לאון בלום
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאון בלום (9 באפריל 1872 - 30 במאי 1950) פוליטיקאי יהודי צרפתי, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית וממקימי החזית העממית, ראש ממשלת צרפת במספר קדנציות לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
בלום נולד בפריז למשפחה אמידה. אביו היה סוחר ולו חמישה בנים. המשפחה הייתה מעורה בתרבות צרפת, וכמו חלק מיהודי אירופה באותה תקופה אימצו בניה בחום את ערכי המהפכה הצרפתית: "חרות, שוויון, אחווה".
[עריכה] לימודים וקריירה ספרותית
בלום למד משפטים בסורבון היוקרתי וסיים את לימודיו ב-1894. לאחר מכן פיתח קריירה מוצלחת גם כמבקר ספרות. הוא חיבב במיוחד את יצירותיהם של סטנדל, מישלה, אנדרה ז'יד ומרסל פרוסט והעריץ את שייקספיר וטולסטוי. המוערך עליו מכל היה גתה, שלגביו נחשב בלום מומחה בקנה מידה כלל-אירופאי. הביוגרף הישראלי שלו, פרופ' אילן גריילסאמר, כינה את בלום בספרו: "איש של מילים". לדבריו, בכל תפקידיו שמר מבקר הספרות שהפך ראש ממשלה על רגישותו לשפה והכיר בחשיבותן של מילים ובחשיבותו של אופן השימוש בהן בכל תפקידיו.
[עריכה] פעילות פוליטית
ב-1894 הייתה זו פרשת דרייפוס שהניעה את בלום להיכנס לחיים הפוליטיים. הוא הצטרף למאבק למען משפט הוגן לדרייפוס ומצא בין השותפים למערכה גם אנשי ספרות כגון אמיל זולא, אקדמאים, ליברלים וסוציאליסטים. בין מנהיגי המאבק היה חבר הפרלמנט מטעם הסוציאליסטים ז'אן ז'ורס, אליו חש בלום הערכה עצומה, ובהדרגה נרקמו בין שני האישים קשרים אישיים, פוליטיים וחברתיים.
ב-1895 צורף למועצת המדינה (Counseil d'Etat) והחל לכתוב ליומון המפלגה הסוציאליסטית "ל'הומניטה" (L'Humanite - האנושות).
ב-1899, בעקבות השפעת ז'אן ז'ורס, שהפך למורו ומקורבו, הצטרף בלום למפלגה הסוציאליסטית.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נדחה בלום משירות בצבא הצרפתי. מיד לאחר ההתנקשות בז'אן ז'ורס, שאז כבר היה מנהיג הסוציאליסטים, נכנס בלום בן ה-42 לפעילות פוליטית קדחתנית. תחילה נבחר כיו"ר הנהלת המפלגה ואחר כך נבחר כחבר פרלמנט מן המניין ב-1919.
בשנים 1920-1919 הייתה שרויה המפלגה הסוציאליסטית בעימותים פנימיים על רקע שאלת המהפכה הרוסית והמהפכנות הסוציאליסטית. לשווא התאמץ בלום רבות למנוע את הפילוג שראה כהרסני (מורו, ז'ורס, עמל שנים רבות לאחד את כל הפלגים, הזרמים והמפלגות הסוציאליסטיים לכדי גוף אחד). הרדיקלים המהפכניים התפלגו וייסדו את המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, הצטרפו לקומינטרן ולקחו עמם את היומון "ל'הומניטה" שהיה ספינת הדגל של המפלגה. בלום לא התייאש, הקים יומון מתחרה בשם "לה פופולר" (Le Populaire) ועמד בראש המפלגה הסוציאליסטית הלא-מהפכנית.
