שמחה בלאס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמחה בלאס (27 בנובמבר 1897 - 18 ביולי 1982), מהנדס מים, ציוני, מתכנן מפעלי מים עיקריים של היישוב בשנות ה-30 ובשנות ה-40, "יועץ הממשלה לעניני המים" בישראל בשנותיה הראשונות, ראש המתכננים של מוביל המים הארצי, יוזם ההשקיה בטפטוף וממציא הטפטפות, יחד עם בנו ישעיהו.
[עריכה] ילדות, לימודים והמצאה בצבא פולין
שמחה בלאס, נצר למשפחות רבנים (דור שמיני לגאון מווילנה), סוחרים ובעלי אחוזות יהודים. נולד בוורשה שבפולין, שהייתה אז בשליטתה של האימפריה הרוסית. בגיל ארבע עבר עם הוריו (ממשפחות חסידי גור) לאחוזה סקריהיטשין, שעל גדות הבוג המערבי הנשפך אל הויסלה, שהייתה שייכת במשותף לסבו מצד אמו, חיים רוטנברג, ולאחיו, (מצאצאי המהר"ם מרוטנברג ובני אחיו של בעל חידושי הרי"ם). בגיל 8 עבר עם הוריו ומשפחתם לאחוזת רוזבוזין שבמזרח פולין, הגדולה מבין עשר אחוזותיו של אלעזר בלאס, סבו זקנו מצד אביו. בשנת 1910 חזר עם משפחתו לוורשה.
למד "לימודי קודש" אצל מלמדים ולימודי חול אצל מורים וסטודנטים. בגיל 17 שנה התחיל ללמוד לראשונה מקצועות ריאליים. התקבל לטכניון ע"ש וולברג ורוטבנד בורשה והצטיין בלימודיו. בסוף שנת 1918, בעקבות סיום מלחמת העולם הראשונה והקמת הרפובליקה הפולנית השנייה, נפסקו הלימודים בטכניון והוחל בגיוס מתנדבים לצבא.
בהיותו ציוני מילדותו, הקדיש את הזמן, שהתפנה עם הפסקת הלימודים, לפעילות ציונית. בפרוץ המלחמה הפולנית סובייטית, בראשית 1919, נקרא לשירות בצבא הפולני, שם המציא, עבור חיל האוויר, מכשיר מטאורולוגי למדידת עוצמת הרוחות וכיוונן. הודות ל"מכשיר הרוחות" הורשה, במקביל לשרותו הצבאי, להשלים את לימודי השנה השלישית בטכניון, שחודשו בסוף 1919. בשנת 1920 התקדם הצבא האדום עד לפאתי ורשה והיהודים הואשמו בהעברת סודות צבאיים לאויב. יחד עם אלפי יהודים, הועבר בלאס למחנה ריכוז ביאבלונה, שפוזר לאחר שלושה שבועות. לאחר שחרורו מהצבא ב-1920, סיים את לימודי השנה הרביעית בטכניון.
[עריכה] החלוץ, המצאת מכונת שתילה
בלאס היה ציוני עוד מגיל צעיר ולמעשה, כל חייו הוקדשו למטרה זו. פעילותו הציונית החלה עוד בתקופת לימודיו. בהיותו בוורשה, השתתף במשמרות הגנה על יהודים ורכושם מפני פורעים, בפעילות למען פועלי ציון, בהקמת קיבוץ-הכשרה גרוכוב (בשטח שהיה ליד ורשה והיום הוא בתוך העיר). נבחר למרכז "החלוץ" בפולין, שם הכיר את אליהו דובקין, אחיה של אשתו לעתיד ולימים חבר הנהלת הסוכנות ומחותמי מגילת העצמאות.
בסיום לימודיו בטכניון בחר בפרויקט גמר יוצא דופן: מנוע בעירה פנימית באמצעות ספירט, בגלל "שבארץ ישראל אין נפט ויניעו את המנועים בספירט", שיופק משעורה. אולם, עוד לפני שהחל בפרויקט זה, נודע לו שבארץ ישראל אין די שעורה אף בשביל הבהמות וכך סר חינו של פרויקט זה והוא פנה לפרויקט אחר. עוד בשנת 1918, נכח בהרצאה של מנהיג הבונד, ולדימיר מדם, בוורשה בה "הוכיח" מדם, בהסתמכו על המנהיג הציוני ארתור רופין, כי ארץ ישראל לא תוכל לקלוט, גם בעוד שנים רבות, אלא אחוז קטן מיהודי העולם. לאחר זמן, קרא בלאס כי בסין מגדילים את יבולי החיטה פי 5 על ידי שתילת החיטה, במקום זריעתה. לפיכך, החליט לשנות את פרויקט הגמר שלו מ"מנוע שריפה פנימית" ל"מכונת שתילה".
