תרפיה רפראטיבית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תרפיה רפראטיבית (גם "ראוריינטציה מינית", "הסבה" או "המרה"), היא כינוי לכל טכניקה פסיכותרפית שמטרתה לשנות נטייה מינית של אדם בעל נטיות הומוסקסואליות להטרוסקסואליות. ישנן עדויות של אנשים שטוענים שנטייתם המינית השתנתה בעקבות טיפולים כאלה, ועדויות נגדיות של אנשים שטוענים שנגרם להם נזק מטיפולים כאלה. ישנם גם מחקרים שמסיקים כי תרפיה רפראטיבית יעילה לשינוי נטייה מינית, ומנגד מחקרים שמקשרים נטייה מינית לתורשה ומסיקים שהיא איננה ניתנת לשינוי. האתיות והיעילות של טיפולים כאלו שנויות במחלוקת הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מקצועית. ארגוני הפסיכולוגים והפסיכיאטרים קובעים [1] [2] כי אין שום הוכחה כי ניתן לשנות נטייה מינית באמצעות טיפולים [1]. הארגונים מזהירים כי תרפיה רפראטיבית כרוכה בסיכונים עצומים, ביניהם גרימת דיכאון, חרדה ודפוסי התנהגות של הרס עצמי. התאחדות הפסיכיאטרים האמריקאית מתנגדת לכל טיפול של תרפיה רפראטיבית שמבוסס על ההנחה אפריורי כי על הפציינט לשנות את נטייתו המינית, וממליצה למטפלים המקפידים על כללי האתיקה להימנע מטיפולים כאלה.
התרפיה הרפראטיבית מתבססת על התיאוריה שמשיכה הומוסקסואליות היא דחף רפראטיבי (תיקוני), שנגרם כתוצאה מטראומה נפשית, מבעיית זהות מגדרית או מצרכים רגשיים (לא מיניים) הקשורים לבני אותו המין שלא מולאו בגיל צעיר. מכאן שהדחף הרפראטיבי הוא ניסיון של הגוף "לתקן" את הבעיות הללו, כלומר משיכה הומוסקסואלית היא לא בעיה נפשית אלא סימפטום לבעיות רגשיות אחרות, שמקורם בילדות. התרפיה הרפראטיבית מנסה לטפל בבעיות הגורמות למשיכה ההומוסקסואלית בדרכים לא מיניות, משום שלפי גישתה רק כך הדחף הרפראטיבי יפסק.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
יסודותם של טיפולים לשינוי נטייה מינית הופיעו בחצי השני של המאה ה-19, עם פריחת הפסיכואנליזה שירדה מאז מגדולתה. הומוסקסואליות נחשבה אז למחלת נפש. העיסוק בפסיכואנליזה נאסר על הומוסקסואלים, ולכן לא נשמעו כמעט התנגדויות לגישה זו. מאחר שבאותן שנים לא היו כמעט הומוסקסואלים מחוץ לארון, בוצעו מחקרים בעיקר בקרב הומוסקסואלים שהיו מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים בגלל סיבות אחרות, ותוצאותיהם היו מוטות. פרויד, כמו חוקרים נוספים, ניסה "לרפא" הומוסקסואליות בשיטות שונות, ביניהן אוורסיה (גמילה מהרגל לא רצוי באמצעות יצירת אסוציאציה לא נעימה לאותו הרגל), סירוס, מכות חשמל, ניתוחי מוח וכריתת חזה.
ד"ר אליזבת מוֹבּרלי, תאולוגית ופסיכולוגית בריטית, טבעה את המונח "תרפיה רפראטיבית" בשנות ה-80. בספרה "הומוסקסואליות: אתיקה נוצרית חדשה" ("Homosexuality: A new Christian ethic,") היא קובעת שהומוסקסואליות היא תוצאת שילוב של גורמים סביבתיים ואופי, אך בעיקר בגלל קשר לא מוצלח של האדם עם אביו - בניגוד לתאוריית האם השתלטנית של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. במונח "תרפיה רפראטיבית" מתכוונת מוברלי שהומוסקסואליות היא דחף מתקן, כלומר היא דרך להתמודד עם מערכות יחסים לא תקינות ו"לתקן" אותן. היא אינה מתכוונת שהתרפיה הרפראטיבית מתקנת בעיה כלשהי.
