שופר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השופר הוא כלי נגינה עשוי מקרן חלולה של אַיִּל (כבש בוגר), והוא תשמיש קדושה המשמש להשמעת צלילים מיוחדים, פעולה הקרויה "תקיעה בשופר" ומבצעה קרוי "בעל תוקע". המצווה מן התורה היא לשמוע קול שופר בראש השנה, וכיום נוהגים לתקוע בשופר בתפילות החל בראש חודש אלול ועד יום הכיפורים.
פעולות דתיות נוספות המתקיימות בשופר הן: מצוות התקיעה בשופר בשנת היובל, והתקיעה בשופר בתעניות.
בתנ"ך מובא השופר בהקשרים נוספים.
תוכן עניינים |
[עריכה] מצוות התקיעה בשופר
בתורה מוזכרת מצוות התרועה בשופר בראש השנה 3 פעמים. חז"ל למדו מכך שיש להריע 3 תרועות. כמו־כן, הם למדו שלפני כל תרועה ולאחריה צריכה להיות תקיעה – סך־הכל 9 קולות.
עם זאת, ישנה מחלוקת מהי התרועה המקראית: האם היא "שברים", "תרועה" או שניהם יחד? (ראו בהמשך). לכן, קבעו חכמים לתקוע את שלוש התרועות והתקיעות המלוות אותן 3 פעמים – סך־הכל 30 קולות.
לפי המנהג המקובל נהוג לתקוע בכל יום של ראש השנה, לפני תפילת מוסף ובמהלכה כ - 100 קולות, אם כי ישנם מנהגים אחרים (ראו להלן). לפיכך, ברוב השנים, נשמעים בבתי הכנסת כ - 200 קולות.
[עריכה] ראש השנה שחל בשבת
בימינו אין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, גזרה מחשש שתוקע שלא יודע לתקוע היטב ילך למבין בדבר, ויטלטל את השופר ברשות הרבים במקום ללא עירוב, דבר המהווה חילול שבת. בשנה שבה חל ראש השנה בשבת תוקעים בשופר אך ורק ביום השני.
הדיון בעניין תקיעה בשופר בשבת מופיע במשנה במסכת ראש השנה פרק ד, משניות א-ב:
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד."
בהתאם להלכה זאת, מצוין באבודרהם שהיו תוקעים בשופר בשבת בבית דינו של הרי"ף. היו גם נסיונות לחדש את תקיעת השופר בשבת בירושלים במאה ה-19 אולם הדבר לא הצליח.
[עריכה] סוגי הקולות בשופר
- תקיעה - קול אחד ארוך וממושך.
- שברים - שלושה קולות קצרים. מכונה בתלמוד גם גניחות.
- תרועה - מספר רב של קולות קצרים ביותר (לפחות שבעה). מכונה בתלמוד גם יללות.
- תקיעה גדולה - כמו התקיעה, אך ארוכה יותר. תקיעה גדולה נהוגה רק אצל יהודי אשכנז.
- תרועה גדולה - כמו התרועה, אך ארוכה יותר. תרועה גדולה נהוגה רק אצל יהודי ספרד ותימן.
[עריכה] סימני התקיעות
- סדר תשר"ת (במקורות קדמוניים קשר"ק) - תקיעה, אחר כך שברים, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.
- סדר תש"ת (במקורות קדמוניים קש"ק) - תקיעה, אחר כך שברים ואחר כך תקיעה.
- סדר תר"ת (במקורות קדמוניים קר"ק) - תקיעה, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.
[עריכה] סדר התקיעות בראש השנה ובאירועים נוספים
ישנם מנהגים שונים באשר למיקום בתפילה בו תוקעים בשופר וכן ביחס למספר התקיעות:
- מנהג רוב קהילות הספרדים והאשכנזים הוא לתקוע לפני תפילת מוסף 30 קולות: תוקעים סדר תשר"ת שלוש פעמים, סדר תש"ת שלוש פעמים וסדר תר"ת שלוש פעמים. אצל האשכנזים נהוג שאת התקיעה האחרונה של סדר תר"ת האחרון מחליפים בתקיעה גדולה אך הספרדים לא נוהגים כך. במהלך תפילת העמידה תוקעים עוד 30 קולות. בחזרת הש"ץ תוקעים עוד 30 קולות ובאמצע הקדיש שלאחר חזרת הש"ץ תוקעים עוד 10 קולות סה"כ 100 קולות. הספרדים מוסיפים לאחר הקדיש קול נוסף (תרועה גדולה - תרועה ארוכה ללא תקיעות לפניה או לאחריה) וכך מקבלים הספרדים 101 קולות והאשכנזים 100 קולות.
