ראשונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

השתלשלות ההלכה

חז"ל זוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים

בתולדות עם ישראל, ובמיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד, מכנים בשם הראשונים את הרבנים והיוצרים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי. בין הרבנים המרכזיים שפעלו בתקופת הראשונים בולטים הרי"ף, רש"י, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ועוד כמה עשרות רבנים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה והפיוט ועוד.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 הלכה 3 פרשנות התלמוד 4 תחומים אחרים 5 לקריאה נוספת 5.1 ספרי עזר קשורים 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

אין תאריך מוגדר לתחילת תקופת הראשונים. בדרך כלל מציינים את תום תקופת הגאונים עם מותו של רב האי גאון ב-1038, אך לא מן הנמנע שיש חפיפה כלשהי בין אחרוני הגאונים וראשוני הראשונים. המעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים מתאפיין בירידת קרנה של יהדות בבל, שהיוותה את מרכז היהדות בזמן הגאונים, ובמעבר הקהילות היהודיות והיצירה היהודית לאירופה. מעבר זה בא לידי ביטוי ביחס ליהדות ספרד וליהדות צפון אפריקה ב"מעשה ארבעת השבויים", סיפור המופיע ב"ספר הקבלה", חיבור היסטורי של רבי אברהם אבן דאוד, על ארבעה רבנים חשובים שנשבו בבבל והובאו לספרד ולצפון אפריקה. הסיפור מסמל את מעבר עולם התורה וההלכה מבבל מערבה. ביחס ליהדות אשכנז קובעים את ראשית הפעילות לפי מעברה של משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה, מה שהיה למעשה ייסוד יהדות גרמניה, במחצית המאה העשירית.

היצירה בתקופת הראשונים התרכזה בשני מוקדים:

• אשכנז (גרמניה) וצרפת,
• ספרד, לרבות צפון אפריקה.

בתווך בין המוקדים פעלה יהדות פרובנס. כמובן שהיו קהילות יהודיות רבות נוספות, למשל באיטליה, בבבל ובתימן, אולם עיקר היצירה התורנית שהשתמרה לדורות נוצרה במרכזים אלו.

בין יהודי ספרד ליהודי אשכנז היו הבדלים רבים בדרכי החיים ובאופי היצירה. בספרד נשמר מבנה הקהילה שאפיין את יהדות בבל בתקופת הגאונים, של הנהגה תורנית מרכזית שעל פיה יישק דבר, ומקור כוחה וסמכותה מן התלמוד הבבלי שנלמד בישיבות. לעומת זאת באשכנז ובצרפת הייתה אוטונומיה רבה לקהילות והן נטו לשמר את מנהגיהן ואת מסורת האבות. העיסוק הלא-הלכתי בספרד נטה יותר לצד הפילוסופיה והקבלה, ואילו באשכנז נטה יותר לצד האגדה והמדרש. בספרד המוסלמית היה גם, בעיקר בחצי הראשון של תקופת הראשונים, מצב ייחודי שבו העוצמה הפוליטית והתרבותית לא הייתה בידי הרבנים דווקא אלא אצל אנשי החצר, המשכילים והמשוררים - מציאות נדירה, שלא הייתה כמותה באשכנז ולא בשאר הקהילות היהודיות עד העת החדשה.

חיי היהודים באירופה בימי הביניים מתאפיינים במעברים תכופים מתקופות של שלווה יחסית לתקופות של רדיפות, פרעות וגירושים. המאה ה-11 הייתה נוחה יחסית ליהודים: בספרד המוסלמית (אל-אנדלוס) היה תור הזהב בעיצומו, ובגרמניה הלך והתבסס היישוב היהודי. אולם בסוף המאה בא מסע הצלב הראשון (1096), שבהיסטוריה של יהדות אשכנז מוכר יותר כפרעות תתנ"ו, ובעקבותיו עבר מרכז הכובד התורני לצרפת. במאה ה-12 התעשר מאוד לימוד התורה בצרפת, על רקע עושר מקביל בתרבות הכללית בצרפת בתקופה שמכנים "הרנסנס של המאה ה-12". בספרד, לעומת זאת, סימנה המאה ה-12 את סופו של תור הזהב, עם התקדמות הכיבוש הנוצרי (רקונקיסטה). במאה ה-13 הייתה תקופה נוספת של שלווה יחסית: בצרפת ובאשכנז התקיימה פעילות לימודית רבה ונוסדו האוניברסיטאות הראשונות. אבל החלו גם סימנים של הרעת היחס אל היהודים: ויכוחים פומביים, בדרך כלל כפויים, בין מלומדים יהודים ונוצרים, ושרפת התלמוד במשפט פאריס. בספרד התאוששה היצירה היהודית ממאורעות הכיבוש הנוצרי ובדרך כלל נטו המלכים הנוצרים חסד ליהודים (למרות אירועים מקומיים כגון ויכוח ברצלונה).

