פרעות יאשי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרעות יאשי היו מהפוגרומים האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה.
בעיר הרומנית יאשי, בתאריך 29 ביוני 1941, לפי פקודה של הרודן יון אנטונסקו (פקודה שנמסרה בשיחת טלפון ונרשמה בכתב על ידי מקבל ההוראה, קולונל קונסטנטין לופו), כוחות צבא ומשטרה רומנים, בסיוע כוחות צבא גרמנים (ששהו באותה תקופה ביאשי) ובסיוע פורעים רומנים אנטישמיים, יצאו למבצע גדול של פינוי כל האוכלוסייה היהודית מהעיר. במהלך המבצע היהודים נשדדו, בתיהם, עסקיהם ומוסדותיהם נבזזו ומעל 15,000 (13,266 קורבנות לפי ספירת השלטונות הרומנים) נרצחו ורבים אחרים הוכו, עונו והושפלו.
לפני הפרעות, היו ביאשי לפחות 45,000 יהודים (יהודים רבים שגורשו מהכפרים ומערי השדה הגיעו ליאשי) ולאחר הפרעות, במאי 1942, במפקד "בעלי הדם היהודי", נספרו 32,364 יהודים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע לפרעות
לאחר מלחמת העולם הראשונה רומניה זכתה לצירוף מחוזות רבים לטריטוריה שלה, מה שהפך אותה ל"רומניה הגדולה", אך לצירוף מחוזות אלו נלווה תנאי של מתן זכויות למיעוטים. הרומנים צייתו בחירוק שיניים ותוך התמרמרות רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה ובמיוחד התמרמרות כנגד מתן זכויות ליהודים. המחוזות שצורפו לרומניה, במיוחד מולדובה ובוקובינה, כללו מספר גדול של יהודים, שנוכחותם בלטה, גם בגלל לבושם, מנהגיהם ושפתם השונים מהלבוש, המנהגים והשפה המקובלים ברומניה. מסע אנטישמי שהונהג על ידי חוגי אינטליגנציה, קשת רחבה של מפלגות וחוגי כמורה, מצא עידוד במתרחש בגרמניה ההיטלראית.
הסכם מולוטוב ריבנטרופ ולאחר מכן הפישור/הדיקטט של גרמניה ואיטליה בנושא הסכסוך של רומניה עם הונגריה על טרנסילבניה ועם בולגריה על דוברוג'ה, הביאו לקריעת חבלים נרחבים מהמולדת הרומנית והעברתם לברית המועצות, הונגריה ובולגריה. העם הרומני, שעבר טראומה כשנאלץ לוותר על חבלים אלה ללא מלחמה, חיפש שעיר לעזאזל ומצא אותו ביהודים. במהלך נסיגת הצבא הרומני מחבל בסרביה היו תושבים מקומיים, שאינם רומנים, שהפגינו את שמחתם ואף פגעו בחיילים הנסוגים. הדיווחים העדיפו להגדיר את כל האלה כ"יהודים", למרות שביניהם היו אוקראינים, רוסים, בעלי השקפות אוהדות לקומוניזם וגם פושעים ששוחררו מבתי הסוהר. סביר להניח שגם חלק מהיהודים, שסבלו מהאנטישמיות הרומנית, שמחו לקראת שינוי השלטון, אך היו גם יהודים שחששו מכך ואפילו עזבו את החבלים האלה, כדי לא לחיות תחת משטר קומוניסטי.
החקיקה האנטישמית שהתחילה עם תקנון היהודים וכניסת רומניה למלחמת העולם השניה, לצד גרמניה (בתקווה לזכות מחדש בחבלים האבודים) יצרו מצב נוח לקולות שקראו לסילוק כל היהודים מרומניה. לאחר כיבוש מולדובה נקט אנטונסקו במדיניות של גירושים המוניים של יהודים לחבל טרנסניסטריה, תוך פיזור הבטחות, ש"טיהור" השטחים הכבושים מיהודים, אינו נוגע ליהודי "הרגאט" (כינוי לשטחי רומניה "הקטנה", מלפני מלחמת העולם הראשונה).
