רמב"ן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי משה בן נחמן (רמב"ן) (1194 - 1270) גדול חכמי ספרד. פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 2 כתביו 2.1 פירושו למקרא 2.2 פירושיו לתלמוד 2.3 רמב"ן כמקובל 2.4 השגות הרמב"ן 2.5 תורת האדם 2.6 שער הגמול 3 הפולמוס נגד הנוצרים 4 ארץ ישראל 5 תלמידיו 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] קורות חייו

רמב"ן נולד בגֶרונה שבקטלוניה, חבל ארץ במזרח ספרד, בשנת 1194, ונפטר בשנת 1270 בארץ ישראל. שמו הלטיני היה Bonastrug Di Porta.

רמב"ן נמנה בין גדולי רבני ישראל בימי הביניים, הוא שלח ידו במספר רב של תחומים - היה פרשן מקרא, חכם תלמודי, רופא, הוגה דעות, מקובל ומשורר. פירושיו לתלמוד, למקרא, להלכות הרי"ף ולספר המצוות לרמב"ם, מבטאים את התפיסה המסורתית לאמונת ישראל שעל פי חז"ל.

האזור בו חי ופעל רמב"ן נמצא בין ספרד הנוצרית לספרד המוסלמית ולכן ניכרים עקבות השתיים בהגותו. הוא ממזג בכתיבתו את הפילוסופיה הספרדית יחד עם שיטת הניתוח של חכמי אשכנז.

הוא היה בן דודו של רבי יונה גירונדי וקיים אתו קשרי התכתבות. תלמידיו המפורסמים היו רבי שלמה בן אדרת (רשב"א) ורבי אהרן בן יוסף הלוי. רמב"ן שמש כרב הראשי של קטלוניה לאחר מותו של רבי יונה גרונדי ב-1264. הוא שמש גם יועץ למלך חיימה הראשון והשתתף בויכוח על ספרי הרמב"ם כמפשר.

רמב"ן הותיר ארבעה בנים: נחמן, שלמה, יוסף ויהודה. חתנו היה גרשון אביו של רבי לוי (רלב"ג).

[עריכה] כתביו

[עריכה] פירושו למקרא

עיקר פרסומו של רמב"ן בא לו מפירושו המונומנטלי לתורה. פירושו מתאפיין באריכות ביחס לחכמי תקופתו. לשם השוואה, במקום בו רשב"ם, נכדו של רש"י, כותב חצי שורה של פירוש על הפסוק, רמב"ן מסוגל להאריך עד כדי שניים ושלושה עמודים.

בפירושו למקרא מתגלה רמב"ן כחוקר מעמיק המפרש את המקרא בהתאם לתוצאות מחקרו. הפירוש עוסק בביאור המילים, המצוות היוצאות מן הכתוב, היחס בין מדרש חז"ל לכתוב, והיחס בין הסיפור המקראי לתוכנו הפנימי. לרמב"ן מספר רבדים בפירושו, הפירוש על דרך הפשט, הפירוש על פי מסורת חז"ל, והפירוש על פי סודות הקבלה: "על דרך האמת".

בפירושו למקרא, מתעמת רמב"ן עם פירושיהם של שני הפרשנים החשובים של ימי הביניים - רש"י וראב"ע - אותם הוא מצטט. רמב"ן מביא בדומה לרש"י את מדרשי חז"ל, אך בניגוד לרש"י הוא מתעמק ודן במדרשים וקובע האם המדרש תואם את פשט הכתוב או לאו.

מלבד רש"י וראב"ע, מצטט רמב"ן אף את הפילוסוף היהודי הגדול באותה תקופה - רמב"ם. את דבריו הוא מביא בעיקר בנושאים פילוסופיים, אולם הוא אינו חושש להתעמת איתו. כאשר רמב"ם מסביר את המעשה באברם שישב באהלו ובאו לבקרו שלושה מלאכים, כי מדובר בחלום נבואי שחלם אברם, תוקף אותו רמב"ן בלשון חריפה ואומר עליו כי אסור לשמוע לו ולא להאמין לדבריו.

