ויליאם ג'יימס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ויליאם ג'יימס (11 בינואר 1842, ניו יורק – 26 באוגוסט 1910, צ'וקורוא, ניו המפשייר), פילוסוף.

בנו של הנרי ג'יימס, שהיה תאולוג סוודנבורגי עשיר ואקצנטרי, שהיה ידוע בחוגים הספרותיים והאינטלקטואליים.

הגאונות של חברי משפחת ג'יימס, והכישורים יוצאי הדופן שלהם, גרמו לכך כי משפחה זו הייתה למוקד התעניינות להיסטוריונים, ביוגרפים ומבקרים.

[עריכה] שנים מוקדמות

כמו אחיו הצעיר, הנרי ג'יימס, שנחשב לאחד מהסופרים החשובים של המאה התשע עשרה, ויליאם ג'יימס קיבל חינוך טרנס-אטלנטי אקלקטי, ותודות לו הוא היה רהוט בצרפתית ובגרמנית. הנטייה האמנותית המוקדמת שלו הביאה אותו להיות חניך בסטודיו של ויליאם מוריס הונט בניופורט, רוד איילנד, אך הוא עבר ב־1861 ללמוד מדעים באוניברסיטת הרווארד.

בשנות הבגרות המוקדמות שלו, ג'יימס סבל מכמה בעיות מנטליות וגופניות, ביניהם בעיות בעיניים, בגב, בקיבה, ובעור, וכן תקופות של דיכאון שבו הוא נמשך למחשבות אובדניות. שני אחים צעירים, גארת' וילקינסון (וילקי) ורוברטסון (בוב), נלחמו במלחמת האזרחים האמריקאית, אך שלושת האחים האחרים (ויליאם, הנרי ואלייס) כולם סבלו מתקופות של נכות. ג'יימס בכל זאת היה מסוגל להצטרף למסע מדעי של לואי אגסיז במעלה נהר האמזונס ב־1865.

המשפחה כולה עברה לקיימברידג', מסצ'וסטס, לאחר שויליאם ג'יימס החליט ללמוד רפואה בבית הספר לרפואה של הרווארד ובבית החולים הכללי של מסצ'וסטס ב־1866; הוא קיבל את התואר שלו ב־1869 לאחר הפסקות ארוכות בלימודיו בשל מחלה, שהובילה למגורים לתקופות ארוכות בגרמניה, כשהוא מחפש פתרון לבעיותיו הרפואיות (בזמן זה הוא החל לפרסם – ראשית, ראשית מאמרים בכתבי עת ספרותיים כמו "נורת' אמריקן ריביו"). מה שהוא כינה "מחלת-הנשמה שלי" נפתרה רק ב־1872, לאחר תקופה ארוכה של חיפוש פילוסופי.

התקופה של ג'יימס בגרמניה הייתה מפרה מבחינה אינטלקטואלית, כי הוא התעניין באמת בפילוסופיה ופסיכולוגיה ולא ברפואה. ב־1902 הוא יכתוב: "בהתחלה, למדתי רפואה על מנת להיות פסיכולוג, אך נסחפתי לכיוון של פסיכולוגיה ופילוסופיה בסוג של פטליזם. מעולם לא למדתי פילוסופיה בצורה מסודרת, וההרצאה הראשונה בפסיכולוגיה ששמעתי הייתה זו שנתתי אני".

[עריכה] קריירה מקצועית

ג'יימס למד רפואה, פסיכולוגיה וביולוגיה, והחל ללמד נושאים אלו, אך נמשך למחקר המדעי של המוח האנושי בתקופה שבה הפסיכולוגיה ייסדה עצמה כמדע. ההכרות של ג'ימס עם מחקריהם של אישים כמו הרמן הלמהולץ בגרמניה ופייר ג'נט בצרפת, עזרו לו להתחיל קורסים בפסיכולוגיה מדעית באוניברסיטת הרווארד. הוא ייסד את אחד מראשוני – הוא חשב הראשון – המעבדות לפסיכולוגיה ניסויית בארצות הברית בבוילסטון הול ב־1875.

ויליאם ג'יימס העביר את כל הקריירה האקדמית שלו בהרווארד. הוא מונה למרצה בפסיכולוגיה ב־1872, מרצה באנטומיה ובפיזיולוגיה ב־1873, עוזר לפרופסור בפסיכולוגיה ב־1876, עוזר פרופסור בפילוסופיה ב־1881, פרופסור בפסיכולוגיה ב־1889, פרופסור בפילוסופיה ב־1897, ופרופסור אמריטוס לפילוסופיה ב־1907.

[עריכה] כתבים והגות

ויליאם ג'יימס כתב רבות לאורך כל ימי חייו; ביביליוגרפיה ממצה למדי מאת ג'ון מק'דרמוט היא בת 47 דפים. הוא זכה להכרות רחבה לראשונה כשפרסם את "עקרונות הפסיכולוגיה" (1890), שביקר גם את האסכולה ההקשרית האנגלית וגם את ההגליאניזם של ימיו כדוגמות מתחרות, בעלות ערך הסברי מועט, שמנסות להבין את המוח האנושי כסלקטיבי ומונחה מטרות.

[עריכה] אפיסטמולוגיה

ג'יימס הגדיר אמת כדבר שמועיל לאמונה. "רעיונות אמיתיים מוליכים אותנו למקומות ורבליים ומושגיים מועילים, וכן למושגים תחושתיים מועילים. הם מובילים לעקביות, יציבות וקשר אנושי שוטף" אך "כל תהליך אמיתי חייב להוביל לאימות של חוויות תחושתיות", הוא כתב.