חקיקה נוספת, שהופנתה כלפי כל היהודים ברומניה, אסרה עליהם להתגורר ולנהל עסקים בחבלים הכפריים וכתוצאה ישירה מכך, יהודים רבים גורשו ממקום מושבם (תוך גזילת רכושם והרס פרנסתם) ונאלצו לעבור אל הערים. כך היה גם באזור יאשי - יהודי הסביבה, שגורשו ממושבם, עברו אל יאשי והגדילו את האוכלוסייה היהודית במקום.
[עריכה] ההכנות לפרעות
למרות דברי ההרגעה של אנטונסקו לראשי הקהילה היהודית, כאילו הגירוש לא יפגע ביהודי הרגאט, תכנן אנטונסקו לגרש את כל יהודי רומניה ואף נקט בהכנות לשם כך.
צעד ראשון לקראת ביצוע תוכניתו של אנטונסקו ל"פתרון סופי של בעית היהודים ברומניה" ננקט בהוראה שהופנתה אל גנרל איליה שטפליה, ראש המטה הכללי, הוראה שדרשה "לזהות את כל היהודונים, לפי מחוזות (במולדובה), לאסור את חופש התנועה שלהם ולהיות מסוגל לעשות בהם כל שיצווה ברגע המתאים".
השלב הבא היה סילוק יהודי הכפרים וערי השדה ממקום מושבם ואילוצם להתרכז בערים הגדולות. חלק מיהודים אלה נכלאו במחנה ריכוז בטרגו ז'יו.
כדי לתת בידי מגרשי היהודים את האמתלה לשימוש באמצעים חריפים, ביום 27 ביוני 1941 שלחה מפקדת הסיגורנצה (משטרת הביטחון הרומנית) למשטרת העיר יאשי הוראה בזו הלשון:
- "מאחר שלמפקדת הסיגורנצה נודע כי יהודים מסוימים הסתירו כלי נשק ותחמושת, הננו מבקשים שתואילו לערוך חיפושים מפורטים וקפדניים בדירות של האוכלוסייה היהודית, כדי לבדוק שמא אנו עומדים בפני פעולת התחמשות של האוכלוסייה היהודית. נא לדווח מיידית על התוצאות, תוך ציון הצעדים שנקטתם".[1]
נערכו תיאומי הכנות עם אנשי הצירות הגרמנית בבוקרשט ועם מפקד הקורפוס הגרמני ששכן ביאשי.
ביום 26 ביוני הוגברה מאוד ההסתה האנטישמית בעיתונות הרומנית.
בעקבות התרעות ושמועות לא ברורות, רבים מאנשי האינטליגנציה המקומית (הרומנית) של יאשי עזבו את העיר בימים שקדמו לפוגרום.
שבוע לפני הפוגרום גויסו בכפיה צעירים יהודים רבים לחפירת בורות גדולים מאוד בבית הקברות היהודי.
בימים שקדמו לפוגרום סומנו בתי הנוצרים בצלב באמצעות צבע או סיד.
ביום 24 ביוני הופצצה יאשי לראשונה על ידי מטוסי ברית המועצות. ביום 26 ביוני שוב הופצצה העיר ובהפצצות אלה נהרגו גם 38 יהודים. ביום 27 ביוני האשימו השלטונות את יהודי יאשי באחריות להפצצות הסובייטיות על העיר ובאיתותי סימון למטוסים המפציצים. באותו יום נערך כנס של ראשי השלטון המקומי של יאשי ושם נעשו התיאומים האחרונים.
[עריכה] ביצוע הפרעות
ביום 28 ביוני בערב, בשעה 21:00 הושמעה ביאשי אזעקה. מטוסים גרמנים טסו מעל העיר ואחד מהם ירה רקטה כחולה שהיוותה אות לתחילת המבצע. יחידות צבא, שכללו חיילים בחגור מלא, צעדו ברחובות המרכזיים ומכל מקום נשמעו יריות, כולל יריות מנשק אוטומטי. החיילים ואזרחים רומנים רבים, שחומשו או התחמשו בכוחות עצמם, התחילו להרוג יהודים ולבזוז את רכושם. חיילים שהוכוונו על ידי יחידות SSI רומניות (שוחרים טרם גיוס) נכנסו לבתי יהודים עשירים, שדדו אותם והרגו ביריות משפחות שלמות כולל ילדים קטנים.
