נגיב מחפוז
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נגיב מחפוז (ערבית: نجيب محفوظ, תעתיק מדויק: נג'יב מחפוט') (11 בדצמבר 1911 - 30 באוגוסט 2006), סופר ואינטלקטואל מצרי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1988.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
מחפוז נולד ברובע גמאליה שבקהיר למשפחה בת המעמד הבינוני ושם סיים תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת קהיר. לאחר מכן עבד כפקיד בשירות המדינה בתפקידים שונים במנגנוני התרבות והצנזורה התרבותית, עם פרישתו הגיע לדרגת יועץ במשרד התרבות. לאורך השנים כתב (והוסיף לכתוב) עשרות רומנים ומאות סיפורים קצרים שרבים מהם תורגמו בשפות רבות, כולל בעברית.
בשנת 1988 זכה בפרס נובל לספרות על 2 יצירות: "הטרילוגיה הקהירית" (1956-1957 - בעברית יצאה תחת השם "בית בקהיר") ו"בני שכונתנו", אשר פורסם בחלקים בעיתון "אל אהראם" בקהיר במהלך השנים 1959-1960, אך נאסר לפרסום כספר שלם במצרים ויצא לאור בצורה זו רק בלבנון בשנת 1967. מת ב-30 באוגוסט 2006, בן 94.
[עריכה] דרכו הספרותית
יצירתו של מחפוז ובעיקר סיפוריו הקצרים משקפים את הריאליזם המאפיין את חיי התושבים הרבים בעיר הכרך הגדולה קהיר, בה בעת עבודתו משקפת אמת אוניברסאלית על טבע האדם. בכך יצירתו חוצה גבולות אתניים, דתיים, ולאומיים בהדגישה את מצב האדם ביחס לסוגיות כחרות, עוני, שוויון וקידמה. שילוב זה הוא שהעניק למחפוז את שמו הבינלאומי כגדול הסופרים הערביים בדורות האחרונים.
למרות השינויים הגדולים שחלו בסגנון כתיבתו של מחפוז תפיסת עולמו נותרת ללא שינוי - בכל סיפור מכניס מחפוז את השקפתו הסוציו-פוליטית עם קיומו של האדם: האדם אינו אמור לבטל את זמנו לחיפוש חסר תועלת אחר הגשמה עצמית - הסיכוי היחידי לגאולה הוא על ידי התנהגות חיובית ואחראית לשפר את חייו ואת את חיי סביבתו. בכל ספריו הדמויות היחידות הזוכות לגאולה הן אלו המראות מודעות והתחשבות באחר ממניעים אלטוריסטים. גם ראיית העולם של מחפוז נשארת דומה לאורך תקופת יצירתו הארוכה: העולם הוא מקום עגמומי וטרגי, אך בכל זאת שינוי בו אפשרי בזכות מאבקו הבלתי מתפשר של האדם לאי צדק וההתקדמות הטכנולוגית. יחד עם זאת פעמים רבות התקדמות לעבר הצדק מצריכה את מות הגיבור.
נהוג לחלק את יצירתו הספרותית של מחפוז לשלוש תקופות:
- התקופה הראשונה (1939-1944) התרכזה בכתיבת רומנים בנושא מצרים העתיקה. למרות הנושאים ההיסטוריים כבר בספרו השלישי "מאבקה של תבי" משבץ המחבר אזכורים למאורעות פוליטיים בזמנו. הרומן עוסק במאבקם הפטריוטי של המצרים הקדומים בחיקסוס הפולשים לארצם כאשר ההשלכות הם כמובן הכיבוש הבריטי של מצרים ותעלת סואץ.
- התקופה השנייה (1945-1953) בתקופה זו התרכז מחפוז הצגה ריאליסטית של החברה על החוליים החברתיים המתגלים בחיי היום יום של בעיר הגדולה. הספרים נעים בין השכבות החברתיות השונות וחושפים תמונה עגומה במרקם החיים העירוני של מצרים בתקופה שבין מלחמות העולם. בשנים 1956-1957 פרסם מחפוז את יצירתו הגדולה ביותר: "הטרילוגיה הקהירית" (בעברית בית בקהיר בתרגומו של סמי מיכאל) אותה כתב בשנים שלוש שנים מוקדם יותר.
