פרס (עוף)

פרס (שם מדעי: Gypaetus barbatus), סוג עוף דורס ממשפחת הנציים ולו מין יחיד. בישראל מובחן כאחד ממיני הנשרים של העולם הישן (קבוצה לא טקסונומית של אוכלי פגרים). מקור השם בעברית מהתנ"ך, שם מוזכר כאחד העופות הטמאים למאכל. אזכורים בתנ"ך:

וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֵּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:

(ויקרא פרק יא פסוק יג)

וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה:

(דברים פרק יד פסוק יב)

יש הטוענים כי הפרס המוזכר בתנ"ך הוא בעצם עיט.

באנגלית מכונה Bearded Vulture בשל הניצוי הייחודי בפניו - מהעין עד למקור, המקנה לפניו צורת שפם וזקן. נקרא גם Lammergeier באנגלית ובגרמנית שמשמעו "עיט הטלאים" ובעבר Ossifrage שמשמעו "שובר עצמות". המין נמצא בסכנת הכחדה ונותרו כ-500 זוגות בטבע.

תוכן עניינים

1 תפוצת תתי-מין
2 תיאור המין
3 התנהגות
- 3.1 רבייה וגידול צאצאים
- 3.2 תזונה
4 שימור המין
- 4.1 עיקר הסכנות למין זה:
- 4.2 עיקר הפעולות הנעשות בנידון:
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] תפוצת תתי-מין

תפוצת תת המין פרס אירואסייתי (G. b. barbatus) בצפון-מערב אפריקה, דרום מערב אירופה, תורכיה, המזרח התיכון וכן באסיה - באפגניסטן, במונגוליה ובסין.

עוף דורס זה חולף רק לעיתים נדירות ביותר בשמי ארץ ישראל. העוף קינן במצוקי הגליל במאה ה-19, ו־5–10 זוגות קיננו עד לשנות החמישים של המאה ה-20 במדבר יהודה, בנגב ובהרי אילת. קינון ודאי אחרון נרשם במדבר יהודה בשנת 1981.

סיבות היעלמותו מנוף הארץ:

מוות כתוצאה מהרעלות.
ירידה בזמינות המזון בשל מחסור בפגרים עקב שינוי תנאי התברואה.
הפרעות של מטיילים, מטפסי צוקים וכלי טיס באזורי הקינון.
אוכלוסייה זעירה שלא נאחזה בצורה איתנה בארץ מעולם.

תפוצת תת-המין פרס אפריקאי (G. b. meridionalis) בחצי האי ערב ובמזרח ובדרום יבשת אפריקה.

המין שוכן באזורים מסולעים בגבהים 1,500 - 4,000 מ', במורדות ההימלאיה, באלפים, בפירנאים וכן באיים מסולעים כקורסיקה וכרתים. עם תחילת השלג יורד לקנן בגבהים 500 - 800 מ', ואף מסתתר בכוכי סלעים ובמערות.

[עריכה] תיאור המין

ההבדל העיקרי בין שני תתי המין, הוא העדר פלומת שיער שחורה באזור האוזן אצל תת המין האפריקאי (G. b. meridionalis).

המין ניתן לזיהוי בקלות על-פי הכנפיים הארוכות והמחודדות (ייחודי לדורס כה גדול) והזנב המעוין. אפיון זה רחוק אומנם משאר הנשרים, אך הגודל מבדיל אותו משאר דורסים קטנים כבזים וזרונים בעלי מבנה דומה. בנוסף לכך ישנם מספר הבדלים עם ההתפתחות של הפרט:

אצל פרט פעוט (עד שנה): הגב חום אחיד עם כתמים לבנים בחזית, הראש שחור וקשתית העין שחורה. הנוצות הראשוניות גדולות ועבות ועל כן הכנפיים רחבות מפרט בוגר, יש אחידות עם הנוצות המשניות. הבטן חומה-צהובה עם כתמים לבנים.
אצל פרט צעיר (3-1 שנים): חוסר אחידות בין הנוצות הראשוניות למשניות, הכתמים הלבנים נעלמו, טבעת העין נצבעת בצבע אדום וקשתית העין מקבלת גוון צהוב, הבטן והמכנסיים מתבהרים במקצת.
אצל פרט מתבגר (6-3 שנים): הנוצות הראשוניות נעלמות. הראש לבנבן בחלקו העליון וחום בהיר בחלקו התחתון.
אצל פרט בוגר (6 שנים ואילך): הבטן והראש בהירים, הכנפיים אפורים כהים עד שחורים. אורכו של מין בוגר 110 ס"מ, מוטת הכנפיים 280 ס"מ ומשקלו 4500-7000 ג'.

