסנתרן ת'לוניוס מונק לקח את הסגנון לכיוון אחר. נגנים חשובים אחרים בפיתוח הסגנון היו הפסנתרן באד פאוול, המתופף מקס רואץ'. בשנות החמישים דור חדש של נגנים יצר סגנון חדש מתוך הבופ, הארד בופ. נגנים חשובים הם הבאסיסט והמלחין צ'ארלס מינגוס, הסקסופוניסט סוני רולינס, הפסנתנרן ביל אבאנס וכן הפסנתרן מקוי טיינר.
בפרשנות של אמנים אלו לג'אז הושם דגש חזק על האילתור, חלקים נרחבים מהשיר נוגנו רק כהערה על השיר המקורי ובאופן שונה מבכל פעם אחרת שהם נוגנו. מסיבה זו היצירה הג'אזית מאז ועד היום מתאפיינת בחד פעמיות של האמנים, המקום, הזמן והקהל המאזין.
אדם אחד בולט מעל כולם בתרומה להתרחבות והתעמקות הג'אז בשנות החמישים והששים. החצוצרן, מלחין ומנהיג הלהקה מיילס דייויס אשר התחיל בתור נגן של צ'ארלי פארקר, אחראי באופן ישיר (ולעתים בלעדי) ליצירת שלושה סגנונות מרכזיים חדשים בג'אז ותרם מאוד לשאר הסגנונות. בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים הוא יצר את הקול ג'אז. לאחר מכן הוא תרם מאוד לפיתוח ההארד בופ עם החמישיה שלו. בסוף שנות החמישים הוא יצר סגנון בשם ג'אז מודאלי. במקביל הוא תרם מאוד לפיתוח הזרם השלישי בעזרתו של המעבד גיל אבאנס. בשנות הששים הוא חזר לבופ ולקח אותו לכיוון אוונגארדי יותר. בסוף שנות הששים הוא יצר סגנון חדש המשלב רוק בג'אז- פיוז'ן.
בשנות 50 וה-60 נדחק הג'אז החוצה ממועדון הריקודים, עקב כניסת הרוק והפופ, ומצא את מקומו הנוכחי כמוזיקה של מועדונים והופעות חיות. הדבר אפשר לקחת את הג'אז למחוזות רחוקים עוד יותר. נוצרו סגנונות ששוברים כללים מוזיקליים רבים, כפי שהתרחש במוזיקה הקלאסית עוד קודם לכן, ג'אז אוונגארד ופרי ג'אז. החשוב בתורמים לסגנון זה הוא ג'ון קולטריין שהיה סקסופוניסט של מיילס דיוויס בשנות החמישים. בנוסף אליו מתבלטים הסקסופוניסט אורנט קולמן, הפסנתרן ססיל טיילור.
בשנות השבעים תפס הפיוז'ן את מרכז הבמה. מפתחיו העיקריים היו נגניו של מיילס דיוויס, מייסד הסגנון, בשנות הששים. הפסנתרנים ג'וזף זאווינול צ'יק קוריאה והרבי הנקוק, הגיטריסט ג'ון מקלפלין, הסקסופוניסט ווין שורטר והמתופף טוני וויליאמס. עם זאת היו נגנים שהמשיכו במסורת האקוסטית כמו הפסנתרן קית' ג'ארת (גם הוא ניגן עם דיוויס).
המסורת היחודית של ג'אז שמקורה מאותם שנים של נגינה להשכיר במועדונים אפלים הינה אוסף של שירים מוכרים (לנגני הג'אז) הידועים כסטנדרטים ומאפשרים לנגנים שמעולם לא ניגנו יחד קודם, לנגן מבלי להתאמן ומבלי לתאם דבר מלבד שם השיר.
במרוצת השנים התפתח הג'אז לכיוונים בלתי צפויים, והיום ישנה תחייה מחדש וחזרה למיינסטרים של הג'אז, או יותר נכון, של הפיוז'ן שהוא תת סגנון של הג'אז, המשלב בתוכו גם אלמנטים מהרוק.
[עריכה] אילתור
קשה מאוד להגדיר מהו בדיוק ג'אז, אך ניתן לומר בביטחה כי האילתור הוא חלק מהעניין. אילתור היה והינו אלמנט הכרחי במוזיקה האפריקאית ובמוזיקה האפרו-אמריקאית. בכל אופן, הצורה המסוימת שבה מאלתרים השתנתה עם הזמן. מוזיקת הפולק בלוז הייתה לעיתים קרובות מבוססת על תבנית של שאלה ותשובה, והאילתור התבטא במילים, במוזיקה, או בשניהם. בדיקסילנד, מוזיקאים נהגו לאלתר מלודיה מסוימת כאשר אחרים מנגנים מלודיה אחרת ש"תלך" לצידה. בתקופת הביג בנד והסווינג, ניגנו בדרך כלל מוזיקה מתווים ופרטיטורות מדוייקות, אולם, במקרים רבים ניתנה הבמה לנגן אחד שיעמוד ויאלתר סולו קצר. לבסוף, מתקופת הביבופ ואילך, האילתור תופס את מרכז הבמה, כאשר רוב תשומת הלב ממוקדת בסולואים חכמים ומרגשים. בקטעי ביבופ, המלודיה הכתובה (הד) מנוגנת פעם אחת, ולאחריה הסולנים מאלתרים לאורך כורוסים רבים על מהלך האקורדים של ההד, או בג'אז מודאלי על המודוסים המתאימים לו.
