מיקוריזה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיקוֹריזה (mycorrhiza) היא מוטואליזם (הדדיוּת) בין תפטיר של פטרייה ובין שורשי הצמח. מקור השם ביוונית: מיקו פירושו פטרייה, ריזה פירושו שורש.
רוב הפטריות מקיימות קשר מסוג זה, וקשר זה תורם לשני הצדדים. הפטרייה נהנית מספיגת הפחמימות מהצמח הפונדקאי בעוד הצמח סופג מינרלים מתפטיר הפטרייה. קורי התפטיר מכסים שטח פנים גדול וקולטים מינרלים חיוניים לצמחים. מרבית הצמחים אינם מתפתחים היטב בלי מיקוריזות, ועל כן חקלאים בדרך כלל מוסיפים נבגי פטריות לדשנים בתוספת לג'יברלינים ואוקסינים.
הזרימה הציטופלסמית של המיקוריזה מהירה בהרבה מאשר הלחץ האוסמטי הרגיל של השורשים ולכן המיקוריזה יכולה להעביר בין שורש לשורש מינרלים וחומרים חיוניים אחרים במהירות. המעבר של מינרלים עולה לפטרייה באנרגיה, כ"תשלום" הצמח מעביר לה סוכרים מהפוטוסינתזה ותוצרים אחרים כמו עמילן, ליפידים וחלבונים משורשי הצמח. כמו כן, הפטרייה מגנה על הצמח ממחלות ופתוגנים באדמה.
נהוג לחלק את המיקוריזות לשני סוגים עיקריים:
אקסומיקוריזות, שבהן הקורים אינם חודרים לשורשים אלא גדלים ברשת צפופה סביבם. מיקוריזות כאלו נפוצות באזורים ממוזגים, והן מגדילות את עמידותם של העצים בפני השינויים העונתיים.
אנדומיקוריזות נפוצות בהרבה מאשר האקסומיקוריזות, הן נוצרות בכ-80% מהצמחים הווסקולריים. בהן הקורים חודרים לתוך השורשים ורק כ2-3 סנטימטרים של תפטיר יוצאים החוצה לקרקע. דבר זה מאפשר חיבור עמוק יותר בין תאי הצמח לתפטיר אך הוא בא במחיר שטח הפנים שיכלו להשיג באקסומיקוריזה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- י. ספרונוב, תפקוד המיקוריזה - היתרונות לצמחים בטבע.