פרגמטיזם כראייה של המשמעות של האמת נחשבת כלא רלוונטית בפילוסופיה בת ימינו, מכיון שהנטייה בהגות בשנים מאז מותו של ג'יימס (1910) הייתה לכיוון של הגדרות לא אפיסטמיות של אמת, כלומר, הגדרות שאינם תולות את האמת בסמכות של האמונה. כלומר, פילוסוף או לוגיקן בן זמננו יאמר כי הביטוי "הספר הוא על השולחן" הוא אמת אם ורק אם הספר הוא על השולחן. אך הפרגמטיזם נותר כתרומה משמעותית לדיונים בנושאי תאוריית הידע, כלומר השאלה של מה ניתן לומר שאנו יודעים.

[עריכה] פילוסופיה של הדת

ג'יימס גם עשה עבודה חשובה בתחום הפילוסופיה של הדת, כשהוא מספק תיאור רחב של "החוויה הדתית לסוגיה" (1902), ומפרש אותם לפי נטייה פרגמטית. כמה מן הטענות שהוא מביא שם: · *המחשבה הדתית היא צריכה להיות המוקד של לימודי הדת, ולא המוסדות הדתיים, מכיון שהמוסדות הם רק התוצאה של המחשבה. · *על פסיכולוגים לחקור את מגוון החוויות הדתיות החזקות ואף הפתלוגיות, מכיוון שהם מציגים את הדבר הקרוב ביותר למיקרוסקופ של השכל – כלומר, הם מראים לנו בצורה מוגדלת מאוד את התהליכים הנורמליים. · * על מנת לפרש בצורה מועילה את העולם של החוויות המשותפות ושל ההיסטוריה, עלינו להאמין במספר "אמונות על", שבעוד שלא ניתן להוכיח אותם, הן נותנים לנו חיים טובים ומלאים יותר.

[עריכה] תאוריה של הרגש

ג'יימס הוא אחד משני מייסדיה של תאוריית ג'יימס-לנג של הרגש, שהוא ניסח בנפרד מקרל לנג בשנות ה-80 של המאה ה-19. התאוריה אומרת כי הרגש הוא התפיסה של המוח את התנאים הפסיכולוגיים שנגרמים כתוצאה מגירוי מסוים. ג'יימס מביא דוגמה ידועה: אנחנו לא רואים דוב, מפחדים, ובורחים, אלא אנחנו רואים את הדוב ובורחים, ולכן מפחדים. התפיסה של המוח שלנו את רמת האדרנלין הגבוהה יותר, הדופק וכו' הוא הרגש.

להבנה זו של הרגש יש משמעויות רבות לפילוסופיה של האסתטיקה. נביא פסקה מיצירתו הגדולה, "עקרונות הפסיכולוגיה", שם הוא מבאר מה יכולות להיות התוצאות של התאוריה:

"עלינו להדגיש כי הרגש האסתטי הטהור והפשוט, ההנאה שאנו מקבלים מקווים ומסות מסוימים, ותרכובת צבע וקול, היא לחלוטין חוויה תחושתית, חוייה אופטית או שמיעתית שהיא ראשונית, ואינה הודות לתוצאות של הרגשות אחרות שמעוררות במקום אחר. להנאה הראשונית והמיידית הזו בתחושות מסוימות, ובתרכובות ההרמוניות שלהם, לפעמים מתווספות הנאות שניוניות; ובהנאה מיצירות אמנות על ידי רוב האנושות יש לתחושות שניוניות אלה תפקיד חשוב. אך ככל שהטעם של האדם הוא קלאסי יותר, הנאות אלו משמעותיות פחות ביחס לתחושה הראשונית והמיידית. הקלאסציזם והרומנטציזם נלחמו על נקודה זו. רמיזות מסובכות, הזכרון המתעורר והמקשר, גורמים ליצירת אמנות להיות רומנטית. הטעם הקלאסי רואה את האפקטים אלה כגסים וצעקניים, ומעדיף את היופי העירום של התחושה האופטית והשמיעתית, שאינו מעוטר בגנדור וראוותנות. לעומת זאת למחשבה הרומנטית, היופי המיידי של תחושות אלה נראה יבש וצר. כמובן שאיני מכריע בין הדעות, אלא רק מראה את החילוק בין הרגש הראשוני, המתייחס לתחושה המיידית, לבין הרגשות השניוניות, שמוספות עליו".

[עריכה] פילוסופיה של ההיסטוריה

אחת מהמחלוקות הגדולות בפילוסופיה של ההיסטוריה היא על תפקידם של יחידים בגרימת שינויים חברתיים.

צד אחד רואה את היחידים ("גיבורים", כפי שקרא להם תומס קרלייל) ככוח המניע של ההיסטוריה, ואת החברה הרחבה כדף שעליו הם כותבים את מעשיהם. הצד השני רואה את החברה בתנועה על פי עקרונות הוליסטיים, או חוקים, ואת היחידים הוא רואה כפיאונים בעלי רצון מעט או רב. ב1880, ג'יימס נכנס למחלוקת זו כשפרסמם מאמר באנטלנטיק מונת'לי בשם "אנשים גדולים וסביבתם". הוא לקח את צידו של קרלייל, אך ללא ההדגשה החד צדדית של תומס קרלייל על הספירה הפוליטית-צבאית, על גיבורים כמייסדים או כהורסים של מדינות ואימפריות.