המעשים האלה דווחו כפעולות עונשין נגד יהודו-קומוניסטים וטייסים סובייטים שפתחו בירי על הכוחות הרומנים. ה"פרפקט" (תפקיד שלטוני מקומי) המקומי, קפטרו, שלא היה בסוד ההכנות, דיווח אמת לתומו וכתב שלפי הממצאים שנאספו הוכח שהתקריות אורגנו על ידי מי שרוצים להסית את הצבא הרומני והצבא הגרמני והאוכלוסייה הנוצרית כנגד היהודים במטרה לגרום לרצח המוני. הפרעות כונו בישיבת הממשלה הרומנית כ"משימה לדילול יאשי מיהודיה".
רבים מקרב האוכלוסייה הרומנית הנוצרית, המשתייכים לכל סוגי האוכלוסייה המקומית, לקחו חלק בפגיעה ביהודים ובזיזת רכושם. בין המשתתפים נכללו שכני היהודים, נערים ונערות ואף פנסיונרים ונשים מבוגרות . חלק מהפורעים התחמשו בגרזנים ובאלות ובעזרתם ניפצו ראשי יהודים. רבים אחרים לקחו חלק בחיפוש אחר היהודים שהסתתרו והסגרתם לידי הפורעים. הפורעים חיטטו בכיסי היהודים, הפשיטו בגדים מעליהם ואף בזזו את נעליהם. לא היה בין תושבי יאשי הנוצרים אף אחד שמחה כנגד המעשים, לא בשעת ביצועם ולא לאחר מכן והמעטים מאוד שניסו לעזור ליהודים, עשו זאת בהיחבא.
על פי ההוראות לפינוי כל היהודים מיאשי, היה צורך לרכז אותם בשלב ראשון בחצר בנין ה"קסטורה" (בנין משטרתי גדול עם מרתפי מעצר). היהודים שהובאו לשם לא תיארו לעצמם שבחצר הבנין הממשלתי חייהם ילקחו. בכניסה לחצר היהודים נשדדו בידי שוטרים שחיטטו בכיסיהם ותלשו מהם תכשיטים ושעונים. פקידי העיריה (העיריה הייתה סמוכה לבנין הקסטורה) הגדילו לעשות ולקחו מהיהודים בגדים ונעליים. בתוך הבנין המשטרתי היהודים הוכו במוטות ובאלות.
בתוך הבנין עצמו נרצחו כחמשת אלפים יהודים וברחובות הסמוכים עוד כמה אלפי יהודים. כשהשלטונות הרומניים הבינו שמספר היהודים גדול בהרבה מכפי שחשבו ומשימת הפינוי קשה מדי, שינו את הוראת הפינוי לפינוי כל האוכלוסייה היהודית הגברית. ניתנה פקודה לשחרר את הנשים ואת הילדים, אך לא כל הנשים שוחררו, כי חלקן נרתעו מלהתקרב לשער, שם היו ערמות של גוויות ואחרות סירבו להיפרד מילדיהן, כפי שניסו להפריד השוטרים לפני שחרורן. בשעת הצהרים כשחזרו הממונים לבנין הקסטורה, מצאו שם גרמנים מיחידה מיוחדת שיחד עם רומנים, המשיכו במרץ לנפץ עצמות של יהודים. בתוך הבנין הרומנים כבר הירפו מרוב עיפות. הגרמנים שהשתתפו היו מעטים ומספרם לא עלה על חמישים. בשעה 15:00 נסגר השער והחל טבח בעזרת מכונות ירייה. הטבח נמשך עד שעה 19:30 בערב. חלק מהיהודים הצליחו לפרוץ את החומות ואת הגדר ונמלטו לרחובות הסמוכים, שם רדפו אחריהם השוטרים המקומיים והחיילים.