יחסו של רמב"ן לרש"י הינו יחס של כבוד, לשכלתנות של אבן עזרא מתיחס רמב"ן בביקורתיות: "תוכחת מגולה מאהבה מסותרה" (לשון רמב"ן בהקדמתו לפירושו לתורה), ואת פרשנותו הפילוסופית של הרמב"ם מבקר רמב"ן תוך שימוש ביסודות הקבלה.

הרמב"ן היה הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים של פירוש התורה על דרך הפרד"ס. בעשותו כן, הושפע ככל הנראה מן הפרשנות הנוצרית שהבחינה בין "ארבעה הגיונות לכתוב", או quattuor sensus scripturae:

• litteraliter - הפשט, הפירוש המילולי, וכלשונו ודרכו של הרמב"ן, "פשוטו של מקרא". בדרך זו, מבאר הרמב"ן את פשט מילות הכתוב על דרך ההסבר הפילוסופי - פיזיקלי.
• anagogice - רמז, פרשנות טיפולוגית, דהיינו פרשנות שאינה מקישה מכתובים על כתובים, אלא ממאורע אחד על מאורע אחר, וכלשון הרמב"ן "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים וכולם באים ללמד על העתיד". כך למשל רואה הרמב"ן את ששת ימי הבריאה כרמז לכל המאורעות העתידים לבוא.
• allegorice - דרש, פרשנות אלגורית, בדרך זו מבאר הרמב"ן את דרך ההשגחה האלוהית לאורך ההיסטוריה.
• mystice - סוד, ובלשון הרמב"ן "דרך האמת לאמיתו" בדרך זו מבאר הרמב"ן את הפסוקים בדרך הקבלה, דהיינו, הוא רואה את המקרא כחלק ורמז של ועל האלוהות עצמה והיחסים השונים בין חלקיה (הספירות).

[עריכה] פירושיו לתלמוד

רמב"ן, שעמד בראש ישיבה גדולה בברצלונה, כתב חידושים על מספר מסכתות מהתלמוד בבלי. בחידושיו שילב לראשונה את מסורת הלימוד והפסיקה הספרדית עם שיטת העיון של בעלי התוספות. בניגוד לראשוני צרפת ואשכנז, שכתבו את פירושיהם כפירוש רציף או נקודתי, ובניגוד למפרשי התלמוד מקדמוני צפון-אפריקה (כרבנו חננאל בן חושיאל)שכתבו פראפרזות לסוגיות התלמוד - בחר הרמב"ן בדרך ייחודית. החידושים אמנם עוסקים במשפט בודד מתוך הסוגיה אבל במסגרת הדיון מקיף הרמב"ן את הסוגיה כולה ומעמידה על שיטה אחידה. תלמידיו, ובראשם הרשב"א והרא"ה המשיכו ושכללו את שיטתו. למן זמנו ולמשך שנים רבות, נהגו יהודי ספרד ללמוד את חידושי הרמב"ן באופן רציף, לאחר לימוד הגמרא ופירוש רש"י, כשם שבאשכנז נהגו ללמוד את פירושי התוספות.

[עריכה] רמב"ן כמקובל

לפי המסורת רמב"ן למד את חכמת הקבלה מרבי עזרא ורבי עזריאל בן מנחם מגירונה. שניהם היו תלמידיו של רבי יצחק סגי נהור בנו של הראב"ד השלישי, שנחשב לבן הדור הראשון להתגלות חכמת הקבלה.

הרמב"ן היה קנאי לסודיותו של הידע הקבלי, על כן אין בידינו יחידות טקסטואליות רחבות היקף בם מפרט הרמב"ן את משנתו הקבלית. בפירושו לתורה שתל הרמב"ן את סודותיו הקבליים והסווה אותם בתוך דבריו. במבוא לפירושו לתורה כותב הרמב"ן שמובנם של רמזיו הדקים בענייני קבלה אותם זרע בפירושו אינם נגישים לתבונן המתבונן. רק בעל המסורת הקבלית יוכל לרדת לעומקם של רמזיו. סמכותו ההלכתית של רמב"ן תרמה רבות להתפשטות הקבלה.

