הוא הלך בשדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הוא הלך בשדות הוא רומן מאת משה שמיר, שיצא לאור בשנת 1947. הספר נחשב לאחת היצירות המרכזיות שנכתבו בספרות העברית החדשה, ולאחד הטקסטים המכוננים של החברה הישראלית לאחר קום המדינה. הוא זכה להצלחה מסחררת, הומחז והוסרט. "הוא הלך בשדות" הפך לאחד מאבני היסוד במיתוס הישראלי הציוני. דמותו של גיבור הסיפור, אורי, תרמה רבות לעיצוב דמותו של הצבר המיתולוגי, "יפה הבלורית והתואר".

הספר זכה בשנת 1948 בפרס אוסישקין. הוצג כמחזה פעמיים על ידי תיאטרון הקאמרי ופעם אחת על ידי תיאטרון חיפה. הוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, ובכיכובם של אסי דיין, באחד מתפקידיו הראשונים, ואיריס יוטבת. הספר תורגם לאנגלית, איטלקית, וספרדית והמחזה הוצג ברחבי העולם.

הספר כלול בתוכנית הלימודים לבגרות בסיפרות של בתי הספר בארץ.

תוכן עניינים 1 סיפור העלילה 2 ניתוח 2.1 דמותה של מיקה, כפרפראזה ליחס החברה לניצולי השואה 3 קישורים חיצוניים

[עריכה] סיפור העלילה

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

הסיפור מתרחש בשנת 1947, כאשר ברקע מתקיים המאבק של אנשי היישוב בערבים מצד אחד ובבריטים מצד שני, לפני קום המדינה. הספר מתאר את חייו של אורי, הפלמחניק, ואת אהבתו הגדולה למיקה, נערה עולה, עד למותו הטראגי בשדה הקרב.

אורי הוא צבר יליד הארץ, קיבוצניק, הילד הראשון של קיבוץ "גת העמקים", בן 19. אורי הוא בעל ביטחון עצמי, וחש מחוייבות עמוקה לארצו, למשפחתו, לחבריו ולמשימות הצבאיות שהוטלו עליו. בניגוד לאורי, יליד הארץ, שבא "מכאן", מיקה, בת זוגו, היא עולה חדשה מפולין, פליטה חסרת כל, באה "משם" (השואה אינה נזכרת בספר במפורש, מסיבות שיתוארו בהמשך), שהגיעה על מנת להיקלט בקיבוץ. הרומן מגולל את סיפור אהבתם של השניים, כאשר ברקע סיפורו של הקיבוץ.

[עריכה] ניתוח

מיקה ואורי מסמלים את האוכלוסיות השונות שאכלסו את מדינת ישראל עם קומה. בניגוד לאורי, המסמל את דמות הצבר, בעל השורשים (בית, הורים), בעל הזיקה לאדמה ובעל תחושת שייכות. מיקה היא ניגודו של אורי. היא הטיפוס הגלותי, הלא-צברי, התלוש, שאינו מחובר לאדמה, ליישוב, ונעדר שורשים מחד, וחזון מאידך. השיחה בין השניים נשמעת כשיח חירשים. היא מדברת על רצונה בפרטיות, בחדר או לפחות בפינה משלה. הוא מדבר על הטרקטור הנכסף, על ההתלבטות אם להפסיק לעבוד בבציר ולעבור לעבודה אחרת. לאורי חשובים המדינה והקיבוץ, החזון, והוא מביע זאת במוחצנות ובביטחון עצמי. מיקה לעומתו מושכת כלפי פנים, החדר, הפינה. יחסה לאורי חרד ורכושני כמעט כמו יחסה לחדר שלהם, והיא מתנגדת שילך לפלמ"ח. התנהגותה של מיקה היא זרה, בלתי אהודה בקיבוץ ובלתי מובנת. ההשוואה לאוכלוסיית ניצולי השואה שהגיעו לארץ, ולהתמודדותם עם החברה הצברית המחוספסת, היא בלתי נמנעת. בדומה לאותה אוכלוסייה, גם מיקה נדרשת לוותר על המרכיבים הגלותיים, "לשכוח הכול ולהתחיל מחדש", להסתגל למציאות החדשה תוך ויתור על זהותה הקודמת.

מותו של אורי בשדה הקרב מצביע על המחיר הכבד שמשלמת החברה הישראלית, מתוך הבנה ומוכנות, ותוך ראיית החזון. לאחר מותו של אורי מחליטה מיקה ללדת את ילדו, דבר שניתן לראות בו את האיחוד וההיטמעות בחברה הקולטת, מחד גיסא, ואת התקווה והציפייה לעתיד חדש וטוב.

[עריכה] דמותה של מיקה, כפרפראזה ליחס החברה לניצולי השואה

במסגרת התלישות אותה מייצגת מיקה, אין מוזכרת משפחתה ואין אזכור ממשי לחייה הקודמים. ידוע לקורא שהיא באה "משם", ללא הורים או משפחה, רכוש או שייכות. בעוד שבספר משולבים באומנות ובדיוק פרטים רבים, הקשורים לאורי, להוריו, ולקיבוץ, אין מוזכרים פרטים אודות המקום ממנו באה מיקה. את העובדה שהיא באה "משם" מלחשים ילדי המשק, הדבר אינו נאמר באופן ישיר, ואין לאיש עניין לדעת מהיכן באה, ומה קרה למשפחתה.

בעת פרסום הרומאן שיקפו עובדות אלה את המצב הנתון בארץ, את יחס היישוב היהודי לניצולי השואה, ואת השתיקה שנגזרה על הניצולים, במסגרת ציפיית החברה הקולטת לאימוץ הזהות הישראלית ולהסרת הזהויות הקודמות. כיום, בפרספקטיבה של של שנים, יכולות עובדות אלה להתפרש גם ככתב האשמה לחברה לא סובלנית ואטומה, שלא ידעה ולא רצתה לדעת כיצד להתמודד עם כאב השואה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• "גלגוליו של הרומן הוא הלך בשדות". מאת אילן ברקוביץ' - עיתון הארץ