- מנהג חסידי חב"ד הוא כמו המנהג הקודם רק שמוסיפים עוד 30 קולות לאחר הקדיש שבסוף התפילה וכך מתקבלים 130 קולות.
- מנהג הספרדים במערב אירופה הוא כמו הסדר אצל שאר הספרדים אלא שלא תוקעים בשופר במהלך תפילת העמידה וכך יוצא שבמקום 101 קולות כמו בשאר קהילות הספרדים נהוג לתקוע רק 71 קולות.
- מספר קהילות אשכנזיות נוהגות גם כן שלא לתקוע במהלך תפילת העמידה אך הן משלימות 30 קולות נוספים לאחר הקדיש שבסיום התפילה וכך מקבלות גם כן 100 קולות.
- מנהג יהודי תימן לתקוע 30 קולות לפני תפילת שחרית בלא ברכה. 30 קולות נוספים לפני תפילת מוסף (ורק אז נאמרת הברכה). 10 קולות במהלך חזרת הש"ץ. קול נוסף (תרועה גדולה) לאחר הקדיש שבסיום תפילת מוסף. סה"כ 71 קולות. יש להעיר בהקשר זה שמנהג יהודי תימן לתקוע לפני תפילת שחרית היה נהוג בעבר (עד שנת 1700 בערך) גם בקהילות ספרדיות רבות (בישוב הישן הספרדי בארץ ישראל, במצרים ועוד) אך בשל דרישת חכמי הקבלה בוטל המנהג ונשאר רק אצל יהודי תימן.
[עריכה] תקיעות נוספות
בקהילות מסוימות נהוג לתקוע בשופר במהלך חודש אלול למעט ערב ראש השנה. אצל האשכנזים נהוג לתקוע לאחר תפילת שחרית, ויש מהם שנוהגים לתקוע גם לאחר תפילת ערבית. אצל חלק מהספרדים נהוג לתקוע במהלך אמירת שלוש עשרה מידות שבסליחות ו/או במהלך הקדיש שבסוף הסליחות. יש לציין שבמספר קהילות ספרדיות לא נהוג כלל לתקוע בשופר במהלך חודש אלול. התקיעה בחודש אלול היא סדר תשר"ת.
גם במוצאי יום הכיפורים נהוג לתקוע במהלך הקדיש שבסיום תפילת נעילה, זכר לתקיעת השופר של היובל.
רוב הספרדים נוהגים לתקוע תשר"ת פעם אחת, לאחר מכן תש"ת פעם אחת ולאחר מכן תר"ת פעם אחת, ולאחר הקדיש תוקעים תרועה גדולה. יהודי תימן והספרדים במערב אירופה נוהגים לתקוע תשר"ת בלבד, וכך נוהגים חלק מיהודי אשכנז. בקהילות אשכנזיות אחרות נהוג לתקוע תקיעה בלבד. יהודי תימן נוהגים שלא לתקוע בסיום תפילת נעילה שבצאת הצום אלא רק לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים הבאה לאחר תפילת נעילה.
[עריכה] מיני שופרות
כאמור, השופר נעשה בדרך כלל מקרנו של איל, כבש בוגר ממין זכר, אך ישנן דעות המכשירות קרניים של בעלי חיים אחרים גם כן. אין משתמשים בקרן של שור משום הזכרת מעשה עגל הזהב.
מקובל לחשוב שיהודי תימן תוקעים בראש השנה בשופר ארוך ומסולסל העשוי מקרן אנטילופה אפריקנית הקרויה "קודו", אולם אין זה נכון. הרמב"ם, שיהודי תימן לרוב הולכים אחר פסיקותיו, מכשיר לתקיעת שופר בראש השנה אך ורק שופר איל שכפוף באופן טבעי. עם זאת, קרן אנטילופה מצויה בשימוש בעדה התימנית כשופר לתקיעה בתעניות ציבור.
