פרס נובל לשלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את מצב המלחמה והחליפו אותו במשא ומתן במטרה להגיע לשלום.

בניגוד לשאר פרסי נובל, המוענקים בשטוקהולם, בירת שבדיה, מוענק פרס נובל לשלום באוסלו, בירת נורבגיה.

[עריכה] רשימת מקבלי פרס נובל לשלום

• 1901: ז'אן אנרי דינן, מייסד הצלב האדום, ופרדריק פאסי, מייסד החברה הצרפתית לשלום.
• 1902: אלי דוקומון, מזכיר כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ, וצ'ארלס אלברט גובאט, מזכ"ל האיגוד הבין-פרלמנטרי.
• 1903: רנדל קרמר, חבר הפרלמנט הבריטי ומזכיר הליגה הבינלאומית לבוררות.
• 1904: המוסד לחוק הבינלאומי, בלגיה.
• 1905: הברונית ברטה פון סטנר, נשיאת כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ.
• 1906: נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט, על ניסוח חוזה השלום במלחמת רוסיה-יפן
• 1907: ארנסטו תאודורו מונטה, נשיא הליגה הלומברדית לשלום, ולואי רנו, פרופסור לחוק בינלאומי מאוניברסיטת סורבון, פריז.
• 1908: קלאס פונטוס ארנולדסון, חבר הפרלמנט השבדי ומייסד הליגה השבדית לשלום ובוררות, ופרדריק באג'ר, חבר הפרלמנט הדני ונשיא כבוד של לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ.
• 1909: אוגוסט בירנר, ראש ממשלת בלגיה וחבר הפרלמנט, חבר בית הדין הבינלאומי בהאג, ופול הנרי קונסטנט, סנטור צרפתי, הקבוצה הפרלמנטרית הצרפתית לבוררות התנדבותית, ומייסד הוועדה הוועדה להגנה על אינטרסים לאומיים ופשרה בינלאומית.
• 1910: לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ.
• 1911: טוביאס מייקל אסר, ראש ממשלת הולנד, מייסד הוועידות הבינלאומיות לחוק הפרטי בהאג, ואלפרד הרמן פריד, עיתונאי ומייסד הפרסום Die Friedenswarte
• 1912: אליהו רוט (Elihu Root), מזכיר המדינה האמריקאי ואחראי על מספר הסכמי בוררות.
• 1913: הנרי לפונטיין, סנטור בלגי ונשיא לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ.
• 1914: לא הוענק.
• 1915: לא הוענק.
• 1916: לא הוענק.
• 1917: הצלב האדום הבינלאומי.
• 1918: לא הוענק.
• 1919: נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, על הקמת חבר הלאומים.
• 1920: ליאון בורגואה, מזכיר המדינה הצרפתי, נשיא הפרלמנט ונשיא מועצת חבר הלאומים.
• 1921: קארל ברנטינג, ראש ממשלת שבדיה ונציג שבדיה במועצת חבר הלאומים, וכריסטיאן לאנג מנורבגיה, מזכ"ל הארגון הבין-פרלמנטרי.
• 1922: פריטיוף ננסן, מדען וחוקר, ונציג נורבגיה לחבר הלאומים. מייסד "דרכוני ננסן" לפליטים.
• 1923: לא הוענק.
• 1924: לא הוענק.
• 1925: סר אאוסטן צ'מברליין, מזכיר החוץ הבריטי ואחד ממייסדי הסכמי לוקרנו, וצ'ארלס דווס, סגן נשיא ארצות הברית ויו"ר וועדת הפיוס של בנות הברית.
• 1926: אריסטיד בריאנד, שר החוץ הצרפתי, אחד ממייסדי הסכמי לוקרנו והסכמי בריאנד-קלוג, וגוסטב שטראזמן, קנצלר גרמניה, שר החוץ ואחד ממייסדי הסכמי לוקרנו.
• 1927: פרדיננד בואסון, פרופסור באוניברסיטת סורבון ומייסד הליגה לזכויות האדם, ולודביג קויד, פרופסור באוניברסיטת ברלין, חבר הפרלמנט הגרמני ומשתתף במספר ועידות שלום.
• 1928: לא הוענק.
• 1929: פרנק קלוג, מזכיר המדינה האמריקאי ואחד ממייסדי הסכמי בריאנד-קלוג.
• 1930: לארס אולוף סודרבלום, ארכיבישוף שבדי ומנהיג התנועה האקומנית לאיחוד כל הכנסיות הנוצריות.