[עריכה] תיאוריה
כיום, המונח "תרפיה רפראטיבית" אינו מתייחס לטיפולים שהיו נפוצים במאה ה-19 (אף-על-פי שייתכן שעדיין יש בהם שימוש), אלא על הטיפול שפיתחו ד"ר ג'וזף ניקולוסי, קתולי שמרן, וצ'ארלס סוקרידס, אתאיסט. ב-1997 הוציא ניקולוסי את הספר "תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים - גישה קלינית חדשה" ("Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach").
התרפיה הרפראטיבית המודרנית נעשית על-ידי שיחות בין המטפל למטופל, והטיפול מתבסס על התיאוריה שפיתחו ניקולוסי וסוקרידס על-פי רעיון הדחף המתקן של מוברלי. עפ"י תיאוריית הדחף המתקן, משיכה הומוסקסואלית היא דחף ששואף לתקן בעיות רגשיות מהעבר (כלומר משיכה הומוסקסואלית היא סימפטום לבעיות אחרות מהעבר). התרפיה הרפראטיבית מטפלת בבעיות אלו, משום שעפ"י התיאוריה כאשר בעיות אלה יטופלו הדחף המתקן יפסק. אחת הבעיות שיכולות לגרום לדחף המתקן, עפ"י התיאוריה, היא טראומה נפשית: אונס, חוויה מינית, אלימות או פגיעה נפשית מצד גברים או ילדים בתקופת הילדות. ניקולוסי סבור שהגורם הכי שכיח להומוסקסואליות בקרב גברים הוא בעיית זהות מגדרית. בעיית זהות מגדרית היא מצב שבו ילד נקשר רגשית לאימו ולמין הנשי במקום לאביו ולמין הגברי (הדבר בא לידי ביטוי במשחקים שהוא בוחר, במין של הילדים איתם הוא מתחבר ובפעילויות אותם הוא מעדיף), וכתוצאה הוא יכול לפתח התנהגות נשית ובגיל ההתבגרות משיכה הומוסקסואלית. בנוסף, כאשר ילד מרגיש שאינו מקבל מספיק אהבה ותשומת לב מאביו (משום שחסרה דמות אב, משום שהאב מרוחק או משום שהילד נפגע מהאב והתרחק ממנו רגשית), או מהבנים הסובבים אותו, הצורך שלו לאהבה גברית הופך למשיכה רומנטית-מינית בגיל ההתבגרות.
לכן, הטיפול במשיכה ההומוסקסואלית הוא בעצם טיפול בבעיות שגורמות לה. הטיפול כולל בעיקר ריפוי פצעים נפשיים מהילדות, בניית קשרים רגשיים (לא מיניים) עם גברים, חיזוק הגבריות של המטופל, יצירת הרגשת שוויון בינו לבין גברים סטרייטים, הימנעות ממחשבות מיניות הומוסקסואליות, ובמידת הצורך קיימים טיפולים סקסולוגיים לחיזוק המשיכה המינית ההטרוסקסואלית.
תיאוריית הדחף התיקוני מתיישבת עם התאוריה שלפיה הומוסקסואליות איננה תכונה מולדת ולפיכך היא בת שינוי.
[עריכה] התומכים בתרפיה רפראטיבית
תומכי התרפיה הרפראטיבית אינם חושבים שנטייה מינית היא בחירה, אך הם משוכנעים ששינוי נטייה מינית הוא בחירה: לגישתם, משיכה רומנטית-מינית היא דבר גמיש, ובעזרת תרפיה רפראטיבית ניתן לשנות את משיכתו של אדם ממשיכה הומוסקסואלית למשיכה הטרוסקסואלית. גישה זו מתיישבת עם התאוריה (שלא נמצא לה אישוש) שלפיה הומוסקסואליות איננה תכונה מולדת ולפיכך היא בת שינוי. רבים מתומכי התרפיה הרפראטיבית מאמינים כי הומוסקסואליות היא הפרעה נפשית-התנהגותית ושאורח חיים הטרוסקסואלי בריא יותר מאורך חיים הומוסקסואלי, ורבים מהם פועלים גם ממניעים דתיים, ורואים בהומוסקסואליות חטא.