כמרקסיסט אדוק סירב ליאון בלום להשתתף בממשלות לא-סוציאליסטיות, אותן ראה כבורגניות וכמשרתות את צרכיהם של בעלי ההון. הקמת ממשלה סוציאליסטית, ללא קשר לתמיכה האלקטורלית לה זכתה המפלגה, הייתה בלתי אפשרית שנים רבות מכיוון שללא תמיכת הקומוניסטים לא הייתה הקואליציה מחזיקה מעמד, ואילו הקומוניסטים סירבו לשתף פעולה בהתאם לקו שהנחה הקרמלין. לדבריהם הייתה המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית מפלגה בורגנית במסווה, והם כינו אותה "סוציאל-פאשיסטית".
[עריכה] כינון החזית העממית
עם עליית הנאצים והתחזקות יסודות הפשיזם באירופה בכלל ובצרפת בפרט, שינה הקרמלין את עמדתו ונתן אור ירוק לשיתוף פעולה עם הסוציאליסטים.
בלום, ביחד עם מנהיגים נוספים דוגמת אדואר דאלאדייה, מוריס תורז, אדואר הריו ודניאל מאייר, ייסד את "החזית העממית" שאיחדה תחתיה את המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הרדיקלית, איגודי העובדים, תנועות מתקדמות ואישים נוספים. ב-1936 הוכיח המהלך את עצמו, ובניצחון החזית העממית היה משום מכה ניצחת לפשיזם הצרפתי ותרועת ניצחון לרעיון הסוציאליסטי.
כך עשה ליאון בלום היסטוריה ושבר את "תקרת הזכוכית" שחסמה שנים רבות הן את הסוציאליסטים והן את היהודים.
[עריכה] ממשלת החזית העממית
אף על פי שימי ממשלת החזית העממית היו קצרים (1939-1936), היא פעלה בנמרצות רבה ונחשבת לאחת הממשלות המשפיעות ביותר בתולדות הדמוקרטיה הצרפתית. חותמה על צרפת והישגיה בחקיקה ובתיקונים סוציאליים ניכרים גם במרחק שישה עשורים.
בין הישגיה הכלכליים-חברתיים של ממשלת החזית העממית בהנהגת בלום ניתן למנות הנהגת שבוע עבודה של 40 שעות, שבתון חלקי ביום שני, חופשות בתשלום לעובדים, הסכמים קיבוציים בנוגע לדרישות שכר, והלאמת תעשיית הנשק. כמו כן הרחיבה ממשלת בלום את זכויות האוכלוסייה הכבושה באלג'יריה.
על פי אילן גריילסאמר היה בלום "בעל רצון עז ועיקש עד מאוד. הוא ביקש לשמוע דעות ועצות רבות, אך פסק בעצמו. מהרגע שקיבל החלטה, דבר לא הניא אותו ממנה."
בלום החשיב מאוד יחסי אנוש, והיה מסור לחבריו ולסובבים אותו, הוא היה "עטוף חברים. קצב חייו נקבע בעיקר על פי פגישותיו". גריילסאמר רואה אותו "כמי שהאנשים סביבו משמשים לו ראי ענק ותמידי, שבו הוא משתקף, ובלעדיהם הוא נמוג."
שתי הסוגיות שהקשו על בלום לתפקד וגרמו להתפטרותו היו מלחמת האזרחים בספרד, וסירובו של הסנאט להעניק לו סמכויות לשעת חירום לצורך פתירת קשייה הכלכלים של צרפת והתמודדות עם המתיחות המדינית באירופה.
בלום נאלץ לנקוט מדיניות נייטרלית ביחס למלחמה בספרד בשל סיבות רבות, ביניהן הלחץ שהפעילו החלקים הפחות שמאליים והיותר מרכזיים בקואליציה שלו והחשש ממלחמת אזרחים בתוך צרפת עצמה. מנגד, דרך המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, הפעיל הקרמלין לחץ רב על בלום וממשלתו להיכנס למלחמה, ולתמוך בפלגים הסוציאליסטים והרפובליקנים בספרד. מתח קשה זה, כתוספת לקשיים שלפניהם עמד בלום ביישום מדיניותו נוכח קיצוץ הכנפיים הפוליטי שערך לו הסנאט שנשלט על ידי הכוחות השמרניים, הביא אותו להתפטר ביוני 1937. התפטרות זו בישרה את תחילת סופה של ממשלת החזית העממית.