[עריכה] השגות הרמב"ן

• ספר "מלחמות השם", וכן "ספר הזכות" - תשובות להשגות רבי זרחיה הלוי מחבר ספר "המאור" על הלכות הרי"ף.
• השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם.
• השגות הרמב"ן לספר הצבא לר' זרחיה הלוי (רז"ה).

בשני החיבורים מתגלה רמב"ן כמבקר חריף ומעמיק השולט במקרא וספרות חז"ל, ומגן על מסורת הפרשנות של גאוני בבל וראשוני חכמי ספרד.

[עריכה] תורת האדם

ספר הדן בעניני קבורה, אבילות והנושאים הנלוים (ראו גם שער הגמול).

[עריכה] שער הגמול

למעשה, השער האחרון מתורת האדם, אך לרוב הודפס כספר בפני עצמו. רמב"ן מנסח את אמונת תחיית המתים, ואת עקרונות השכר והעונש, על פי התלמוד ואמונת ישראל, באופן שונה מן הרמב"ם.

[עריכה] הפולמוס נגד הנוצרים

בד בבד עם פירושו לתורה, הרמב"ן נלחם את מלחמת דתו כנגד הנוצרים.

לאחר שנכפה על ידי מלך ספרד, יעקב הראשון מארגוניה, הוא השתתף בויכוח פומבי, שקיבל את השם ויכוח ברצלונה, נגד המומר פאבלוס כריסטיאני (Paulus Christiani). הויכוח החל ב-20 ביולי 1263, בברצלונה, במקומות אחדים, לנוכח המלך, שריו והגמוני ונזירי המסדר הדומיניקאני של הכנסייה הקתולית ובראשם רמון די פינאפורטי, שאף הוא השתתף בויכוח מידי פעם, ונמשך במשך ארבעה ימים לא רציפים.

עניני הויכוח כמו שמתאר אותם הרמב"ן בכתביו נסובו על עניני האמונה, ובעיקר שאלת משיחיותו ואלוהותו של ישו, אם כי גם עניין השילוש הקדוש עלה בו. בסופו של הויכוח הופיעו המלך ופמלייתו ביום שבת בבית הכנסת של העיר, וניהלו שם ויכוח זוטא נוסף עם הרמב"ן, שנשאר במיוחד בעיר להזים את טענותיהם. בסופו של הויכוח זימן המלך את הרמב"ן אליו והעניק לו 300 דינרים ופטרו לשלום.

במהלך הויכוח העלה באומץ הרמב"ן להבנתו את נקודת המחלוקת העיקרית בין היהדות לנצרות, והיא האמונה האבסורדית שאלוהים בורא השמים והארץ התגלגל להיות עובר בבטן יהודית ולהוולד ולגדול כתינוק ולההרג בידי אויביו, מבלי אפשרות להציל את עצמו, ולאחר מכן לקום שוב לתחיה. הוא גם העלה את שפיכות הדמים הרבה של הכנסייה הנוצרית יותר מעמים אחרים, (וגילויי העריות שבה), שבאה בשם האהבה ובשם משיחיותו של ישו, שהיה אמור לתקן את העולם, ולהשכין בו שלום ואהבה, ולא מלחמות ושלטון בכוח הזרוע והאלימות.

באמצע הויכוח ביקש הרמב"ן להפסיק את הויכוח בשל לחץ שהופעל עליו על ידי מנהיגים שונים של הכנסייה, אבל במעמדו של המלך, לא עמד להם כוחם להתנגד, והויכוח נמשך. הרמב"ן העלה את דברי הויכוח על הכתב, ושלח העתקים לאנשים שונים, מכיוון ששמע שראשי המסדר התפארו בכך שניצחו את החכם שברבני ספרד. ככל הנראה, בשל אותו ויכוח ופרסומו על-ידי הרמב"ן, נאלץ לצאת את ספרד בשנת 1267, כארבע שנים לאחר סיומו, בגיל 73.

