אמיל זולא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אמיל זולא (2 באפריל 1840 - 29 בספטמבר 1902) היה סופר ופובליציסט צרפתי. זולא היה דמות בולטת בליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב לאבי הזרם הנטוראליסטי בספרות (תיאור סיפורי של החיים של הדמויות כפי שהם ללא ייפוי המציאות).

זולא נולד בפריז לאב שהיה מהנדס ממוצא איטלקי והתאזרח בצרפת. לאחר מות אביו, חיו הוא ואימו בדוחק בפרובאנס שבדרום צרפת, עד ששב בגיל 18 לפריז. זולא למד בבית ספר תיכון, אך נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

הוא קיבל עבודה במחלקת המכס, אולם לאחר חודשיים התפטר. ב-1862 החל לעבוד בהוצאת הספרים "אשט". בשנת 1864 פרסם את ספרו הראשון: "סיפורים לנינון".

ב-1866 התפטר מעבודתו בהוצאת הספרים והחל בכתיבה. הוא פרסם שורה של רומנים, שלא זכו להצלחה רבה. אחר כך החל לכתוב סדרה של רומנים בשם "רוגון מקר", על חייה של משפחה בתקופת הקיסרות השנייה. הספר השביעי בסדרה זו, שתיאר תמונה קודרת של מעמד הפועלים, פרסם את שמו. הוא היה הסופר הראשון, שפועלים הופיעו כגיבורים ראשיים ברומנים שלו. בין הספרים החשובים שלו "ננה" ו"ז'רמינל".

בשנת 1898 יצא זולא ללחום את מלחמתו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדתו על לא עוול בכפו. בשורת מאמרים הוכיח זולא כי דרייפוס חף מפשע. ב-13 בינואר 1898, פירסם זולא בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו מכתב פומבי תחת הכותרת "אני מאשים" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות דין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס, (ציטוט מהמכתב - "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון שהפר את החוק בהרשיעו נאשם על בסיס מסמך שנשאר חסוי. אני מאשים את בית הדין הצבאי השני שזיכה ביודעין אדם אשם"). כמאתיים אלף קוראים עיינו במכתב והוא השפיע השפעה לא מבוטלת. מכתבו עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון) והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. זולא נמלט לאנגליה, אולם לאחר זמן קצר הותר לו לחזור. בעקבות התערבותו בפרשה הוא איבד רבים מקוראיו, אולם לא פסק מלכתוב עד יום מותו.

זולא מת בפריז ב-29 בספטמבר 1902 מהרעלת פחמן חד חמצני שנגרמה מחסימה בארובה. האשמות כי אויביו היו אחראים לכך מעולם לא הוכחו. זולא נטמן בבית העלמין של מונמארטר בפריז, וב-4 ביוני 1908 הועברו שרידיו לפנתאון.

בינואר 1998 ערך נשיא צרפת ז'אק שיראק טקס לציון יובל 100 שנה לפרסום כתבו של זולא "אני מאשים". כך אמר עליו שיראק:

	בל נשכח את אומץ הלב של סופר דגול, אשר שם בכף את שלוותו, את תהילתו ואף את חייו, והעז לשאת את קולמוסו ולהעמיד את כשרונו לשרות האמת.

[עריכה] מספריו בתרגום עברי:

• האדמה, רומן, תרגם מ. רבינזון, תל אביב, שטיבל, 1929.
• אני מאשים, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949.
• בית המוות, רומן, תרגם א. גפן, תבל, 1955.
• ז’ראבז, תרגם מנשה לוין, ספרית פועלים, תל אביב, 1987.
• ז’רמינל, תרגם ט. עולש, תל אביב, טברסקי, 1949.
• החיה שבאדם, רומן, תרגם נחמיה פורת, תל אביב, תבל, 1955.
• ננה, רומן, תרגם אליעזר כרמי, מזרחי, 1964.
• קלחת היצרים, תרגמו שאול גורדון, יוסף כרוסט, תל אביב, 1955.
• תרז ראקן, תרגמה מרים טבעון, כתר, ירושלים, 1987.

עשרות מספריו של אמיל זולא תורגמו ללשון יידיש. ‬ ‬ ‬

[עריכה] לקריאה נוספת

• אנרי טרויה, אמיל זולא, הוצאת כנרת, 2005.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אמיל זולא
טקסט בוויקיטקסט: אני מאשים

• J'accuse, הטקסט המלא של מכתבו של אמיל זולא.
• אריאנה מלמד על אמיל זולא