בשנים 1921 – 1930 הפנה בלאס את עיקר מאמציו להמצאת מכונה לשתילת חיטה ולפיתוח המכונה. הוא הגיע לברלין, שם קיבל עידוד מדוד (דייויס) טריטש, עסקן ציוני ידוע, וכן סיוע כספי מולדימיר טיומקין לפיתוחה של מכונת השתילה, והוציא עליה מספר פטנטים. עידוד נפשי מצא אצל השליחים מארץ ישראל. אחד מהם, דוד בן גוריון, אף ביקר בחדרו בברלין, שם הוביל את המכונה כשהוא אוחז ביצוליה. המכונה פעלה מבחינה טכנית ואף נמכרה למספר רוכשים. בשנת 1927 עלה בלאס לארץ וניסה את מכונת השתילה בקיבוצים עין חרוד ודגניה ב'. בשנת 1928 נקרא לברלין על ידי דייוויס טריטש, בעקבות התעניינות במכונת השתילה, שבאה לאחר נסיונות מוצלחים בגרמניה ובהולנד. בסופו של דבר, לא נקלטה המצאה זו בשוק, מסיבות כלכליות. את תקופת מכונת השתילה מסכם בלאס: "בתשע שנות חיים לא תרמתי לתקומת ישראל".
[עריכה] מפעלי מים ותוכניות בארץ ישראל בטרם מדינה
בשנת 1930 חזר לארץ ישראל עם אשתו יהודית, אותה נשא בביאליסטוק. בארץ התחיל לעסוק בתכנון מפעלי מים. תוכניתו הראשונה – אמת מים (אקוודוקט) לקיבוצי עמק הירדן, דגניה ב' ובית זרע. התוכנית התקבלה, והחליפה תוכנית קיימת לקיבוץ בית זרע שעמדה לפני ביצוע, מאחר שסיפקה כמויות מים גדולות יותר, גם לקיבוצים נוספים, במחיר זול יותר. התוכנית איפשרה הקמת הקיבוץ החדש אפיקים. בשנים הבאות הפך משרדו של בלאס למתכנן המים העיקרי להתיישבות העובדת. הוא תכנן מפעלי מים אזוריים ומקומיים בעמק הירדן, בעמק חרוד, ובכל רחבי הארץ. חלק מן המפעלים שתכנן ניתן היה להקים רק לאחר קום המדינה.
בשנים 1935 ו-1936 החל לתכנן את התוכניות הראשונות של חברת מקורות, שהוקמה בשנת 1937 על ידי לוי אשכול. על פי תוכניותיו הוקם המפעל הגדול הראשון של "מקורות", שהופעל ב1938, "מפעל הקישון", שסיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים ועירוניים (מהם שלושה שהוקמו הודות למפעל) וכן להדר הכרמל ולהר הכרמל. בלאס היה המהנדס הראשי של מקורות ויוזם תוכניותיה, מראשיתה ועד להקמת המדינה.
ביולי 1939 הגיש, לד"ר ארתור רופין, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, "פנטסיה" להשקיית הנגב, שהכין לבקשתו. לשם כך, שכר מטוס אימונים פתוח ממנו סקר את אזור הנגב הצפוני. ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי הירקון והבאת מי הצפון לנגב. אולם, רק השלב הראשון לווה בתוכנית מפורטת. בראשית מלחמת העולם השנייה חיבר תזכיר בשם "תוכנית ישוב מדבריות א"י על ידי משיכת מים מהנחלים", אותו הגיש לחברת "מקורות" ב-12 בפברואר 1941. על בסיס התזכיר ביקש לעבד תוכנית מפורטת למפעל המים הארצי.
בדצמבר 1942 השתתף בסיור בערבה, שארגן יוסף וייץ מהקרן הקיימת לישראל. הערבה היה "אזור מוגן" ואסור בכניסה ללא רשיון. בסיור זה השתכנע, בניגוד לאחרים, במציאות מים בערבה, דבר שהביא אותו מאוחר יותר לקדוח ולמצוא מים בערבה.
ב-14 באפריל 1943 הציג בלאס, במשרדו, את הנוסחה המפורטת הראשונה של תוכניתו למוביל המים הארצי בפני אליעזר קפלן, אברהם גרנות, ברל כצנלסון, לוי אשכול ופנחס ספיר. ב-3 במאי 1943 סיים את ספרו "אוצרות המים בארץ ישראל, סיכויי השקאה ופיתוח הידרו-אלקטרי", ובו מפורטת תוכניתו לפיתוח כל מי ארץ ישראל: הירדן, הירמוך, הירקון, מי מעיינות, מי בארות, מי שטפונות, מי ניקוז ומי ביוב וכן 300 מיליון מ"ק ממי הליטני.