במאה ה-14 החל המצב להידרדר, תחילה ובאשכנז ובצרפת ואחר כך בספרד. בצרפת היו בזה אחר זה סידרה של גירושים של יהודים מן המדינה, עד שבסוף המאה כבר לא נותרו יהודים בצרפת. חלקם ברחו צפונה לאשכנז, וסבלו גם שם רדיפות ופרעות (אך לא גירוש כללי, משום שבצרפת היה שלטון מרכזי ובגרמניה שלטון מפוצל בין נסיכויות וערים קטנות). אחרים עקרו לספרד (מפורסם בהקשר זה מעברו של הרא"ש לטולדו ב-1305) והביאו למיזוג של מנהגי אשכנז ויצירתם בעולמם של יהודי ספרד. באמצע המאה הורע עוד מצבם של היהודים באשכנז בעקבות מגפת המוות השחור. לקראת סוף המאה התעצמה גם רדיפת היהודים בספרד, בעת גזירות קנ"א (1391), ובמהלך המאה ה-15 גבר כוחה של האינקוויזיציה עד שבא לשיאו בגירוש ספרד.

על היצירה היהודית בתקופת הראשונים הייתה במידה מסוימת השפעה מן הפעילות המדעית וההשכלתית בעמים שבתוכם ישבו היהודים. בערי אירופה נוסדו האוניברסיטאות הראשונות, והחל עיון נרחב בכתבים היסטוריים, בעיקר בחיבורים של המשפט הרומי. פעילות זו השפיעה גם על היהודים, שאימצו את שיטות העיון המשפטי ודרכי המחקר לארון הספרים היהודי, בפרט לעיון בתלמוד. היהודים גם אולצו להשתתף בוויכוחים עם אנשי דת נוצרים, דבר שדחף אותם לחדד ולנסח את עיקרי האמונה היהודית. ייתכן שגם העיסוק הנוצרי בכתבי הקודש השפיע על התגברות העיסוק היהודי בפרשנות המקרא.

סיום תקופת הראשונים איננו מוגדר בנקודת זמן ברורה. עם גירוש יהודי ספרד ופיזורם ברחבי אירופה באה נקודת מפנה בחיי היהודים באירופה. חיבור השולחן ערוך היווה נקודת מפנה בספרות ההלכתית, בעיקר משום שהתקבל בכל קהילות ישראל. שני אירועים אלו, שמשותפת להם דמותו של רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, וכן מהפכת הדפוס, מסמלים את המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים.

[עריכה] הלכה

בתקופת הראשונים התעצב עולם ההלכה ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה באופן מסודר ונרחב. לצד ספרות שו"ת ענפה, שהמשיכה את מסורת השו"ת מימי הגאונים, החלו להיכתב ספרי הלכה שיטתיים המקיפים את כל עולם ההלכה המעשי, ובחלקם אף הבלתי-מעשי (כגון משנה תורה לרמב"ם, חיבור העוסק גם בהלכות הקרבנות ובית המקדש). בשלב מאוחר יותר החלו להיכתב גם מונוגרפיות, חיבורים הלכתיים שעסקו בנושא אחד והקיפו אותו מכל צדדיו (המונוגרפיה הראשונה היא כנראה ספר "תורת האדם" של הרמב"ן על הלכות אבלות).