בעקבות הויכוח הרמב"ן פירש את פרק נ"ג בישעיהו המדבר על "עבד ה'", אותו מייחסים הנוצרים למשיחם, כך למשל איזידור מסיביליה (560-636) שפירש את כל הפרק על ישו המשיח. גם בפירושו לתורה שתל רמב"ן רמזי ביקורת - לעתים רמזים עבים - כנגד הנוצרים ושלטונם המדכא.

הדפסה ראשונה של הויכוח נעשתה בשנת 1681 על ידי ווגזייל, בצירוף תרגום לרומית. הדפסה עדכנית בעריכתו של הרב חיים שעוועל נמצאת בכתבי רמב"ן, חלק א', עמ' רצט-שכ, הוצאת מוסד הרב קוק.

[עריכה] ארץ ישראל

אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל לא ידעה גבול, אולם בניגוד לרבי יהודה הלוי, הוא הצליח להגיע לארץ ישראל. רמב"ן כתב שירים ומסות על ארץ ישראל, וגם בפירושו הוא מרבה לשבח את ארץ ישראל.

ההזדמנות לעלייתו לארץ ישראל נוצרה בעקבות הוויכוח עם הנוצרים ולאחר שנאלץ לצאת את ספרד בלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי. הוא הגיע לארץ ישראל בשנת 1267 בחודש אלול ותאר את מצבה העגום של ירושלים; רמב"ן אירגן קהילה ובנה בית כנסת בעיר העתיקה. ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים ישנו בית כנסת שלפי המסורת הוא זה שהקים רמב"ן.
לאחר מכן חזר רמב"ן לעכו, ומשם לא ידוע לאן המשיך והיכן מת ונקבר. קיימות מסורות שונות המייחסות את קבורתו לירושלים (ליד כפר השילוח), חיפה, עכו, חברון או טבריה.

[עריכה] תלמידיו

תלמידיו של רמב"ן הלכו בשיטתו המשלבת את תורת בעלי התוספות עם המסורת הספרדית, הגדולים שבהם הרשב"א, הרא"ה ורבי שמואל ב"ר יצחק הסרדי.

[עריכה] לקריאה נוספת

• ח"ד שעוועל, רבינו משה בן נחמן, ירושלים תשכ"ז
• עמוס פונקנשטיין, סגנונות בפרשנות המקרא בימי הביניים, הוצאת משרד הביטחון
• חביבה פדיה, הרמב"ן: התעלות: זמן מחזורי וטקסט קדוש, תל אביב תשס"ג
• חביבה פדיה, "ציור ותמונה בפרשנות הקבלית של הרמב"ן", מחניים 6 (תשנד), עמ' 123-114
• חביבה פדיה, "ארץ-של-רוח וארץ-ממש: ר' עזרא, ר' עזריאל והרמב"ן", ארץ-ישראל בהגות היהודית בימי הביניים (תשנא), עמ' 289-233
• משה הלברטל, על דרך האמת - הרמב"ן ויצירתה של מסורת, מכון הרטמן, ירושלים, תשס"ו

[עריכה] קישורים חיצוניים

• פירושי הרמב"ן באתר הניווט בתנ"ך
• פירוש הרמב"ן לספר יצירה
• הערך רמב"ן ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: פירוש הרמב"ן לספר יצירה

ראשוני המקובלים בימי הביניים

הראב"ד השלישי | ר' יצחק סגי נהור | ר' עזרא בן שלמה | ר' עזריאל בן מנחם | רמב"ן | ר' מנחם רקנאטי | ר' יעקב בן ששת | ר' יהודה ב"ר יקר | ר' אשר בן דוד ר' ברוך התוגרמי | ר' אברהם אבולעפיה | ר' משה בן שמעון מבורגוס | ר' יוסף בן אברהם ג'יקטיליה ר' יצחק דמן עכו | ר' משה די ליאון