קיימים אנשים המעידים על עצמם כי היו בעברם הומוסקסואלים, ומשיכתם לגברים התפתחה למשיכה לנשים, בעקבות מעבר תרפיה רפראטיבית. בארצות הברית קיימות קבוצות וכנסיות של "הומוסקסואלים לשעבר" ("ex-gay"). חלק מאנשים אלה שומרים על פרופיל נמוך, אך יש שכתבו ספרים או מרצים על תרפיה רפראטיבית, כמו ריצ'ארד כהן.
"האגודה האמריקאית לתרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות" (בראשי תיבות: NARTH) היא מהארגונים הבולטים התומכים בתרפיה רפראטיבית. ד"ר ג'וזף ניקולוסי, פסיכולוג אמריקאי, היה ראש האגודה עד נובמבר 2006 (במקומו נבחר ד"ר א. דין בירד), והוא אחד מהאנשים שייסדו אותה ב-1992. ניקולוסי פרסם מספר מחקרים על תרפיה רפראטיבית וכתב ספרים בנושא, ביניהם "מניעת הומוסקסואליות - מדריך להורה" ו"תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים - גישה קלינית חדשה".
NARTH מצטטים מדבריו של ג'ראלד פ. קוצ'ר, נשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקאית הנוכחי, בשיחת שאלות ותשובות בכנס של APA שנערך באוגוסט 2006, כי "אין להתנגד לתרפיה רפראטיבית לאנשים שמשיכתם ההומוסקסואלית אינה רצויה להם, ויש לכבד את הבחירה לעבור טיפול להפחתת משיכה הומוסקסואלית ולחיזוק פוטנציאל הטרוסקסואלי, ושעל מטפלים להציע אפשרות זו". בעקבות ציטוט זה פרסם קוצ'ר הודעה לעתונות והבהיר כי בטיפול בענייני נטייה מינית:
- חיוני לברר כיצד הפציינט קבע את בחירתו, ולוודא שהוא מבין כי מניעיו עשויים לנבוע מלחץ חברתי גרידא, בסביבה הומופובית.
- כמו בכל טיפול אחר על הפציינטים להיות מודעים לכל התוצאות האפשריות לטיפול, ולהבין כי הטיפולים חסרי בסיס מדעי ועלולים לגרום לנזק פסיכולוגי.
- הפציינטים חייבים לדעת מתחילת הטיפול כי המטפל אינו רואה בהומוסקסואליות הפרעה נפשית, ועל המטפלים להוביל את מחיקת הסטיגמה הזו.
קוצ'ר לא הצהיר כי תרפיה רפראטיבית היא יעילה או מומלצת כשיטת טיפול, ומדיניות APA מצהירה במפורש כי אין אפשרות טיפולית לשנות נטייה מינית [2]. NARTH טוענים כי הסיבה להסרת ההומוסקסואליות מה-DSM ב-1973 הייתה לחץ מצד הקהילה ההומוסקסואלית יחד עם המחנה הליברלי, כלומר ההחלטת ה-APA לא להתייחס להומוסקסואליות כאל הפרעה שראוי לטפל בה נעשתה ממניעים פוליטיים ולא ממניעים מקצועיים. עובדה התומכת בטענה זו היא שלהסרת ההומוסקסואליות מה-DSM לא קדם כל מחקר מקצועי שתמך במעשה, כלומר השינוי בגישת ה-APA להומוסקסואליות באותם שנים נבע מהליברליזציה של החברה האמריקאית ולא בעקבות ממצאי מחקרים חדשים.
