פרייקורפס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרייקורפס ("הגדודים החופשיים") היה שם כולל למספר מיליציות, לרוב בעלות אוריינטציה ימנית קיצונית אשר פעלו בגרמניה, בפולין ובמדינות הבלטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה. הפרייקורפס היו מורכבים ברובם מיוצאי צבא גרמניה, הממורמרים על תבוסת גרמניה במערכה, ומתנגדים לסוציאליזם ולקומוניזם. הארגון היה פעיל בקרבות בין אנשי הימין ואנשי השמאל שהשתוללו ברחבי גרמניה, וכן במלחמה כנגד הצבא האדום במדינות הבלטיות.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
לאחר מלחמת העולם הראשונה צומצם גודלו של צבא גרמניה על פי הסכם ורסאי למאה אלף איש, לעומת אחד-עשר מיליון חיילים שהיו בו עם תום המלחמה. גרמניה נשטפה ביוצאי צבא מובטלים, ממורמרים ,חסרי מנוח ומתוסכלים אשר מחד היו שטופים בזכרונות על לוחמת החפירות במסגרת המלחמה, ועל רוח אחוות הלוחמים אותה חשו, ומאידך קיבלו את "אגדת הסכין בגב" לפיה האשמים בתבוסתה של גרמניה הינם הקומוניסטים והיהודים.
עם סיומה של המלחמה בא גל אדיר של מהפכה ומהפכה שכנגד אשר שטף את האומה הגרמנית. עוד בטרם הוכרז על רפובליקה, הכריז העיתונאי היהודי קורט אייזנר על "רפובליקה סוציאליסטית" בבוואריה, ולאחר רציחתו בידי איש ימין קיצוני, נתפס השילטון בידי פועלים אשר הכריזו על הרפובליקה הסובייטית הבווארית בנוסח המוכר (ומעורר האימה) אותו ראו בברית המועצות אך שנה לפני כן. החיילים המשוחררים הצטרפו לשני צדי המתרס. חלקם תמכו בארגונים צבאיים שמאליים, וחלקם בארגוני הימין.
מצב האנרכיה שרר גם בצפון ומזרח גרמניה. גבולותיה המזרחיים של גרמניה אויימו על ידי כוחות פולניים, בעוד שבמדינות הבלטיות התקדם הצבא האדום, והיה חשש כי משם ימשיך ויהווה איום על אזורים בהם יש לגרמניה אינטרס.
במערב, שלט הצבא הצרפתי כצבא כיבוש בחבל הרוהר.
עד לחתימת ההסכם הפורמלי אשר צימצם את גודלו של הצבא (ונחתם בסוף ביוני 1919) עבר הצבא הגרמני מהפכים שונים, ושינויים שונים. ה"רייכסווהר", כפי שנקרא הצבא בתקופת רפובליקת ויימר לא היה המשכו הישיר של הצבא הקיסרי הישן, אלא נוצר כתוצאה מהכרזה על "צבא זמני" שלאחריה באה הכרזה על "צבא המעבר" (בספטמבר 1919). היו אלו מסגרות ארגוניות חדשות וגמישות, והתחלופה של כח אדם ויחידות הייתה גבוהה.
[עריכה] הקמת הפרייקורפס
הפרייקורפס הינם פרי רוחו של קורט פון שלייכר לימים קאנצלר גרמניה. פון שלייכר התרשם לרעה מביצועיה של יחידת צבא סדיר שנשלחה לדכא מרידה שמאלנית בברלין בסוף שנת 1918. היחידה השליכה את נשקה ונמלטה, משנתקלה באנשי השמאל, ביניהם נשים וילדים. אלו שנותרו עם נשקם בידם, הצטרפו אל המורדים. אירוע זה הוביל את שלייכר אל המחשבה כי צריכה להיות דרך אחרת להתמודד עם המרידות השמאליות. שלייכר, שהיה אז קצין בדרגת רב סרן בצבא הסדיר, שכנע את מפקדיו להקים יחידות מתנדבים, שייקראו "פרייקורפס". יחידות אלו יוקמו ממשוחררי צבא, ויהיו תחת פיקוד קצינים מהימנים. כך תימנע ממשלת גרמניה (שהייתה באותה עת מורכבת מסוציאליסטים בהנהגת פרידריך אברט) מהסטיגמה כי היא שהורתה לירות על מפגינים ומורדים, ופעולות אלו ישחררו את הצבא הסדיר לעסוק במטרתו האמיתית - המשך האימונים למלחמות הכיבוש העתידיות.
בה בעת, יצר הגנרל גיאורג פון מרקר, באמצע דצמבר 1918, יחידת מתנדבים מן הסוג שאותו חזה שלייכר. בדצמבר 1918 הציג שלייכר את יחידתו של מרקר לנשיא אברט, והציג לו תוכנית ליצור, לאמן ולחמש יחידות נוספות מסוג זה, וזאת למטרת דיכוי מרידות שמאל, והגנה על הגבולות במזרח שהיו תחת איום של יחידות פולניות בלתי סדירות.