[עריכה] התנהגות

צבע המכנסיים (ניצוי מרובה על הרגליים) והחזה האדום שנראה אצל פריטים רבים, (וכן סבורים גם קשתית וטבעת העין), נרכשים על ידי חיכוך פלג הגוף התחתון בסלעים המכילים ריכוז גבוה של תחמוצת הברזל ושטיפת הגוף במים המכילים מינרל זה. פריטים הרחוקים ממקור סלעי זה, מקבלים גוון לבן דהוי בפלג גופם התחתון. מחקרים שנעשו במטרה לבחון האם להתנהגות זו משמעות אבולוציונית גילו שהמינרל מכיל קרוטאנים.

קרוטאנים הם חומרים אורגניים שמקושרים אל הפיגמנטים הנפוצים ביותר אצל העופות, ואחראים לגוונים צהוב, כתום, אדום וחום. עיקר הפיגמנט מגיע ממזונם של בעלי החיים ונספג בעור, בפלומה, בקשתית העין ואף בקליפת הביצה. אך בנוסף להיותם יפים לעין, הם משמשים כמעכבי חמצון ומשפרים את מערכת החיסון ואף הורגים בקטריות שונות. בנוסף, הופך הפיגמנט בכבד של חולייתנים לויטמין A. לפרס, בהיותו אוכל נבלות, יש קושי בלהשיג את הפיגמנט ממזונו אך הוא זקוק לו כדי להילחם בבקטריות הרבות השוכנות בפגרים.

משום כך מראים הניצוי האדום וטבעת העין האדומה, שהפרט חזק מבחינה חיסונית ויעביר לצאצאיו תכונה זו. במהלך החורף קופאים מקורות המים בד בבד עם תחילת עונת הדגירה. אגירת הפיגמנט בפלג הגוף התחתון קריטית במיוחד בטרם תקופה זו, כי אז מורח העוף את המינרל על הביצים ומכתימם, וכך משפר את יכולת הישרדות הוולד מפני בקטריות שונות שנמצאות בסביבת הקן. ההכתמה ממשיכה גם לאחר בקיעת הגוזל ובמשך השבועות הראשונים להיוולדו.

[עריכה] רבייה וגידול צאצאים

לפרס טריטוריה רחבה ביותר 200 - 400 קמ"ר עליה הוא מגן באגרסיביות רבה, מעטים מאוד המקרים שבהם נחלות חופפות בין שני זוגות. על אף נחלתו העצומה, נצפה העוף לעתים קרובות במנוחה על האדמה. לעתים רחוקות ביותר נצפה באזור מחוץ לנחלתו הקבועה.

יחידת רבייה יכולה להיות מורכבת גם משלישיית עופות, על פי רוב משני זכרים ונקבה אחת, נצפו גם רביעיות אחדות.

החיזור אחר בני הזוג נעשה בשעת מעוף, בני הזוג מתקרבים אחד לשני במהירות וחושפים את טופריהם וכנפיהם הארוכות, צורה זו מזכירה את מיני העיטים והעקבים. המכנסיים שייחודיים לו בין אוכלי הפגרים, אופן תעופתו ושאר מאפיינים גופניים והתנהגותיים, מסמנים את הפרס כחוליה מקשרת בין העיטים/עקבים לבין נשרי העולם הישן.

עונת הרבייה באירופה, באסיה ובצפון אפריקה, מדצמבר עד פברואר. בדרום אפריקה, ממאי עד יולי. הנקבה מטילה שתי ביצים בהפרש של שבוע אחד, עליהן דוגרים כל עופות המשפחה במשך 54-58 ימים, אך כמו אצל מרבית הדורסים הגדולים שורד גוזל יחיד. זוהי תופעה קשת הסבר המכונה "סינדרום הבל" או "קייניזם" – במהלכה גורם הגוזל הבכור למותו של אחיו הצעיר בצורה עקיפה או פשוט על ידי לקיחת מזונו, תוך מספר ימים מבקיעתו. הגוזל ששרד נשאר בקן כ-120 ימים עד שמתחיל לעוף.

בשנים הראשונות לחייו, גומא הפרס מרחקים רבים בחיפוש אחר נחלות, אולם חוזר להתרבות בנחלה שבה נולד. בהגיע העוף לבגרות המינית המלאה (7-6 שנים), יעזוב את נחלת הוריו וימצא לו נחלה אחרת עם שותף או שניים. פריטים בוגרים, ברגע שקבעו נחלה, לא יעזבוה כל חייהם. הקשר הזוגי נשמר לכל החיים. בשבי הגיע המין לגיל 40 שנה, אולם בטבע מגיע כנראה ל־25 שנה בקירוב.