ישנם רק פרסומים ספורים שבוצעו במתודות המדעיות המקובלות ומצביעים על אפקטיביות של תרפיה רפראטיבית. אחד מהם הוא מחקרו של ד"ר רוברט שפיצר. שפיצר, שהוביל את עדכון DSM לגרסה 3, שבה הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות, פרסם ב-2001 מחקר [3] שלפיו שינוי נטייה מינית הוא אפשרי במקרים מסוימים. מתוך 200 משתתפים שראיין שפיצר, 66% מהגברים ו-44% מהנשים דיווחו על שינוי ניכר במשיכה המינית (ממשיכה הומוסקסואלית למשיכה הטרוסקסואלית); שפיצר דירג את המשיכה המינית בסולם של 0-100, כאשר 100 מייצג משיכה הומוסקסואלית בלבד ו-0 מייצג משיכה הטרוסקסואלית בלבד. השינוי המדווח בקרב הגברים היה מ-91 ל-23 ובקרב הנשים מ-88 ל-8 בסולם זה. הקריטריונים ששפיצר חקר היו: משיכה מינית, מחשבות רומנטיות-מיניות על בני אותו המין, פנטזיות על בני אותו המין ועל בני המין השני בזמן אוננות, שימוש בפורנוגרפיה, הרצון לאינטימיות רומנטית-רגשית עם בני אותו המין ותדירות קיום יחסי מין עם בני אותו המין ועם בני המין השני. 11% מהגברים ו-29% מהנשים דיווחו על אפס משיכה לבני אותו המין על פי קריטריונים אלה אחרי השינוי. [3] לא נעשה שימוש במדדים רפואיים לבדיקת עוררות מינית למראה אובייקטים בני המין השני, והמחקר התבסס על דיווחי הנחקרים בלבד. כ-60% מנחקריו של שפיצר היו דו מיניים עוד לפני תחילת הטיפול (אך משיכת כל הנחקרים הייתה מעל 60 בסולם של 0-100 בתחילת הטיפול) [4].
שפיצר התראיין באמצעי התקשורת והסתייג מהניסיון להסיק מתוצאות המחקר שלו מסקנות משמעותיות. הוא ציין כי המחקר נערך על 200 איש בלבד, רובם מרקע "דתי במידה לא רגילה" כדבריו, שלקח 16 חודשים לאתר אותם, ולפיכך מספר ההומוסקסואלים שיהפכו להטרוסקסואלים הוא "די קטן". שפיצר גם קבע במחקרו כי "נראה שתרפיה רפראטיבית יכולה להביא למשיכה למין השני (בעוצמה שחש מי שאין לו משיכה לאותו המין) רק לעתים נדירות, אם בכלל". שפיצר עצמו גם הצביע על המתודולוגיה הבעייתית של המחקר, שהתבסס על דיווח עצמי ולא על תשאול של הנבדקים, ועל הסתמכות על זיכרונם של המשתתפים במחקר לגבי אירועים שקרו 12 שנים קודם, בממוצע. אחרים ביקרו [4] את מחקרו שבוצע בקרב מדגם של פעילי תרפיה רפראטיבית ולא בקרב אוכלוסייה אקראית וחסרת נטאי [5], כך למשל חלק מהמשתתפים במחקר הופנו אל שפיצר על ידי ד"ר ניקולוסי [6]. התשובה של שפיצר לטענה זו הייתה שאילו נתנו הנחקרים עדויות כוזבות במידה שהייתה יכולה להטות את התוצאות, הנחקרים היו מדווחים על שינוי מוחלט, אך רק 11% מהגברים ו-29% מהנשים עשו זאת. מסיבה זו ומסיבות אחרות שפיצר הסיק שתוצאות המחקר שלו אמינות ושבודדים מהנחקרים, אם בכלל, שיקרו.
בשנת 2002 פרסמו ד"ר ג'וזף ניקולוסי וד"ר א. דין בירד סקירה מטה-אנליטית של טיפולים רפראטיביים אינדיבידואליים של הומוסקסואלים[5]. הם בדקו 146 מקרים, מתוכם 79% הצביעו על כך שהתרפיה הרפראטיבית יעילה. הקריטריונים שנקבעו לקביעת יעילותה של תרפיה רפראטיבית כללו דיווח של הנחקרים על משיכתם המינית (אל בני אותו המין ואל בני המין השני), אחוז הפנטזיות על בני אותו המין ועל קיום יחסי מין עם בני אותו המין; קריטריונים נוספים לקביעת יעילות התרפיה עסקו בבדיקת עוררות מינית: שינוי בזקפה ושינוי בדופק כתגובה למצגת של תמונות אירוטיות.