• 1931: ג'יין אדמס, סוציולוגית אמריקאית והנשיאה הבינלאומית של הליגה הנשית הבינלאומית לשלום וחופש, וניקולס באטלר, נשיא אוניברסיטת קולומביה ומקדם הסכמי בריאנד-קלוג.
• 1932: לא הוענק.
• 1933: סר נורמן אנג'ל, סופר בריטי וחבר המועצה המבצעת של חבר הלאומים ושל מועצת השלום הלאומית.
• 1934: ארתור הנדרסון, מזכיר החוץ הבריטי ונשיא ועידת פירוק הנשק של 1932.
• 1935: קרל פון אוסייצקי, עיתונאי ופציפיסט גרמני.
• 1936: קרלוס לאמאס, מזכיר המדינה הארגנטיני, נשיא חבר הלאומים, ומתווך בסכסוך בין פרגוואי ובוליביה.
• 1937: לורד אדגר ססיל, סופר בריטי, נשיא ומייסד הקמפיין הבינלאומי לשלום.
• 1938: המשרד הבינלאומי של ננסן לפליטים
• 1939: לא הוענק.
• 1940: לא הוענק.
• 1941: לא הוענק.
• 1942: לא הוענק.
• 1943: לא הוענק.
• 1944: הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום (הוענק רטרואקטיבית בשנת 1945).
• 1945: קורדל הל, מזכיר המדינה האמריקאי ומשתתף בכיר בייסוד האומות המאוחדות.
• 1946: אמילי באלץ', פרופסור אמריקאית להיסטוריה וסוציולוגיה ונשיאת כבוד בינלאומית של הליגה הנשית הבינלאומית לשלום וחופש, וג'ון מוט, יו"ר המועצה המיסיונרית הבינלאומית ונשיא הברית העולמית של האגודות הנוצריות של צעירים.
• 1947: מועצת שירות החברים (הקויקרים) הבריטית והאגודה המקבילה בארצות הברית.
• 1948: לא הוענק.
• 1949: לורד בויד אור, רופא בריטי אחד המארגנים הראשיים ומנהל ארגון המזון והחקלאות הכללי, נשיא מועצת השלום הלאומית והארגון הבינלאומי של ארגוני שלום.
• 1950: ראלף באנץ', פרופסור באוניברסיטת הרוורד, מתווך בפלסטינה, 1948.
• 1951: לאון ג'והא, נשיא המועצה הבינלאומית של האיחוד האירופי, חבר המועצה של ארגון העובדים הבינלאומי.
• 1952: אלברט שוויצר, על ייסודו של בית חולים בגאבון.
• 1953: ג'ורג' מרשל, מזכיר המדינה ומזכיר ההגנה של ארצות הברית, נשיא הצלב האדום האמריקאי, מייסד תוכנית מרשל.
• 1954: נציבות האו"ם לפליטים
• 1955: לא הוענק.
• 1956: לא הוענק.
• 1957: לסטר פרסון, שר החוץ הקנדי, נשיא המושב השביעי של העצרת הכללית של האו"ם.
• 1958: ג'ורג' פיר, אב המסדר הדומיניקני, מנהיג ארגון הסיוע לפליטים "l'Europe du Coeur au Service du Monde".
• 1959: פיליפ נואל-בייקר, חבר הפרלמנט הבריטי, פעל כל חייו לשלום ושיתוף פעולה בינלאומי.
• 1960: אלברט לוטולי, נשיא הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC) בדרום אפריקה.
• 1961: דאג המרשלד, המזכיר הכללי של האומות המאוחדות (הפרס הוענק לאחר מותו).
• 1962: לינוס פולינג מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, על מאבקו להפסקת הניסויים בנשק גרעיני.
• 1963: הצלב האדום והליגה של אגודות הצלב האדום.
• 1964: מרטין לותר קינג, על מאבקו למען זכויות האזרח.
• 1965: יוניצ'ף, קרן הילדים של האומות המאוחדות.
• 1966: לא הוענק.
• 1967: לא הוענק.
• 1968: רנה קאסן, נשיא בית הדין האירופי לזכויות אדם.
• 1969: ארגון העבודה הבינלאומי
• 1970: נורמן בורלוג מארצות הברית, המרכז הבינלאומי לשיפור התירס והחיטה, מקסיקו סיטי.
• 1971: וילי ברנדט, על מדיניות החוץ של גרמניה שהביאה להתקרבות לגוש המזרחי.
• 1972: לא חולק.