[עריכה] רכבות המוות
בהתאם להוראת פינוי כל יהודי יאשי, הוראה ששונתה לפינוי כל הגברים היהודים מיאשי, הוזמנו רכבות לשם כך והיה צורך להעביר את היהודים שנותרו בחיים בחצר הקסטורה אל תחנת הרכבת. בחצר הקסטורה נותרו בחיים 5000 עד 8000 יהודים. הם הובלו משם אל תחנת הרכבת, תוך הכאתם בדרך על ידי ההמון וחיפוש נוסף שנעשה בכיסיהם ועל גופם, כדי לשדוד כל מה שנותר. בתחנת הרכבת הצטוו לשכב על הרצפה ולאחר הגעת הרכבת, נדחסו לקרנות שנועדו להובלת חומרים כימיים או להובלת בהמות. בקרונות מהסוג הראשון לא היו חלונות כלל ובקרונות מהסוג השני היו מעט חלונות עם סורגי ברזל. עובדי הרכבת אטמו את החלונות בלוחות עץ מחוברים במסמרים וזאת תוך כדי ואחרי העמסת היהודים. ליהודים שצופפו בכוח לא היה אוויר לנשימה, אך כל ניסיון לפרוץ פתח בקרונות, והיו ניסיונות כאלה, נתקל בירי שהרג את המנסים. כדי לחסוך בקרונות צופפו היהודים - בתוך קרונות בהם יכלו לעמוד 40 איש נדחסו 120-150 יהודים.
הפינוי בוצע בשתי רכבות שיצאו בשעות שונות אל יעדים שונים. הרכבת הראשונה יצאה מיאשי לטרגו פרומוס ביום 30 ביוני 1941 בשעה 2:00 בלילה. היא נסעה מספר קילומטרים, עצרה וחזרה ליאשי ולבסוף עזבה את העיר בשעה 4:00. הרכבת הזאת נועדה להוביל את היהודים למחנה טרגו ז'יו, שם נכלאו יהודים שפונו מעיירות השדה, אך התכנון לא לקח בחשבון שלא היה שם מקום לאלפי יהודים נוספים ומשום כך שונה יעדה. בשעות הבוקר ובשעות הצהרים נפתחו לזמן קצר מרבית הקרונות (לא כולם) לצורכי איוורור. ברכבת היו כ-50 קרונות ובהם כ-5000 יהודים וחיילי משמר. רבים מנוסעי הרכבת מתו כתוצאה ישירה מחוסר חמצן. מי שניסה לברוח נורה. בתחנות הרכבת, דרכן עברה הרכבת, היו ניסיונות מחודשים לשדוד את היהודים על ידי רומנים שלא ידעו שכבר לא נשאר מה לשדוד ותוך כדי כך נרצחו עוד יהודים.
הרכבת השנייה שיצאה אל פודו אילואיי הכילה כ-2500 יהודים וכללה בנוסף ליתרת הגברים, גם את הנשים והילדים שלא יצאו מחצר הקסטורה וגם את היהודים שהיו עצורים במרתפי הקסטורה מלפני כן. הרכבת הייתה מוכנה ליציאה (כל הקרונות אטומים) בשעה 6:00 בבוקר 30 ביוני, אך המתינה עד שנאספו מהתחנה עוד 80 גוויות, של יהודים שנורו או הוכו עד מוות בידי פועלי הרכבת, והעומסו על קרון נוסף. יהודים נוספים, שנאספו ברחובות יאשי, הובאו במשאיות. גם ברכבת זו צופפו היהודים ובכל קרון היו 120-150 יהודים. הרכבת כללה 20 קרונות עם יהודים, 5 קרונות עם חיילים ועוד 52 קרונות שנועדו ליעדים אחרים. הרכבת הגיעה לפודו אילואיי בשעה 13:00 (המרחק היה 20 ק"מ). הקרונות נפתחו רק אחרי השעה 16:00. היהודים המעטים שנותרו בחיים וירדו מהרכבת היו כמעט או לגמרי עירומים ובמצב פיזי גרוע. המתים פונו מהרכבת על ידי היהודים האחרים שנכלאו לפני כן במחנה זה. כאלפים גוויות פונו מהרכבת. קבוצות של צוענים ושל איכרים פשטו על הגוויות, כדי לגנוב מהם את שארית הבגדים ואת שיני הזהב.