לאחר מכן כיהן כממלא מקום ראש ממשלה בקבינט של שוטאן (1938-1937) ושימש שוב כראש ממשלה ושר האוצר לפרק זמן קצר בחודשים מרץ-אפריל 1938. לאחר מכן הוחלף על ידי אדואר דלאדייה.
[עריכה] תקופת המאסר
כאשר הנאצים כבשו את צרפת ב-1940 בעודם עוקפים בקלות את קו מאז'ינו וחודרים דרך בלגיה, ברח בלום לדרום צרפת אך המרשל פטאן, ראש ממשל הבובות הנאצי של וישי, הורה לעוצרו. הוא הובא למשפט בפברואר 1942 בעיירה ריון (Rion) והואשם בסעיפים רבים, מ"גרימת המלחמה" ועד ל"החלשת צרפת". אך בלום ידע להשתמש בהכשרתו המשפטית ובלשונו החריפה והפך את המשפט לכתב אישום כנגד הממשלה ונגד הנאצים. דבר זה גרם מבוכה רבה לממשל, וראשיו הורו להפסיקו. לאחר מכן הוא נשלח לגרמניה, שם היה אסור בבוכנוואלד.
בשבוע האחרון של 1943 החליטו הנאצים להוציאו להורג, אך החיילים בשטח לא הסכימו לבצע את הפקודה. בזמן שהותו בכלא כתב את חיבורו המפורסם ביותר: "לאנושות כולה" (À L'Échelle Humaine). ב-1945 שוחרר על ידי בעלות הברית.
[עריכה] הרפובליקה הרביעית
לאחר שחרורו הקים בלום ממשלת מעבר (16 בדצמבר 1946 - 22 בינואר 1947) ועמד בראשה, עד שנבחר הנשיא הראשון של הרפובליקה הרביעית.
הוא גם נשלח כשגריר מיוחד מטעם ממשלת צרפת לארצות הברית על מנת להשיג הלוואות לממן את שיקומה של צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה.
את מאמריו ב"לה פופולר" המשיך לכתוב עד מותו ב-1950 בפריז.
[עריכה] בלום והשאלה היהודית
בלום היה יעד להתקפות ולעלבונות כל חייו. הימין הלאומני תקף אותו על היותו סוציאליסט, והאנטישמים על היותו יהודי. כאשר נבחר לראשות הממשלה לראשונה ב-1936, הפעילו עליו יהודי צרפת לחץ רב שלא יקח את התפקיד משום שחששו שהדבר יהיה אסון עבורם.
את עיקר עמדותיו על היהודים ועל היהדות העלה על הכתב בספרו "שיחות חדשות", שבו קבע כי היהודים מתאימים לסוציאליזם יותר מכל העמים.
עד למלחמת העולם הראשונה הקדיש בלום זמן מועט לשאלה היהודית, אך מ-1919 גילה עניין רב בציונות וב-1927 הצטרף לוועד הפרו ציוני "צרפת-ארץ ישראל". ב-1928 חבר ל"וועד הסוציאליסטי הבינלאומי למען ארץ-ישראל". ב-1929 הצטרף לסוכנות היהודית. בספרו "מי מריבה ומעש" מציין שמחה בלאס כי שמע מאדם שהיה מבאי ביתו של של בלום כי, לפני הקמת המדינה, נפגש בפריז עם שניים מראשי מפא"י, שלא היו שלמים עם החלטתו של בן גוריון להקים את מדינת ישראל, ואמר להם: "זוהי הזדמנות היסטורית חד-פעמית. אם לא תסתכנו עכשיו, הזדמנות כזו לא תחזור".
על-שמו של בלום נקרא קיבוץ כפר בלום שבאצבע הגליל.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אילן גריילסאמר, לאון בלום, הוצאת דביר
| ערך מומלץ |