[עריכה] המתנגדים לתרפיה רפראטיבית
לפי המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית, לא ניתן לשנות באופן יזום נטייה מינית של אדם, גם אם ירצה בכך. הם קובעים כי המחקרים שלפיהם ניתן לשנות נטייה מינית, עושים שימוש שגוי וסלקטיבי בנתונים ואינם נעשים על-פי השיטה המדעית, וכתוצאה מכך להסקת המסקנות אין כל בסיס מדעי. הפרסומים של תומכי התרפיה אינם מתפרסמים בכתבי עת מקצועיים (שכל המאמרים בהם עוברים בדיקה על ידי עמיתים), ולפיכך יש להטיל ספק במתודולוגיית המחקר ובהסקת המסקנות שבו.
על-פי ארגון הבריאות העולמי, האגודה הפסיכולוגית האמריקאית, אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית וארגונים במדינות נוספות במערב, שינוי נטיות הומוסקסואליות הוא הליך בלתי-אפשרי, ובחלק מהמקרים מנוגד גם לחוקי האתיקה הרפואית. על-פי תפיסה זו, אסור למטפל מוסמך להציע טיפול ראוריינטציה למטופל משום שהנטייה ההומוסקסואלית היא חלק בלתי נפרד מאישיות האדם, שלא ניתן לשנותו ושאין סיבה לשנותו. האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית אף הזהירה מנזקים פסיכולוגיים שעלולים להגרם כתוצאה מטיפולי ההסבה.
ביקורת נוספת על התרפיה הרפראטיבית נוגעת לעדויות המדעיות ההולכות ומצטברות כי להומוסקסואליות בסיס ביולוגי תורשתי[6], ולפיכך היא איננה ניתנת לשינוי.
מחקר נוסף על תרפיה רפראטיבית שערכו בשנת 2001 ד"ר אריאל שידלו וד"ר מייקל שרודר, התבסס על אנשים שהשתתפו בתוכניות לשינוי נטייה מינית ומתנדבים נוספים. על פי ממצאי המחקר שלהם, 88% מהמשתתפים לא הצליחו להגיע לשינוי קבוע בנטייתם המינית, ואילו 4% דיווחו כי נטייתם המינית הפכה להטרוסקסואלית. האחרים דיווחו על אובדן הדחף המיני בכלל, או על מאבק מתמיד להתנזר מיחסי מין. על פי שרודר, רבים מהנחקרים שנטייתם המינית לא השתנתה חשו בושה ואשמה; כמה מהם השתתפו בתוכניות לשינוי הנטייה המינית במשך שנים. מבין שמונת הנחקרים (מתוך מדגם כולל של 202) שכן דיווחו על שינוי בנטייתם המינית, שבעה היו מועסקים כיועצים או מדריכים בתנועת "הומוסקסואלים-לשעבר" (ex-gay). על מחקר זה נמתחה ביקורת משום שהוא מומן ע"י ארגון המתנגד רשמית לתרפיה רפראטיבית ומשום שרוב המשתתפים הופנו אל המחקר דרך מודעות באתרי אינטרנט ובעיתונים של הקהילה הגאה, תחת הכותרת "טיפולים הומופוביים: תיעוד הנזק", ולכן הוא לא מייצג. בנוסף, שיטת המחקר הייתה ראיון בן 90 דקות עם כל משתתף, והראיונות התבצעו בממוצע 12 שנים לאחר הטיפול. [7]
ישנם אנשים שהעידו על עצמם בעבר כי עברו בהצלחה תרפיה רפראטיבית, אך לאחר מספר שנים חזרו בהם מהצהרה זו. בארצות הברית קיים ארגון בשם ex-gay-watch שחלק מהפעילים בו היו בעבר נציגים בולטים של "הומוסקסואלים לשעבר" [8] [9] - אנשים אלו מכנים עצמם בדרך כלל ex-ex-gay [10].
יש הטוענים שהמקור לרעיון התרפיה הרפראטיבית הוא שנאת ההומוסקסואלים והרצון להעלים את ההומוסקסואליות מהעולם. הם מצביעים על הקשר בין תרפיה רפראטיבית לבין קנאות דתית והומופוביה. עובדה התומכת בטענה זו היא שרוב הארגונים התומכים בתרפיה רפראטיבית הם כנסיות או ארגונים דתיים אחרים - נוצרים, יהודים ומוסלמים.
