אם קריאה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בכתיב של העברית ושל מספר שפות שמיות נוספות, אם קריאה היא אות שנעשה בה שימוש כדי לציין תנועה, ולא עיצור כבדרך כלל. בעברית משמשות ארבע האותיות א, ה, ו, י כאימות קריאה.
[עריכה] התפתחות
ככל הנראה, בעברית הקדומה - עוד לפני העברית המקראית כפי שהיא לפנינו - נהגו לכתוב בכתיב העברי רק את ההגאים שנשמעו, בדומה לצורת הכתיב הכנעני. היה זה כתיב שבו עיצורים בלבד, ולא היו בו אימות קריאה וגם לא סימנים אחרים לסימון התנועות (ניקוד). כך למשל המילים שבר, שיבּר, שביר, שבְרה, שובר ושבוּר נכתבו באותה דרך - שבר, כלומר נכתבו העיצורים בלבד.
צורת כתיבה זו הייתה מסובכת עבור הקורא, שהיה נדרש למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק לקרוא את המילים שהיו מולו. ולכן כבר בדורות קדומים החלו להשתמש בארבע האותיות אהו"י גם כסימנים לתנועות מסוימות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים ידועים (כגון במקרים של כיווץ דיפתונג) בדיבור. בכתיבה הן נשארו והחלו לקרוא אותן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה נהגתה בעבר המילה יוֹם כ-[yawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o ארוכה, נשארה האות ו לשמש כאם קריאה עבור תנועת o ארוכה. משערים שהתהליך חל קודם באותיות ו, י (בעקבות כיווצי הדיפתונגים iy, ay, aw, ow, uw לתנועות ארוכות מקבילות) ורק בשלב מאוחר יותר באותיות א, ה (בעבקות היחלשות העיצורים הסדקיים [ʔ] ו-[h]), ומשום כך האותיות ו, י משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועה ספציפית, והאותיות א, ה משמשות כאם תנועה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש).
בימי בית שני התרחב השימוש באימות הקריאה (אהו"י), ובתקופה זו הרבו להשתמש בכתיב המלא. בתעודות מימי בית שני, כמו המגילות הגנוזות או איגרות בר כוכבא, מוצאים לפעמים צורת כתיב שנקראת כתיב מלא שבמלא. בצורה זו הוכנסו אימות קריאה גם במקומות בהן אנו לא נוהגים להכניס אימות קריאה בימינו. ניתן למצוא מילים כמו לוא (=לא), כיא (=כיא), ובקוראכה (=בקראך). בלשון חז"ל כבר החלו להתגבש כללים אחידים יותר לשימוש באימות קריאה, אם כי במילים הנפוצות בתנ"ך עדיין יש נטייה להשתמש בכתיב המקראי שלהן. בתקופת המסורה כנראה כבר הורגש שאימות הקריאה אינן מספיקות למסירת המידע המלא על אופן הגייתה של המילה, ולכן פותחו סימני הניקוד, המשמשים עד היום בצד אימות הקריאה.
[עריכה] שימוש
בעברית משמשות ארבע האותיות א, ה, ו, י כאימות קריאה, לפי הפירוט הבא:
- י משמשת כאם קריאה לתנועת i ארוכה במקורה ובמידה פחותה לתנועת e (צירה).
- ו משמשת כאם קריאה לתנועת o ולתנועת u.
- ה משמשת כאם קריאה לכל התנועות, אך בסוף מילה בלבד. ה בסוף מילה שאיננה אם קריאה מסומנת במפיק.
- א משמשת כאם קריאה לכל התנועות באופן נדיר יחסית.
בעברית מקראית אין כללים ברורים שלפיהם מופיעות אימות הקריאה, ולמעשה מילה אחת יכולה להופיע בכמה כתיבים שונים (קֹלֹת, קוֹלֹת, קֹלוֹת). בעברית המודרנית נהוג שימוש מסודר יותר באימות קריאה, בדרך כלל על פי כללי הכתיב שקבעה האקדמיה ללשון העברית.
אימות קריאה משמשות גם בשפות שמיות אחרות, כגון ארמית וערבית. בערבית משמשות האותיות ا, و, ي, המקבילות לאותיות העבריות א, ו, י, לציון התנועות a ארוכה, u ארוכה ו-i ארוכה בהתאמה.