גם בשטח הספרות ההלכתית ניכר הבדל בין יהדות ספרד ליהדות אשכנז. בעוד אצל יהדות ספרד התאפיינה ההלכה בצמידות לתלמוד הבבלי ולכללי פסיקה שנקבעו מתקופת הגאונים ואילך, הרי אצל יהדות אשכנז הושפעה פסיקת ההלכה במידה רבה מן המנהגים שרווחו בציבור וממסורת אבות. פרופ' י"מ תא-שמע הראה בספרו "מנהג אשכנז הקדמון" כי מסורת הפסיקה האשכנזית הזו מקורה במנהג הארץ-ישראלי, שעבר דרך יהדות איטליה לאשכנז, עוד לפני שהגיע התלמוד הבבלי לשם. זאת לעומת הפסיקה בספרד, שהמשיכה את אופני פסיקת ההלכה שקבעו הגאונים בבבל ועיקרם הסתמכות על התלמוד הבבלי כיסוד פסיקת ההלכה.

כבר בתחילת תקופת הראשונים חיבר הרי"ף את ספר ההלכות שלו, שעיקרו ציטוט הטקסט התלמודי בהשמטת כל החומר הלא-הלכתי. במהרה קיבל ספר הרי"ף מעמד של בכורה, ובהרבה מקומות החליף את התלמוד כספר העיון העיקרי. כמאה שנה אחריו כתב הרמב"ם את ספר משנה תורה, ובכך הציג לראשונה ספר פסקים סדור המקיף את כל עולם ההלכה, החל מדיני היום-יום ועד "הלכות יסודי התורה" ו"הלכות מלכים ומלחמותיהם". חידוש נוסף ב"משנה תורה" היה בכך שמובאים בו רק פסקי ההלכה הסופיים, ללא כל משא ומתן או ציון מקורות. הראב"ד, בן דורו של הרמב"ם, חיבר "השגות" על משנה תורה, והיה הראשון בספרות עמוסה של "נושאי כלים" שפירשו והרחיבו את משנה תורה.

בספרד המשיכה להיכתב ספרות הלכתית. את החיבורים החשובים כתבו הרמב"ן, הרא"ש והרשב"א. החלו להיכתב מונוגרפיות הלכתיות המקיפות נושא הלכתי אחד, כגון "תורת האדם" של הרמב"ן ו"תורת הבית" של הרשב"א. גם באשכנז נכתבה ספרות הלכתית, כגון כתביו של מהר"ם מרוטנבורג, "ספר יראים" של רבי אליעזר ממיץ, "אור זרוע" של רבי יצחק מוינה ואחרים. בראשית המאה ה-14 חיבר רבי יעקב בן הרא"ש את הספר "ארבעה טורים", שכלל גם את מנהגי האשכנזים וגם את מנהגי הספרדים, וקבע את חלוקת עולם ההלכה המעשי לארבעה תחומים:

• אורח חיים - דיני היום-יום, השבתות והחגים;
• יורה דעה - דיני איסור והיתר;
• אבן העזר - דיני אישות;
• חושן משפט - דיני ממונות.

ספרות ההלכה של תקופת הראשונים נחתמה בכתביו של רבי יוסף קארו, שחיבר את "בית יוסף" כפירוש ל"ארבעה טורים" ואת שולחן ערוך כספר פסקים המתמצת את "בית יוסף", ומחולק אף הוא לארבעת חלקי ההלכה. הרמ"א הוסיף הגהות לשולחן ערוך ובהן הפסקים והמנהגים שנהגו באשכנז, על פי הספרות שנכתבה מאז הטור, כגון כתבי מהרי"ל ורבי ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן".

כללי הפסיקה המקובלים קובעים כי ראשון אינו יכול לחלוק על אחד מן הגאונים, ואחרון אינו יכול לחלוק על אחד מן הראשונים; ומכאן שחלוקת התקופות בין הגאונים, הראשונים והאחרונים אינה רק חלוקה היסטורית אלא יש לה משמעות הלכתית. עם זאת גם לכללים אלו היו יוצאים מן הכלל - הגר"א, למשל, חלק לעיתים על הראשונים, וכן מקובל אצל האחרונים לחלוק על ראשונים בנימוק שאילו היו רואים ספר כזה או אחר היו משנים דעתם.

[עריכה] פרשנות התלמוד

במקביל לספרות ההלכתית נכתבה בתקופת הראשונים ספרות ענפה של פרשנות לתלמוד הבבלי. כבר אחרוני הגאונים החלו בכתיבת פירושים, ובמעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים נכתבו פירושיהם של רבנו נסים ורבנו חננאל. גם פירושו של הרי"ף, שהוזכר לעיל, נכתב באותה תקופה.