תכנן את קו המים ל-11 הנקודות, שהוקמו בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946). העיד בפני ועדת החקירה של האו"מ "אונסקופ" ושימש יועץ למשלחת הסוכנות היהודית לאומות המאוחדות בדיונים על גבולות המדינה היהודית.
[עריכה] במלחמת העצמאות: ייצור נשק, מים לירושלים
במלחמת העצמאות, עוד לפני הכרזת העצמאות, עסק, במשרדו הפרטי, בייצור נשק במסגרת "תע"ש חוץ" (תעשיית נשק של ההגנה שמחוץ לתעשייה הצבאית): פּיאַט (מטול חי"ר נגד טנקים), להביור (שנקרא אז "זורק להבות"), מרגמה 6 אינטש, מוקשים ועוד. על פי בדיקה של חיל החימוש שנעשתה ב-1991 נמצא כי בטנק הסורי השרוף בדגניה ממלחמת העצמאות נמצאו חדירות המתאימות לפצצות מטול פיאט. אם כך הדבר, נראה שהנשק בו נפגע הטנק יוצר על ידי בלאס ובכך נסגר, אולי, מעגל, אותו החל בראשית פעולתו בארץ בקבוצת דגניה ב.
מתחילת "ההפוגה הראשונה" (11.6.1948), תכנן את "מפעל השילוח", שסיפק מים לירושלים הנצורה בדרך בורמה, העוקפת את לטרון. המפעל בוצע על ידי "מקורות" בצינורות שקנה בלאס בסוף 1945 בארצות הברית, ללא אישור הסוכנות היהודית ואשר רכישתם מומנה על ידי בנק אנגלו פלשתינה (בנק לאומי).
[עריכה] הקמת התשתית הממשלתית למערכת המים בישראל
בקום המדינה, חיסל בלאס את משרדו הפרטי המצליח כדי להקים את אגף המים במשרד החקלאות, בראשו עמד 4 שנים (1948 –1952). לשם כך, מכר את ביתו הפרטי בן שתי הקומות, קנה דירה בבית משותף ובהפרש שנותר השתמש כדי למנוע ממשפחתו ירידה חדה ברמת החיים.
מאוחר יותר מונה לתפקיד יועץ הממשלה לענייני המים. סירב להצעה להמשיך ולעבוד במקביל עבור "מקורות" תמורת דמי ייעוץ, משום שראה בכך ניגוד עניינים.
בשנת 1949, לאחר השתלטות צה"ל על אילת, התפיל הצבא מי ים לשתיה בעלות של 240 דולר (דאז) למ"ק. בלאס הורה על העברת כל תקציב הקידוחים הארצי לקידוחים בערבה. כאשר נגמר התקציב, הורה להמשיך גם ללא תקציב. לבסוף נמצאו בבאר אורה מים, ששימשו את אילת בשנים הראשונות. בהמשך, נמצאו מים נוספים שאיפשרו הקמת יטבתה וישובים נוספים בערבה.
אגף המים במשרד החקלאות, בראשות בלאס, הכין את תוכנית ייבוש החולה, שבוצעה על ידי הקרן הקיימת לישראל באמצעות קבלן זר.
חיבר תזכיר בשם "י"ג עקרונות חוק המים", ששימש בסיס לחוק המים.
בשנים 1954 – 1955 השתתף במשלחת הישראלית, בראשות משה שרת, לדיונים עם אריק ג'ונסטון "שגריר המים" של נשיא ארצות הברית בנושא חלוקת זכויות המים בין ישראל לבין שכנותיה.
[עריכה] המוביל הארצי
בספרו של בלאס
לאחר שהעלה תוכניות מוקדמות של מפעל המים הארצי, עוד לפני קום המדינה, הקים, בשנת 1950, במסגרת אגף המים של משרד החקלאות, את "הועד לתיכנון מפעל המים הארצי", בראשו עמד, וכן מועצה מייעצת של מומחים בעלי שם בינלאומי.