חלק מהשופרות האשכנזיים קטנים (מעט יותר מגודל כף היד) ודמויי האות "ו".
משום שבישראל אין איילים שקרניהם מתאימות לשופרות, מיובאות הקרניים ממדינות המגרב ודרום אפריקה.
[עריכה] הכנת השופר
רוב הקרניים המיובאות לארץ נפסלות מייד בשל שברים, סדקים ורקבונות. רק כשלושים אחוזים מהן מתחילות את העיבוד הראשוני, במהלכו מנוקה הקרן ומלוטשת. ציפוי הקרן הקשה מופרד מחומר העצם שבצידו הפנימי בתהליך מורכב, שהוא סוד מקצועי, תוך זהירות מיוחדת שלא לשבור את הקרן.
לאחר ההפרדה, נבדקת הקרן שוב. אם יש בה חור או סדק לכל עוביה - היא נפסלת. אם הנקב הוא חיצוני בלבד, אזי הקרן כשרה. לא ניתן לבצע בקרן תיקון כל שהוא, על פי הכתוב "הכל ממינו".
בהמשך התהליך הקרן מעוקרת בתנור ומיושרת באיטיות. השופר הספרדי בדרך כלל מיושר לכל אורכו, בעוד זה האשכנזי ישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו. יישור השופר הספרדי מעלה את מחירו עד פי שלושה וגורם לשבירתו של כל שופר שני בתהליך זה.
בתום היישור, מלטשים את הפייה ואת גוף הקרן, ומשיגים את קול השופר הרצוי בתהליך הדורש מיומנות מיוחדת.
כאמור לעיל, ע"פ הרמב"ם שופר הכשר למצוות התקיעה בראש השנה, הוא שופר הכפוף כפיפה טבעית. לפיכך בקרב יהודי תימן מקובל שלא ליישר את השופר כלל בתהליך הכנתו. דבר זה גורם לכך שתהליך ההכנה מורכב יותר, ושהשופר המוגמר יקר יותר, מעט כבד יותר וקשה יותר לתקוע בו.
[עריכה] משמעותו הסמלית של השופר
- המלכת ה'.
- התחברות אל המימד הרוחני שבמציאות.
- זכירת מעמד הר סיני.
- הרמב"ם בספרו משנה תורה כותב שהשופר בא לסמל "שפרו מעשיכם" – לזרז את האדם לתיקון מעשיו ולעוררו לתשובה.
- רבי נחמן מברסלב, בספרו "ליקוטי מוהר"ן", מסביר בצורה רעיונית על פי הנהוג לקרוא לפני תקיעות השופר בראש השנה "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה" (תהלים קי"ח, ה), שאדם תוקע בשופר מהצד הצר (מיצר) והקול יוצא מהצד הרחב (מרחב) – דבר הבא לרמז לחשיבות הגדולה של תיקון הדרכים, בין אם התיקון קטן או גדול.
- הכנסת מורך ללב.
- בלבול השטן.
- זיכרון עקידת יצחק.
- סימן ליהודים שעליהם להתחיל לבצע חשבון נפש.
[עריכה] השופר במאבק הלאומי
בתקופת השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי אסור היה ליהודים לתקוע בשופר בכותל המערבי. איסור זה היה בין הגורמים לפרוץ מאורעות 1929 שהתמקדו בכותל.
עם כיבוש העיר העתיקה של ירושלים במלחמת ששת הימים הגיע הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, אל הכותל המערבי ותקע בשופר.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: שופר |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שופר |
- שופר במוזיאון יד ושם שנוצר במחנה עבודת הכפייה סקז'יסקו-קמינה בפולין, 1943
- השופר בתרבות ישראל באתר מטח
- משנה תורה, הלכות שופר, באתר של "מכון ממרא"
- הרב יהודה זולדן , תקיעת שופר בשבת במקדש ובמדינה, באתר דעת
- הרב יוסף קאפח, שופר של ראש השנה; חיוב התקיעות בשופר כפוף, באתר דעת
