פסיכולוגיה קוגניטיבית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסיכולוגיה קוגניטיבית היא ענף של הפסיכולוגיה העוסק בחקר הקוגניציה (ההכרה) והתהליכים המנטליים העומדים בבסיס ההתנהגות.
פסיכולוגיה קוגניטיבית מקבלת את השימוש בשיטה המדעית. בניגוד לפסיכולוגיה הביהביוריסטית, היא מניחה את קיומם של מצבים מנטליים פנימיים (כמו אמונות, רצונות ומוטיבציה).
כתוצאה מהשימוש בדימויים ובטרמינולוגיה חישוביות, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית נהנתה מהצמיחה של המחקר בבינה מלאכותית בשנות השישים והשבעים. היא התפתחה כאחד מתחומי מדעים קוגניטיביים המנסים לאחד ממצאים ותאוריות לגבי המוח והתהליכים המנטליים.
חלק מהנושאים הנכללים בפסיכולוגיה קוגנטיבית, נחקרים במקביל על ידי תחומים אחרים שיש איתם חפיפה, לדוגמה התפתחות קוגניטיבית, היא נושא שנחקר גם על ידי פסיכולוגיה התפתחותית, הבסיס הנוירולוגי של התפקודים המנטליים נחקר גם על ידי הנוירופסיכולוגיה והביולוגיה, קבלת החלטות נחקרת גם על ידי פסיכולוגיה ארגונית, על ידי חוקרים במנהל עסקים ועוד.
- תחומי המחקר העיקריים בפסיכולוגיה קוגניטיבית:
הבדלים בין אישיים, תפיסה, קשב, זיהוי, למידה, יצירתיות, זכרון, פונקציות ניהוליות, רשתות עצביות, פסיכומטריקה, אינטליגנציה, רכישת שפה וקריאה, יצוג ידע, דימוי מנטלי, קבלת החלטות, הסקת מסקנות ופתרון בעיות.
- חוקרים בולטים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית:
ג'ון רידלי סטרופ, נועם חומסקי, ז'אן פיאז'ה, עמוס טברסקי, דניאל כהנמן, איוואן פבלוב, אלן באדלי, ג'ון אנדרסון, ברהוס פרדריק סקינר, מייקל פוזנר, ארתור ג'נסן, אלפרד בינה, שניידר, ריצ'רד שיפרין, דונלד ברודבנט, אולריך נייסר, אן טריזמן.