כאשר מוזיקאי ג'אז מאלתרים, הם בדרך כלל עושים שימוש במהלך אקורדים - סדרת האקורדים המגדירים את המבנה ההרמוני של הקטע. לדוגמה, הקטע "Now's the time" של צ'ארלי פארקר הוא קטע בן 12 תיבות אשר עושה שימוש במהלך אקורדים שג'אזיסטים מכנים "Twelve bar blues" (בלוז בן 12 תיבות). לאחר המלודיה, חטיבת הקצב (Rhythm section) ממשיכה לנגן את אותן 12 התיבות הראשונות (אולם, יש לציין שגם הליווי אותו מנגנת חטיבת הקצב הוא מאולתר, תוך כך שהוא שומר על עקרונות מסוימים), וכל סולן מאלתר מלודיות אחרות על המבנה ההרמוני. כדי להצליח להתמצא במבנה, כדאי לנסות לזמזם את המלודיה המקורית במהלך הסולואים. כאשר עושים זאת, מתגלה הקשר ההרמוני בין המלודיות המאולתרות במהלך הסולואים לבין המלודיה המקורית הכתובה. מבנה כזה של קטע נקרא במוזיקה מבנה סטרופי, אולם בג'אז הוא מהווה את המבנה הסטנדרטי וככזה לא מייחסים לו יחודיות.
[עריכה] ג'אז מול מוזיקה קלאסית
רבים מכנים את הג'אז "המוזיקה הקלאסית של ארצות הברית", אך בהשוואה למוזיקה קלאסית ניתן להבחין בראש וראשונה בחופש שיש לנגן הג'אז להביע את עצמו בתוך ההרכב. הדרך שבה אמור נגן הג'אז להביע את עצמו משתנה עם סגנון הג'אז הספציפי שאותו מנגנים, אולם אף בסגנון הג'אז החופשי אין הנגן פטור מהקשבה לנגנים שמסביבו והשארת מרחב מספיק להבעה העצמית של שאר הנגנים. הג'אז במובן זה הוא צורת אומנות חברתית ודמוקרטית יותר מהמוזיקה הקלאסית.
קיימת בג'אז גם מסורת של הלחנה, אולם אם בזמן שבמוזיקה הקלאסית של עד המאה ה-20 היה המלחין מניח שלפחות ינסו לעקוב אחרי שפע הוראותיו הפרטניות עלול מלחין הג'אז (שבדרך כלל כותב בעיקר לצורך הנחיה של הנגנים העובדים איתו) להסתפק במעבר ההרמוני ו/או במשפט המלודי עליו יאלתרו מתוך הנחה שאפילו אותו עצמו לא היה מעניין לנגן את אותו הדבר פעם אחר פעם.
מלבד ההבדלים בתפיסה ובקונספט שבין ג'אז למוזיקה קלאסית, ישנם גם הבדלים טכניים, כאלה אשר מתבטאים מאוחר יותר גם בצבע, בגוון ובאווירה שהמוזיקה יוצרת. הבדלים אלו מתבטאים בקצב, בהרמוניה, במלודיה ובמבנה.
[עריכה] תתי סגנונות בג'אז
לג'אז תתי-סגנונות רבים, ביניהם:
- דיקסילנד - הג'אז הקלאסי והראשוני, התפתח בתחילת המאה ה-20
- סווינג - מוזיקת הריקודים של שנות ה-20 וה-30
- בי-בופ - ג'אז מתקדם יותר, בביבופ האילתור מקבל מקום הרבה יותר גדול, והוא מהווה את רוב היצירה.
- קול-ג'אז - ז'אנר שהתפתח כמשקל נגד לביבופ וכוון לג'אז שקט ורגוע יותר, שבו להפסקות ערך גדול יותר.
- הארד-בופ - פיתוח של הביבופ, במאפיינים המוזיקליים הטכניים הוא די דומה לביבופ, אולם בהרגשה הוא שונה לחלוטין.
- הזרם השלישי - ג'אז המשלב מוזיקה קלאסית.
- פוסט-בופ - פיתוח מודרני של הביבופ המשלב אלמנטים מסגנונות ג'אז אחרים שבאו אחריו.
- ג'אז לטיני - ג'אז המשלב אלמנטים ממוזיקה לטינית.
- ג'אז מודאלי - ג'אז שבו האלתור נעשה על פי מודוסים ולא על פי אקורדים, את הג'אז המודאלי פיתחו בעיקר מיילס דייויס וג'ון קולטריין.
- פיוז'ן - ג'אז המשלב אלמנטים ממוזיקת רוק וכלים אלקטרוניים. ישנו סגנון דומה ברוק הנקרא ג'אז-רוק.
- ג'אז-פאנק - גם כן משלב אלמנטים מרוק (או פאנק) ליתר דיוק, אולם באופן אחר לחלוטין.
- ג'אז חופשי - סגנון המתנער מהצורך לתאם בין הנגנים באיזשהו אופן מוגדר, מלבד האזנה אחד לנגינת השני ותגובה עליה.
- אסיד ג'אז
[עריכה] פסטיבלי ג'אז
- פסטיבל הג'אז בנמל קיסריה - לאתר הפסטיבל
- פסטיבל הג'אז של קופנהגן
- ג'אז בים האדום
- פסטיבל הג'אז של מונטריי
- פסטיבל ג'אז סרטים ווידיאוטייפ ת"א
[עריכה] ראו גם
- הרמוניה ומבנים הרמוניים: קולטריין צ'יינג'ס - תחליף טריטון - בלוז 12 תיבות - בלוז 16 תיבות - רית'ם צ'יינג'ס - הרמוניה סימטרית - צלילי מתח
- קצב: שמיניות סווינג - סינקופה - פוליריתמיקה - טריולה - גרוב
[עריכה] לקריאה נוספת
- סטאדס טרקל, ענקי הג'אז, הוצאת בבל, 2006.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רוני ריבל, ג'אז מול קלאסי, אתר e-mago.