באשכנז נכתבו בראשית תקופת הראשונים אוסף של פירושים לתלמוד המתאפיינים בתמציתיות ובבהירות, שמטרתם לסייע ללומד בהבנת הסוגיה. פירושים אלו מכונים "פירושי מגנצא", ולהם משתייך למשל פירושו של רבנו גרשום מאור הגולה. סוגת פירושים זו הגיעה לשיא בפירושו של רש"י לתלמוד, שהפך עד מהרה לחלק בלתי נפרד של לימוד הגמרא.

נכדיו של רש"י, רשב"ם ורבנו תם, יחד עם ר"י הזקן, ר"ש משנץ והריצב"א כבר היו מראשי המדברים בסוגת הפרשנות החדשה שהתפתחה בצרפת: התוספות. בעלי התוספות כבר לא עסקו רק בפרשנות הטקסט אלא החלו להקשות מסוגיה אחת על חברתה. הם לא חששו לכלול בדיון אחד סוגיות ממסכתות שונות ולתרץ את הסתירות ביניהן בדרכים שונות. חלק מבעלי התוספות, למשל הרא"ש, שילבו בחיבוריהם בין הפרשנות ופסיקת ההלכה. ספרות התוספות המשיכה להיכתב בצרפת עוד כמאתיים שנה (לערך מאמצע המאה ה-12 ועד המאה ה-14).

במקביל נכתבה פרשנות עשירה בספרד. פרשני ספרד המוקדמים, ר"י מיגש, רבי יצחק אבן גיאת ואחרים, וכמובן הרי"ף, פעלו כבר מתחילת תקופת הראשונים. במאה ה-13 כתב הרמב"ן את פירושו לתלמוד, ששילב את חריפותם של בעלי התוספות עם הפרשנות הספרדית. אחרי הרמב"ן נכתבו עוד פירושים וחידושים רבים בספרד, החשובים שבהם פירושי הרא"ה והרשב"א תלמידי הרמב"ן, הריטב"א תלמידם והר"ן.

קו נוסף של פרשנות התלמוד נמשך בקהילות פרובנס, החל מהראב"ד ומרבי זרחיה הלוי בעל "המאור" שחיבר השגות על הרי"ף ועד פירושו המקיף של רבי מנחם המאירי, שאסף וסיכם את כל פרשנות התלמוד שקדמה לו.

[עריכה] תחומים אחרים

תקופת הראשונים הייתה תקופה של יצירה שופעת ופיתוח כלים ורעיונות חדשים בתחומים נוספים ביהדות.

פרשנות המקרא

לאחר ששקעה מעט המחלוקת העזה עם הקראים שהייתה בתקופת הגאונים, ועל רקע תהליכים מקבילים בעולם הנוצרי, חזרו חכמי היהדות לעסוק בפרשנות המקרא, ובפרט בפרשנות לתורה. רש"י כתב את הפירוש היסודי, המשלב פשט עם מדרשים ומעט דקדוק. נכדו של רש"י, רשב"ם, הדגיש עוד יותר את חשיבותו של העיסוק בפשט לאור "הפשטות המתחדשים בכל יום". בספרד כתב רבי אברהם אבן עזרא פירוש לפי דרכו, והרמב"ן היה הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים של פירוש התורה על דרך הפרד"ס. פירושים נוספים הם פירושיהם של רבי יוסף קרא, רבי יוסף בכור שור, רבי עובדיה ספורנו, החזקוני (הנושא אופי אקלקטי), רבי יעקב בן אשר בעל הטורים, רבנו בחיי בן אשר, רבי יצחק אברבנאל, רד"ק, רלב"ג ועוד.

סוג מיוחד של חיבורים המשלב פרשנות המקרא, הלכה ותלמוד הם חיבורי מניין המצוות. המחברים ניסו לעגן את המסורת החז"לית, לפיה יש בתורה בדיוק תרי"ג (613) מצוות, ברשימה ברורה ומסודרת של מצוות. החיבורים המפורסמים בסוגה זו הם ספר המצוות לרמב"ם (עם השגות של הרמב"ן), וספר החינוך, שמחברו אינו ידוע אך הוא מיוחס לרא"ה.