• 1973: הנרי קיסינג'ר, ולה דוק תו (שסירב לקבל את הפרס) על הפסקת האש שהייתה אמורה לסיים את מלחמת וייטנאם.
• 1974: שון מקברייד, נשיא לשכת השלום הבינלאומית, שווייץ, ונשיא וועדת האו"ם לנמיביה, ואיסקו סאטו, ראש ממשלת יפן.
• 1975: אנדריי סאחרוב, על פעילותו למען זכויות אדם.
• 1976: בטי ויליאמס ומייריאד קוריגן, מייסדות תנועת השלום של צפון אירלנד.
• 1977: ארגון אמנסטי, על פעילותו למניעת עינויים.
• 1978: מנחם בגין ואנואר סאדאת, על המשא ומתן לשלום בין ישראל ומצרים.
• 1979: אמא תרזה, מנהיגת מסדר המיסיונרים של צדקה.
• 1980: אדולפו פרז אסקוויבל (ארגנטינה) על פעילותו למען זכויות אדם.
• 1981: נציבות האו"ם לפליטים (פעם שנייה).
• 1982: אלווה מירדאל (שבדיה) ואלפונסו גרסיה רובלס (מקסיקו) נציגים בוועדת האו"ם לפירוק החימוש.
• 1983: לך ולנסה לימים נשיא פולין.
• 1984: הבישוף דזמונד טוטו, על פעילותו נגד האפרטהייד.
• 1985: האגודה הבינלאומית של פיזיקאים למניעת מלחמה גרעינית, בוסטון.
• 1986: אלי ויזל, סופר וניצול שואה.
• 1987: הנשיא אוסקר אריאס סנצ'ז (קוסטה ריקה), על יוזמתו לשיחות שלום במרכז אמריקה.
• 1988: כוחות שמירת השלום של האו"ם, ניו יורק.
• 1989: טנזינג גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14.
• 1990: מיכאיל סרגייביץ' גורבצ'וב, נשיא ברית המועצות, על תרומתו לסיום המלחמה הקרה.
• 1991: אונג סן סו קי, מנהיגת האופוזיציה הבורמזית.
• 1992: הסופרת ריגוברטה מנצ'ו, "כאות הוקרה לעבודתה לצדק חברתי ופיוס אתנו-תרבותי על בסיס כבוד לזכויות עמים ילידים".
• 1993: נלסון מנדלה, מנהיג הקונגרס הלאומי האפריקני ופרדריק וילם דה קלרק, נשיא הרפובליקה של דרום אפריקה.
• 1994: יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, על הסכמי אוסלו.
• 1995: ג'וזף רוטבלט (פולין/בריטניה) וארגון פגוואש, "על מאמציהם להקטין את תפקידו של הנשק הגרעיני בפוליטיקה הבינלאומית, ובטווח הארוך, לחסלו כליל".
• 1996: קרלוס פליפה חימנז בלו (מזרח טימור) וחוזה רמוס הורטה (מזרח טימור), "על פעילותם לקראת פתרון של שלום לסכסוך במזרח טימור".
• 1997: המאמץ העולמי לאיסור על שימוש במוקשים (International Campaign to Ban Landmines ICBL) וג'ודי ויליאמס, "על מאמציהם לאיסור שימוש וניקוי שטחים ממוקשים נגד אדם.
• 1998: ג'ון יום ודייוויד טרימבל על מאמציהם למצוא פתרון שלום לסכסוך בצפון אירלנד.
• 1999: ארגון רופאים ללא גבולות (MÉDECINS SANS FRONTIÈRES), מבריסל, בלגיה.
• 2000: קים דאה יונג על עבודתו למען דמוקרטיה וזכויות אדם בדרום קוריאה ובמזרח אסיה בכלל, ובפרט על הפיוס עם צפון קוריאה.
• 2001: האומות המאוחדות ומזכ"ל האומות המאוחדות קופי אנאן.
• 2002: ג'ימי קרטר, על מאמציו למצוא פתרונות שלום לסכסוכים בינ"ל, על קידום הדמוקרטיה, זכויות האדם, וקידום של התפתחות כלכלית וסוציאלית.
• 2003: שירין איבדי, על מאמציה למען הדמוקרטיה וזכויות האדם.
• 2004: ואנגרי מאטאיי, על תרומתה לפיתוח בר-קיימא, דמוקרטיה, ושלום.
• 2005: הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ומנכ"ל הסוכנות מוחמד אל-בראדעי.
• 2006: מוחמד יונוס ובנק גראמין להלוואות קטנות לעניי בנגלדש שהקים.