בשנת 1952 אושרה הקמת החברה הממשלתית תה"ל (תכנון המים לישראל בע"מ), אותה ייסד ואשר היה מנהלה הראשון. הקמת תה"ל התבקשה על ידי בלאס על מנת להשיג עצמאות מינהלית וכדי לצמצם את הביורוקרטיה, שהגבילה את הפעילות המקצועית באגף המים של משרד החקלאות. לתה"ל הועברו תפקידי תכנון וביצוע מאגף המים וכן מחלקת התכנון של "מקורות". בתה"ל המשיך לעמוד בראש תכנון מפעלי המים (המוביל הארצי, קווי ירקון-נגב) ולהיות מופקד על ביצוע השלבים הראשונים (תשעה אגמי נסיון, מפעל ירקון-נגב, מינהרת עילבון, הטיית הירדן).
ב-2.9.1953 הכניסה תה"ל שני מחפרים משוריינים לאזור המפורז להתחלת העבודה בתעלת הירדן, שהייתה אמורה להזין את המוביל הארצי המתוכנן מן הירדן ההררי. העבודה הופסקה ב-28.10.1953, בעקבות תלונת סוריה למועצת הבטחון. בלאס השתתף ויעץ למשלחת, בראשות השגריר אבא אבן, שייצגה את ישראל בדיונים במועצת הביטחון.
ב-19 ביולי 1955 חנך הנשיא יצחק בן צבי את קו ירקון נגב, שנבנה על ידי תה"ל .
ב-9 בפברואר 1956 אישר הועד לתכנון מפעל המים הארצי שבראשות בלאס את תוכנית המוביל הארצי וב-29 בפברואר נתנה המועצה המייעצת של המומחים הבינלאומיים את הגושפנקה הסופית לתוכנית.
ב-28 במרץ 1956 חנך בלאס את מנהרת המים הראשונה של המוביל הארצי, מנהרת עילבון.
כתב את הפרק "פיתוח אוצרות המים בא"י" בכרך ו' (ארץ ישראל) של האנציקלופדיה העברית.
[עריכה] התפטרות וביקורת
ב-15 ביוני 1956 הגיש בלאס סופית את התפטרותו מתפקידיו כמנכ"ל תה"ל וכיועץ הממשלה לענייני המים. ההתפטרות נכנסה לתוקף ביום 22 ביוני 1956. זאת לאחר שהתנגדותו להפרדת אגף הביצוע מתה"ל לא נענתה ולאחר שעיכב משך חודשים, לבקשת ראש הממשלה דוד בן גוריון, את ההתפטרות.
נקודות עיקריות של הביקורת של בלאס על מדיניות המים שננקטה בניגוד לדעתו הן:
- מתן מונופול מלא על המים במדינה בידי גוף אחד ("מקורות"), הפועל להדק את השליטה שבידיו, ללא כל בלמים כלכליים הנוצרים על ידי ביזור ותחרות.
- אי-שילוב ייצור החשמל במפעל המים, דבר שמנע שימוש באנרגיה שאובה ומנע הפעלת מנועי השאיבה של המפעל הארצי על ידי גנרטורים עצמאיים, שיבטיחו חשמל בשעת חירום.
- דחיית בנייתו של "המוביל המלוח".
- הפיכת המוביל הארצי לספק של מי-שתייה. דבר המונע ניצול מי-שטפונות באמצעות המוביל, מגדיל הוצאות ופוגע באיכות מי השתייה (אך מגדיל את שליטתה של "מקורות" במפעלי המים).
- אי-ניצול מי שטפונות על ידי סכרים שיאפשרו החדרתם למי התהום, ימנעו המלחתם וישמשו צרכני מים, גם שלא באמצעות "מקורות".
- קביעת מחיר מים נמוך המעודד בזבוז, ומפחית כדאיות פיתוח מים על ידי גופים כלכליים שאינם סמוכים על שולחן המדינה (ומגדיל את ההסתמכות על מים מסובסדים המסופקים על ידי "מקורות").
- הערכות נמוכות מדי של כמות המים הניתנים לניצול. הערכות נמוכות אלה של המומחים מונעות מאמצים לגילוי מים נוספים, מה שעלול להוכיח את טעות המומחים.
[עריכה] פעילות ציבורית
לאחר התפטרותו, פתח בלאס מחדש את משרדו לתכנון מפעלי מים. לאחר הפצרות מרובות, ולאחר שהובטח לו שיוכל להמשיך ולעסוק במקביל במקצועו כמהנדס מים, נענה לבקשה להצטרף לוועדה המרכזת של ההסתדרות מטעם מפא"י, להקים את המחלקה לעובד האקדמאי בהסתדרות, בראשה עמד בשנים 1956 – 1959. התפטר מתפקיד זה לאחר שלא ראה תכלית בפעולתו בהסתדרות.
בשנת 1958 קיבל מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור למדעים טכניים" על פועלו בפיתוח המים בארץ.