- התקופה השלישית (1959-1978) אחרי שסיים את כתיבת הטרילוגיה הקהירית הפסיק באופן מפתיע מחפוז את עבודתו הספרותית למשך מספר שנים עד לחידושה בתקופת היצירה השלישית. בשנים אלו החלה עבודתו לזנוח את הריאליזם הקשוח ולתת לסיפוריו היום יומיים סממנים אקסיסטנציאליסטים. במקום לכלול בספריו את כלל המרקם החברתי החלו ספריו להתרכז באינדיבידואל, בהווייתו הפנימית וביחסיו עם הסביבה. החל מן התבוסה של מלחמת ששת הימים מתרכז מחפוז בסיטואציות לא הגיוניות. בתקופה זאת מושפע מחפוז מן התנועות האימפרסיוניזם והסוריאליזם, יצירתו הופכת בהדרגה לאלגורית ומבוססת על אוצר מילים טעון. למרות שהעלילה עדין אחוזה במציאות הריאלית ניתנת לה משמעות ברובדים גבוהים יותר. בין השאלות העולות ביצירות אלו היא מהוא ההבדל בין אמת לאי אמת? מהיא המציאות ומה הקשר בינה למחשבתנו?, ומהי חשיבות ההיסטוריה? בין בספריו מתקופה זאת בולט הספר "הגנב והכלבים" מ־1961. הספר מספר את סיפורו של אסיר משוחרר סוציופת שהמרירות והטינה שהוא חש כלפי העולם גורמים לדחייתו על ידי כל קרוביו. הרומן שואב מוטיבים מן סופרים האקיסטנצאליסטיים הגדולים של המאה העשרים כמו גרהם גרין ואלבר קאמי, אך גם מן המסורת האסלאמית הסופית.
יצירתו של מחפוז משנות השישים ובייחוד אחרי התבוסה של מלחמת ששת הימים, מעולם לא איבדה את משמעותה הפוליטית ואת הביקורת החברתית פוליטית.
מאמצע שנות השבעים יצירתו הספרותית של מחפוז לא יכולה להיות משייכת לז'אנר יחיד ואינן אחידות מבחינה סגנונית. נובלות מסוימות נוטשות את נורמות הכתיבה המקובלות בספרות המערבית - נטישת עקרון אחדות היצירה, נטישת הסדר הכרונולוגי. המבנה הספרותי של יצירות אלו מצביע על חזרה אל מוטיבים של הספרות הערבית הקלאסית כמו סיפורי אלף לילה ולילה.
[עריכה] אישיותו הציבורית של נגיב מחפוז
גם בכתביו הספרותיים וגם ומאמריו לעיתונות מטיף מחפוז לצדק חברתי, אותו הוא רואה כחלק בלתי נפרד מן המוסר האישי, בשל דעותיו מחפוז נחשב לליברל ודמוקרט בקנה מידה ערבי. הצגת החוליים החברתיים ודתיים בחברה המצרית קנתה למחפוז אויבים רבים באופן בלתי נמנע בקרב הממסד הפוליטי והדתי.
ספרו של מחפוז "בני שכונתנו" (1959) נחשב לשנוי במחלוקת במיוחד כיוון שהוא מתאר את חייהם של דמויות נערצות במסורת המוסלמית כמשה, ישו ומחמד, כאזרחים מצריים רגילים. הספר נאסר להפצה במצרים ובכל העולם הערבי, פרט ללבנון, בטענות של חילול קודש. בשנות השמונים טען השייח' עומר עבדל רחמן מראשי האחים המוסלמים במצרים כי אילו היה מחפוז מוצא להורג בעקבות חילול הקודש על "בני שכונתנו" לא היה סלמאן רושדי מעז להוציא את ספרו "פסוקי השטן", למרות זאת מעולם לא הוצאה פתווה רשמית הקוראת להריגתו של מחפוז. בשנת 1994 ניסו שני דוקרים שהזדהו דתית עם הזרוע החמושה של האחים המוסלמים - אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה להתנקש בחייו של מחפוז. אך אלו הצליחו רק לפצוע באופן קשה את הסופר בן ה־82. לאחר ניסיון ההתנקשות נאלץ מחפוז לנוע רק בליווי מאבטחים חמושים. רק לאחר ניסיון הרצח יצא "בני שכונתנו" מרשימת הספרים האסורים במצרים.
בתקופת כהונתו של אנואר סאדאת נחשב מחפוז לתומך בקווי המדיניות הרשמית של שלום עם ישראל, תמיכתו בשלום עם ישראל הפכה אותו כמו את הנשיא סאדאת למוקצה בחלקו הגדול העולם הערבי, כך שעד השנים האחרונות ספריו היו אסורים להפצה במדינות כסוריה ועירק. למרות תמיכתו בשלום עם ישראל מעולם לא חדל מחפוז לבקר את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינאים.
[עריכה] יצירתו של מחפוז
- לעג הגורל 1939
- רדופיס מנוביה 1943
- מאבקה של תביי 1944
- קהיר החדשה 1945
- ח'אן אל חלילי 1945
- מיידק עלי 1947
- התחלת הסוף 1950
- הטרילוגיה הקהירית:
- אנשי הסמטה (באנגלית ילדי ג'יבלווי, בעברית בני שכונתינו) 1959
- הגנב והכלבים 1961
- החיפוש 1964
- שיט בנילוס 1966
- מירמר 1967
- מראות 1967
- אל קרנק 1974
- אדם מכובד 1975
- אהבה ורעלה 1980
- ימים ולילות בערב 1981
- מסעו של איבן פטומה
- אחנתן- הרובץ באמת 1985
[עריכה] קישורים חיצוניים
| הקודם: יוסף ברודסקי |
פרס נובל לספרות 1988 |
הבא: קמילו חוסה סלה |