[עריכה] תוצאות הפרעות
בפרעות יאשי מתו כ-15,000 יהודים, יותר ממחציתם בעיר עצמה והיתר ברכבות המוות. מפקד חשאי של הקהילה היהודית יצר רשימה שמית של 14,850 איש, לפי דיווחי SSI שעקב אחר האזכרות לקורבנות בבתי הכנסת היו 13,266, כולל 40 נשים ו-180 ילדים. לשכות הגיוס לעבודות כפייה דיווחו על היעדרותם של 13,868 יהודים שלא ניתן לאתרם.
על הטבח פרסמה מועצת השרים של רומניה הודעה על הוצאתם להורג של 500 יודאו (יהודים)- קומוניסטים.
בשנת 1945 נערכה חקירה על ידי השלטונות החדשים. כל השוטרים שליוו את היהודים לרכבות אותרו ונחקרו ואף לא אחד מהם זכר את ההתרחשויות.
במשך שנים המשטר הקומוניסטי ברומניה ניסה למזער את החלק הרומני ולהטיל את האשמה על הכוחות הגרמנים ששהו ביאשי, אך המסמכים, שנחשפו לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, מוכיחים ללא ספק שהאירועים היו ביוזמת הרודן יון אנטונסקו, לקחו בהם חלק בעיקר רומנים, מכל רבדי האוכלוסייה, והגרמנים היוו רק סיוע לטבח שנוהל על ידי הרומנים.
לא רק ביאשי, גם ברכבות ובתחנות לאורך הדרך היחס התאפיין ברצחנות, תאוות בצע ורשעות. דר' פלדמן, אחד מניצולי הרכבת לפודו אילואיי, מספר שבאחת התחנות הצליח לשחד, תמורת שעון היד שלו, את אחד השומרים, כדי שיתן לו בקבוק מים. עם קבלת הבקבוק, פלדמן המיובש מיהר לשתות, אך מייד חש צריבה נוראה. בבקבוק שמו לו נפט.
בתוך ים הרוע היו גם איים קטנים של בני אדם הראוים לכינוי הזה. מקרה כזה הוא המקרה של ויוריקה אגריצ'י, נשיאת הצלב האדום בעיר רומאן ביולי 1941. ויוריקה שמעה גניחות וקריאות לעזרה מהקרונות הסגורים שחנו הרחק מהתחנה - אלה היו יהודים באחת מרכבות המוות שכבר כמה ימים היו ללא מזון, משקה ותרופות. בתוך הקרונות היו גוויות רבות של יהודים שכבר מתו. ויוריקה דרשה מהשומרים לפתוח את הקרונות, כדי לנסות לסייע והם פתחו אותם ואיפשרו לשורדים לצאת מהקרונות כדי לנשום ולהניע את גופם. הגוויות פונו מהקרונות וליהודים ניתנו מים לשתיה ומעט מזון. עזרה זו הצילה ודאי רבים מהיהודים שנותרו בחיים. זמן קצר לאחר מכן ויוריקה אגריצ'י סולקה מתפקידה. לאחר המלחמה הקהילה היהודית תמכה בה והיא הוכרה כחסידת אומות העולם.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הדו"ח הסופי של הוועדה לחקר השואה ברומניה, 2004 באנגלית או ברומנית.
- אתר ויויד (באנגלית).
- http://www.e-mago.co.il/Editor/history-1208.htm אריה קיזל על הספר "יום ראשון ההוא" המספר את פוגרום יאשי 1941
[עריכה] הערות שוליים
- ^ תרגום ההוראה נלקח מ"תולדות השואה - רומניה" מאת ז'אן אנצ'ל.
