שבט בנימין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שבט בנימין הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך.
שבט זה היה הקטן ביותר בשבטי ישראל בעת יציאת מצרים. במהלך המסע במדבר הלך השבט ליד שבט מנשה ושבט אפרים ממערב לאוהל מועד. בעת הכניסה לכנען היו בו 45,600 לוחמים. מברכת יעקב לבנימין: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל." הסיקו שסמל השבט היה הזאב.
נחלת שבט בנימין הייתה מדרום לנחלת שבט אפרים, באורך של כ-40 ק"מ וברוחב של כ-20 ק"מ. גבולו המזרחי היה נהר הירדן. שבט דן חצץ בינו ובין הפלשתים. עריו המרכזיות מוזכרות בספר יהושע פרק י"ח, כ"א-כ"ח.
ההיסטוריה של השבט כללה מלחמה נגד שאר השבטים, עקב פרשת פילגש בגבעה, שבה כמעט הושמד השבט (שופטים, פרקים י"ט - כ"א)
שאול, מלך ישראל הראשון, היה בן שבט בנימין. בזמן שלטון דוד נכרתה ברית בין שבט בנימין ושבט יהודה, שהמשיכה גם לאחר מותו. לאחר גלות בבל יצרו שני שבטים אלו את האומה היהודית ושאר עשרת השבטים אבדו.
שבט בנימין היה מפורסם בקשתיו וקלעיו.
שער בנימין בצד הצפוני של ירושלים קיבל את שמו כיוון שהוביל לשטח שנשלט על ידי השבט. ירמיהו מזכיר את "בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר, בְּבֵית יְהוָה." (ירמיהו כ, ב).
| שבטי ישראל |
|
ראובן | שמעון | לוי | יהודה | יששכר | זבולון | דן | נפתלי | גד | אשר | אפרים | מנשה | בנימין |