[עריכה] תזונה

עיקר מזונו (70%-90%) הוא עצמות פגרי יונקים, לעתים קרובות של מכפילי פרסה מבויתים ככבשים וכעזים, מה שהעניק לו את שמו הלועזי. הגוזלים מואכלים במכרסמים ובעופות קטנים. את מזונו הוא מלקט בזוג או ביחידות, מתוך עדרי הבר או הצאן וכן מתחנות האכלה לנשרים וממזבלות פגרים בקרבת אזורים כפריים.

את העצמות הגדולות הוא אוכל על ידי זריקתם מגובה 100-30 מטרים, ושבירתם על הקרקע המסולעת. הפרס עוקב מלמעלה על מקום נפילתם ונוסק מטה בצורה ספיראלית ייחודית (עיניים תמיד על המטרה) לאסוף את השברים . עצם שאינה נשברת, נזרקת מספר פעמים עד שמח העצם נחשף והעוף פונה לאוכלו. עצמות קטנות נבלעות בשלמות, לעוף מיצי קיבה חזקים המסייעים בתהליך עיכול החומר הקרני. העוף צורך כ־250-500 גר' של עצמות ליום. תזונה זו נראית אומנם מוזרה, אך לעצמות ערך תזונתי גבוה, הן עשירות בחלבונים ובשומן, ולעוף מעט מתחרים על סוג זה של מזון.

בנוסף לכך יאכל הפרס חתיכות בשר ועור הצמודות לעצמות. ידוע בנטייתו לגנוב מזון מעופות דורסים אחרים, העושים את עבודת הציד בשבילו. לעיתים נצפה זורק יונקים קטנים, זוחלים וצבים בשלמותם כדי לבקעם מבפנים, הפרס הוא אוכל הפגרים היחידי המסוגל לסחוב טרף ברגליו.

אגדה רומית עתיקה שנכתבה על ידי קאיוס פליניוס השני (סנאטור רומי), טוענת כי המחזאי והמצביא היווני אייסכילוס נהרג כתוצאה מצב יבשה שנחת עליו מגובה רב על ידי פרס, שחשב את קרחתו המבריקה לסלע.

[עריכה] שימור המין

[עריכה] עיקר הסכנות למין זה:

פגיעה במקום החיות וסיכויי הרבייה של המין, מאחר והמין רגיש במיוחד לרעש:
1. על ידי הפיכת השטח הסלעי הלא מיושב, לאזור תיירות אטרקטיבי- אתרי סקי וטיפוס הרים למשל.
2. התקהלות רבה של אנשים לצורך ציד או אימון צבאי, שימוש בכלי רכב וטיס ובכלי נשק העושים רעש רב.
ציד לא חוקי- או שאינו נאכף במדינות רבות ב"עולם הישן", כיום מביא לתמותה הגבוהה ביותר של המין.
כבלי חשמל ומתח גבוה, כיום מקום שני בנסיבות התמותה של המין, עם התפתחות התיעוש בהרי אירופה בעיקר.
הרעלה ישירה ולא ישירה : פיתיונות בשר מורעלים המונחים עבור "מזיקים" כמכרסמים ותנים, פגיעה במספר חוליות בשרשרת המזון. תיתכן הרעלה כתוצאה מאכילת פגר מורעל בשטחי חקלאות המרוססים כנגד מזיקים.
זיהום: חשיפה לריסוס ישיר או לחומרים מזהמים באוויר ועל הקרקע.
צמצום מקורות המזון:
1. על ידי תיעוש והריסת מקום החיות של מכפילי פרסה שהם עיקר מזונו של הפרס.
2. על ידי זניחת חשיבות חקלאות חיות משק ושינוי בצורת החקלאות- מעבר למיכון בחקלאות, צמצום גודל העדרים, שמירת העדרים בקרבת הבית כדי להרחיק טורפים למיניהם.
3. על ידי שינוי בתקנות התברואה בקשר לסילוק פגרים- בעיקר באירופה.

[עריכה] עיקר הפעולות הנעשות בנידון:

איסור ההתקהלות בקרבת הקן, בטווח 1 ק"מ ממנו, במהלך חודשי הרבייה הראשונים.
אכיפה מוגברת על איסור ציד המין.
צמצום הנזק שבפלישה לאזור תפוצת המין, על ידי חינוך לשימור הטבע ומציאת דרכים להימנע מפגיעה במקום החיות.
יישום התקנות בדבר הדברת "מזיקים".
אכיפה מוגברת על שימוש בריסוסי חקלאות.
חידוש מקורות המזון:
1. יצירת בתי גידול חדשים למכפילי הפרסה ואכיפת הצייד שלהם.
2. עידוד המשכיות המשק החקלאי הישן (בעיקר במדינות לא מפותחות).
3. פיקוח על סילוק פגרים למקומות בעלי רשיון בתיאום עם הרשויות המקומיות ועם מוסדות התברואה.