פילוסופיה, הגות ומיסטיקה

את החיבור הראשון העוסק באופן מסודר בהגות היהודית - "אמונות ודעות" - כתב כבר בתקופת הגאונים רב סעדיה גאון, אולם התחום התבסס והתעשר בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים הידועים בתחום זה הם הכוזרי של רבי יהודה הלוי, מורה נבוכים ושאר ספרי הרמב"ם, וכן חיבורי הרמב"ן, רבי חסדאי קרשקש, רבי יוסף אלבו ועוד. חלק מחיבורי הפילוסופיה נוצרו על רקע מגע עם ההגות הנוצרית באשכנז ובצרפת ועם ההגות האסלאמית בספרד.

תחום המיסטיקה היהודית התרחב אף הוא. חסידי אשכנז פיתחו תורה מיסטית עשירה ומורכבת עם השלכות מעשיות לתחומי התפילה והתשובה ולמנהגי פרישות וסגפנות. בין חיבוריהם המפורסמים ספר חסידים, המיוחס לרבי יהודה החסיד, ו"ספר הרוקח" של רבי אלעזר מוורמס. במאה ה-13 החל עיסוק נרחב בתורת הקבלה, ולפי המחקר חיבר באותה תקופה רבי משה די-ליאון את ספר הזוהר. בסוף תקופת הראשונים התקבצה בצפת חבורה גדולה של מקובלים, החשוב שבהם האר"י.

פיוט ושירה, דקדוק ומילונאות, תרגום

פיוטים נכתבו בעם ישראל עוד מימי התלמוד, אך עולם הפיוט והשירה התפתח במאות אלו, בעיקר בספרד. פייטני ספרד ומשורריה לא חששו לחבר לצד שירת הקודש גם שירי חול, לרבות שירי יין ותענוגות, ואף אימצו אל עולם השירה כלים ורעיונות מן השירה הערבית של אותה תקופה. מן המשוררים הגדולים של יהודי ספרד ידועים שמותיהם של רבי שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול ואחרים. בתקופה זו השתכללה לשון השירה ונקבעו לה חוקים ומשקלים קפדניים, והמשוררים גם ביקרו את שירי עמיתיהם ואף את שירי הקדמונים; מפורסמת בהקשר זה ביקורתו הנוקבת של רבי אברהם אבן עזרא על שירי הפייטן אלעזר הקליר בן המאה השישית.

גם באשכנז נכתבו פיוטים בתקופת הראשונים. חלק מן הפיוטים, בעיקר סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהודי אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שחוו.

לצד עולם השירה הלך והתפתח חקר דקדוק השפה העברית ואוצר המילים שלה. את העיסוק הדקדוקי והמילוני החל, עוד בתקופת הגאונים, רב סעדיה גאון. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק ומילונים, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. אחריהם חידש רבי יהודה חיוג' את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ואחרים במשפחתו. גם אצל חכמי צרפת ואשכנז התקיים עיון דקדוקי, למשל אצל רש"י ורבנו תם. בין המדקדקים התקיימו לעיתים קרובות ויכוחים ופולמוסים על נושאים מקומיים או כלליים.

מפעל נוסף שפעל בתקופה זו היה מפעל התרגום. חיבורי חכמי ספרד הלא-הלכתיים נכתבו ערבית יהודית, ותורגמו עוד בתקופת הראשונים לעברית. את מפעל התרגום הובילה משפחת המתרגמים הידועה אבן תיבון.

[עריכה] לקריאה נוספת

• אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, הוצאת מוסד ביאליק, מהדורה רביעית מורחבת, תש"ם.
• א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"ט
• א' גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ה
• י"מ תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, כרך א: 1000 - 1200, כרך ב: 1200 - 1400, הוצאת מאגנס

[עריכה] ספרי עזר קשורים

• אוצר המשלים והפתגמים מספרות ימי הבינים, פרופ' ישראל דוידזון, הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ז (1956). ציטוטי ראשונים ומקורותיהם.
• שרי האלף , מנחם מנדל כשר. ביבליוגרפיה מקיפה של ספרות רבנית, בעיקר של תקופת הראשונים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אורי שרקי, תקופת הראשונים עד גירוש ספרד, שיעור מוקלט באתר מכון מאיר
• תקופת הראשונים אנציקלופדיה יהודית, אתר "דעת"

ערך מומלץ