השתייך לתנועת העבודה והיה תומך מובהק של בן גוריון. היה מזוהה עם מפא"י ואף הוצג מטעמה ברשימות מועמדים שונות (אם כי לא היה עסקן פוליטי ונהנה מאהדה מחוץ למפא"י ואף מחוץ לתנועת העבודה). בשנת 1965, יחד עם יתר תומכי דוד בן גוריון, השתתף בהקמת רפ"י בה היה פעיל. לאחר מכן, תמך ברשימה הממלכתית עד לפרישת בן גוריון ב-1970.
יזם את הקמת המועצה הטכנית של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל ועמד בראשה בשנים 1959 - 1969. המועצה פרסמה 24 עבודות בנושאים הנדסיים.
[עריכה] השקיה בטפטוף
עוד בראשית שנות ה-30, כאשר ביקר בביתו של איש העלייה השנייה אברהם לובזובסקי בחדרה, הראה לו לובזובסקי עץ שגדל "בלי מים". כאשר התבונן בלאס סביב העץ, ראה כי האדמה לידו יבשה, אולם, מחיבור של צינור בקירבת מקום נוטפות טיפות מים. טיפות המים המחלחלות לאדמה היבשה ומגדלות עץ ענק חלחלו במשך שנים גם במוחו של בלאס. לאחר שהתפטר מתה"ל וחזר למשרדו הפרטי, החל לעסוק בפיתוח הרעיון שנזרע בשנות ה-30 אך החל לנבוט בשנות ה-50.
בשנים 1959 – 1966 יזם את שיטת ההשקיה בטפטוף, ויחד עם בנו ישעיהו, שהמציא את הטפטפות הראשונות, עסק בפיתוחן, בניסוין ובהחדרתן לשוק החקלאי בארץ וגם בעולם. בשנת 1959 הותקנה המערכת הנסיונית הראשונה של ההשקיה בטפטוף ובשנים הבאות פותחה השיטה ושוכללה והגיעה להיקף מסחרי. ב-8 באוגוסט 1965 חתמו שמחה בלאס ובנו ישעיהו על הסכם עם קיבוץ חצרים על הקמת חברה משותפת, נטפים, אליה העבירו את כל הידע, זכויות השימוש בפטנטים ומערכת הייצור והשיווק של הטפטפות, שהוקמו על ידם. חברת "נטפים" התחילה לפעול למעשה ב-1 בינואר 1966. לאחר זמן, רכש קיבוץ חצרים את חלקו של בלאס ב"נטפים" ומאוחר יותר גם את חלק בנו. "נטפים" לוותה במשך מספר שנים על ידי שמחה בלאס ובנו ישעיהו. המוטיבציה הראשונית של בלאס לעסוק בטפטוף הייתה החיסכון במים, אולם, התברר שיתרונות ההשקיה בטפטוף גדולים הרבה יותר. ההמצאה גרמה למהפכה עולמית בשיטות ההשקיה והדישון בחקלאות, והובילה לחיסכון במים ולהגדלת היבולים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] ספריו
- שמחה בלאס, אוצרות המים בארץ ישראל סכויי השקאה ופתוח הידרו-אלקטרי, מקורות, מאי 1944
- שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, מסדה, 1957
[עריכה] לקריאה נוספת
- פרופ' חיים גבירצמן, משאבי המים לישראל, יד יצחק בן-צבי, 2002
- ד"ר מרדכי נאור (עורך), יישוב הנגב 1900 - 1960, יד יצחק בן-צבי, 1985
- שמואל אביצור, ממציאים ומאמצים, יד יצחק בן-צבי ומוזיאון הארץ, 1986
- שרה סגל, אריה פיאלקוב (עורכים), בשדמות גרוכוב, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ו
- קלמן בסין, אגודת המים בעמק חרוד בע"מ (1979-1934) 45 שנות פעולה (סקירה), 1979
- דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (כרך שביעי, ע' 2495-2497), ספרית הראשונים, תשט"ז (1956)
- אבשלום שמואלי, יהודה גרדוס (עורכים), ארץ הנגב: אדם ומדבר, א, (עמ' 367-343, שמחה בלאס: מים לארץ הנגב), הוצאת משרד הבטחון, תשל"ט
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שמחה בלאס, באתר בית אלון בגליל
- קונצ'רטו לצינור באתר עמלנט של רשת עמל
| ערך מומלץ |
קטגוריות: ערכים מומלצים | ציונים | אנשי היישוב | מהנדסים | ממציאים יהודים | ממציאים ישראלים | מים