עד מהרה נשלחה יחידתו של מרקר לרחבי גרמניה על מנת לדכא מרידות שמאל בערים השונות, ויחידות נוספות קמו לצידה. בקיץ 1919 היו בין מאתיים אלף לארבע מאות אלף איש מאוגדים במסגרת הפרייקורפס, וכשלוש מאות וחמישים אלף מאוגדים במסגרת הצבא הרשמי.
[עריכה] פעולות הפרייקורפס
הפרייקורפס היו כלי במלחמתה של רפובליקת ווימר להגן על עצמה מפני מרידות השמאל. זכור במיוחד דיכויה האלים של רפובליקת הפועלים במינכן, שבו נהרגו מאות מאנשי השמאל, ודיכוי מרידת הספרטקיסטים - ארגון מהפכני קומוניסטי בברלין, במהלכו נרצחו על ידי אנשי הפרייקורפס המנהיגים הקומוניסטים רוזה לוכסמבורג וקרל ליבקנכט.
לנוכח התקדמות הצבא האדום במדינות הבלטיות, נשלחו אנשי הפרייקורפס לעצור את הצבא האדום בפברואר 1919. במאי 1919 כבשו אנשי הפרייקורפס את ריגה. בשלב זה הפכה המעורבות הגרמנית במדינות הבלטיות לרגישה מבחינה מדינית, ונראה כי מבחינת המנצחות במלחמה - אנגליה וצרפת היו אנשי הפרייקורפס במדינות אלו איום גדול מאשר הצבא האדום. הופעל לחץ על הנשיא אברט להחזיר אותם, והפרייקורפס עזבו את המדינות הבלטיות בחודש נובמבר 1919. בריגדת ארהארדט, אשר הייתה חלק מן הלוחמים במדינות הבלטיות, ידועה בכך שהייתה הראשונה שהשתמשה בסמל צלב הקרס, כאשר סימנה אותו על קסדותיה וכלי הרכב שלה.
פעולות נוספות של הפרייקורפס כללו הגנה על פרוסיה המזרחית מפני הפולנים, ופעולות טרור וגרילה כנגד הצרפתים בחבל הרוהר.
[עריכה] פירוק הפרייקורפס והפוטש של קאפ
ההסכמה לצמצם את גודלו של הצבא למאה אלף איש, כללה בתוכה במשתמע גם את פירוק הפרייקורפס. בתחילת 1920 הוצאו פקודות לפירוקן של יחידות הפרייקורפס. יחידתו של ארהארדט קיבלה פקודת פירוק בחודש מרץ 1920. אנשי היחידה לא קיבלו את הגזירה, ועלו על ברלין, על מנת להשליט בגרמניה משטר ימני קיצוני בראשות איש הימין וולפגנג קאפ, באירוע הידוע בכינוי "הפוטש של קאפ". הם לא נתקלו בהתנגדות כלשהי. ממשלתו של אברט נמלטה בזמן, והמורדים צעדו לתוך העיר ללא התנגדות. שביתה כללית שהכריזו פועלי גרמניה, והתנגדות כללית לצעד זה (לרבות מצד יחידות פרייקורפס אחרות שנקראו לסייע במאבק) הביאו לסופו של הפוטש.
רבים מאנשי בריגדת ארהארדט נמלטו מברלין למינכן, שהייתה באותו הזמן תחת שלטון דיקטטורה של הימין הקיצוני, ומשם מצאו את דרכם אל המפלגה הנאצית וארגון האס אה. יש הסבורים כי בדרך זו אומץ צלב הקרס כסמלה של המפלגה הנאצית, על אף שאדולף היטלר בעל הנטיות ה"אומנותיות" הצהיר כי הוא שאימץ את הסמל כסמלה של התנועה.
[עריכה] קיצם של הפרייקורפס
| ערך מומלץ |
לאחר שנת 1920 פוזרו הפרייקורפס, אך לא היה זה סופם של הארגונים המעין צבאיים בגרמניה של רפובליקת ויימר. יוצאי הצבא המשיכו ליצור ארגונים לוחמים משמאל ומימין. בין הבולטים בארגונים היו "הרייכסווהר השחור" שלחם בחזית המזרח והגן מפני הפולנים עד שנת 1923 תוך שהוא משליט משטר אימים באזור פרוסיה המזרחית, ו"קסדת הפלדה" - "שטאהלהלם", בראשותו של תיאודור דיסטרברג, שהיה מעין ארגון מתון יותר (דיסטרברג היה בשלב מסוים מועמדו של הימין השמרני לנשיאות גרמניה) שכלל אף לשכת עבודה לחבריו. בשנת 1934 מוזג הארגון עם האס-אה ובשנת 1935 פוזר סופית.
רבים מאנשי הפרייקורפס מצאו את מקומם במפלגה הנאצית ובארגון האס-אה, ורבים מהם עלו לגדולה במסגרת המפלגה הנאצית והגיעו למשרות רמות, וביניהם מרטין בורמן, היינריך הימלר רודולף פרנץ הס וארנסט רהם, לימים מהגרועים בפושעי המלחמה בגרמניה הנאצית. עם זאת, מרבית חברי הפרייקורפס נותרו מחוץ למנגנון של המפלגה הנאצית, והעלו את השאלה "היכן היה אדולף היטלר בימים בהם נלחמנו מול הקומוניסטים בשנת 1919?".