[עריכה] בישראל
בישראל ישנם מספר מטפלים בתרפיה רפראטיבית. עצת נפש, ארגון דתי הפועל תחת הדרכתו של הרב שלמה אבינר, הוא הגוף העיקרי המקדם טיפולים כאלה לשינוי נטייה מינית. על פעילות גוף זה נמתחה ביקורת על ידי הומוסקסואלים [11][12] ועל ידי אנשי מקצוע [13].
[עריכה] השפעות תרבותיות
- הסרט הקומי "יחידה במינה" (1999,"But I'm a Cheerleader") עוסק בצעירה לסבית שהוריה שולחים אותה למחנה נוער לתרפיה רפראטיבית.
- הסרט הקומי "גאולה!" ("Saved!", 2004) עוסק בנערה בפטיסטית שמקריבה את בתוליה למען ידידה ההומוסקסואל, מתוך אמונה שהדבר "ירפא" אותו. הנערה נכנסת להריון, והנער נשלח למחנה ל"חינוך מחדש" של נערים הומוסקסואלים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- "הומואים יכולים להשתנות!", כתבה של דוד מרחב
- קוראים לזה הומופוביה, כתבה של זאב שביידל על הקשר בין תרפיה רפראטיבית לבין קנאות דתית
- "אנשים משתנים", אתר המכיל מידע על שינוי נטייה מינית דרך תרפיה רפראטיבית
- על החופש הלא-טריוויאלי לבחור נטייה מינית, מאמר של ד"ר אבשלום אליצור
- הטיעונים נגד טיפולי הסבה, תגובה למאמרו של ד"ר אבשלום אליצור
- "שרינק פרנדלי" - ד"ר גידי רובינשטיין על תרפיה רפראטיבית
- קבוצת דיון ביעילות של קבוצת "ex-gay" ובמידת הבטיחות של שיטותיה (באנגלית)
- עמדת אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית ביחס לתרפיה רפראטיבית (באנגלית)
- עמדת ה-APA ביחס לטיפולי המרה (באנגלית)
[עריכה] לקריאה נוספת
- Joseph Nicolosi, "Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach", Jason Aronson. ISBN 0765701421
- Joseph Nicolosi, "Healing Homosexuality: Case Stories of Reparative Therapy", Jason Aronson. ISBN 0765701448
- Wayne Besen, "Anything but Straight: Unmasking the Scandals and Lies behind the Ex-Gay Myth", Harrington Park Press. ISBN 1-56023-445-8
- Ariel Shidlo, Michael Schroeder, Jack Drescher (editors), "Sexual Conversion Therapy: Ethical, Clinical and Research Perspectives", Haworth Press. ISBN 0-78901-911-6
- Travis K. Svensson, "Bioethical Analysis of Sexual Reorientation Interventions: The Ethics of Conversion Therapy", Brown Walker Press. ISBN 1-58112-415-5
- Drescher, J. (1998). I’m your handyman: A history of reparative therapies. Journal of Homosexuality, 36, 19-42.
- Jeffrey Satinover, "Homosexuality and the Politics of Truth", Baker Books. ISBN 080105625X
- Richard A. Cohen, "Coming Out Straight: Understanding and Healing Homosexuality", Oakhill Press. ISBN 1886939772
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ראו כאן את קביעת אגודת הפסיכולוגים האמריקאית
- ^ ראו כאן את קביעת אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית
- ^ תוצאות המחקר פורסמו במאמר רק לאחר שנתיים: Robert Spitzer, "Can Some Gay Men and Lesbians Change Their Sexual Orientation? 200 Participants Reporting a Change from Homosexual to Heterosexual Orientation" (Archives of Sexual Behavior, October 2003, p.403-417)
- ^ Herek, G.M. (2003). Evaluating interventions to alter sexual orientation: Methodological and ethical considerations (Comment on Spitzer, 2003). Archives of Sexual Behavior, 32(5), 438-439. PDF
- ^ A. Dean Byrd, Joseph Nicolosi, "A Meta-Analytic Review of Treatment of Homosexuality" (Psychological Reports, 2002, 90, 1139-1152).
- ^ ראו רשימת מקורות כאן