פיל מלחמה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פיל מלחמה היה נשק חשוב גם אם לא נפוץ בעולם העתיק. בפילים נעשה שימוש בעיקר לצורך הסתערות על האויב, מחיצתו ושבירת שורותיו, אולם לעתים מוקמו על הפיל גם קשתים. נעשה שימוש בפילים זכרים בלבד משום שהללו היו יותר מהירים ואגרסיביים ומשום שהנקבות נטו לברוח למראה נקבות אחרות.
[עריכה] היסטוריה
אילוף הפילים החל לפני כ-4000 שנה באזור עמק האינדוס והוא ייחודי בכך שבניגוד לחיות אחרות ככבשים וכלבים נעשה במרבית המקרים ללא ביות הפילים וזאת כנראה בשל מזגם הרע, המזון היקר וההתבגרות האיטית (כ-15 שנה עד להגעה לבגרות). הפילים נשבו בטבע ושימשו למגוון מטרות. סוג הפילים הראשון שאולף היה הפיל האסייתי והוא שימש למטרות חקלאות, השימוש המתועד הראשון בפילים בתור אמצעי צבאי הוא בשנת 1100 לפנה"ס ומוזכר במספר מזמורי סנסקריט.
מהמזרח השימוש בפילי מלחמה התרחב מערבה אל הפרסים אשר עשו בו שימוש במספר מערכות, המקרה הראשון הידוע בו התעמת צבא אירופאי עם פילי מלחמה הוא קרב גאוגמלה בו נלחמו הפרסים כנגד אלכסנדר הגדול. מסופר כי 15 הפילים אשר מוקמו במרכז הקו הפרסי עשו רושם כה גדול על חייליו של אלכסנדר אשר הקריב מנחה לאלוהי הפחד בלילה שלפני הקרב. בעקבות הקרב ולאחר כיבוש פרס שילב אלכסנדר מספר פילים בצבאו. 5 שנים מאוחר יותר בקרב הידספאס, ללא פילים משלו, ידע כבר אלכסנדר כיצד להתמודד מול פילי האויב. יש לציין שחלק מהמקורות מסתייגים מהטענות על השתתפות פילים בקרב גאוגמלה.
השימוש בפילים התפשט ברחבי העולם העתיק. יורשיו של אלכסנדר הגדול, הדיאדוכים, השתמשו במאות פילים הודים במלחמותיהם. המצרים והקרתגים החלו לאלף פילים אפריקאים לצורך דומה כמו גם הנומידים והכושים. החיה בה השתמשו הייתה פיל היער הקטן יותר ממקבילו האסייתי, חיה שנכחדה לבסוף בשל ניצולה על ידי בני אדם. פיל הסוונה האפריקאי שהוא הגדול מכל סוגי הפילים התגלה כקשה לאילוף למטרות לחימה ומעולם לא נעשה בו שימוש נרחב. בקרב רפיח בשנת 217 לפנה"ס, בו נלחמו המצרים נגד הממלכה הסלאוקית, השתתפו פילים משני הסוגים; הסלאוקים השתמשו ב-103 פילים אסייתים ואילו המצרים עשו שימוש ב-73 פילי יער קטנים, אולם הדבר לא הבטיח ניצחון לצבא הסלאוקי והוא ניגף בפני המצרים.
במאות הבאות, עיקר השימוש בפילי מלחמה באירופה היה כנגד האימפריה הרומית, מקרב הרקלה (מלחמת פירוס, 280 לפנה"ס) ועד צעדתו של חניבעל דרך האלפים במלחמה הפונית השנייה, בה הפילים הפחידו את הלגיונות הרומים. אך כמו אלכסנדר הגדול גם הרומאים מצאו דרכים להתמודד מול הפילים, בקרב זאמה, הקרב האחרון של חניבעל, הכוחות הרומים הפכו את הסתערות הפילים ללא יעילה בכך שפשוט איפשרו להם לעבור. בקרב תפסוס (46 לפנה"ס), צייד יוליוס קיסר את הלגיון החמישי, לגיון שהורכב על טהרת הגאלים, בגרזנים והורה ללגיונרים שלו לכוון את מכותיהם לרגלי הפילים, הלגיון עמד בהסתערות והפילים נעשו לסימלו. קרב זה היה הקרב האחרון בו נעשה שימוש משמעותי בפילים במערב.
נשק יעיל נגד פילים היה על פי היסטוריונים החזיר. פליניוס הזקן כתב כי "פילים מפחדים מהצווחה הקטנה ביותר של חזיר" (VIII, 1.27). מצור על העיר היוונית מגרה נפרץ על פי הדיווחים כשהמגרים שפכו שמן על עדר חזירים, הציתו אותם ושלחו אותם לעבר פילי המלחמה של האויב. הפילים ברחו בפניקה תוך גרימת מהומה.
בימי הביניים, נעשה שימוש בפילים לעתים נדירות. קרל הגדול לקח את פילו, אבול-אבעס, כשיצא למלחמה בדנים בשנת 804 לספירה. הצלבנים איפשרו לפרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לשבות פיל בארץ ישראל. בפיל נעשה שימוש מאוחר יותר בקרב על קרמונה ב-1214.
השימוש בפילים על ידי הסולטנים ההודים כמעט והביא לסיום כיבושיו של טימור. ב-1398, צבאו של טימור התעמת מול צבא בו היו מעל 100 פילים הודים וכמעט הפסיד בשל הפחד שפשה בצבאו. הטורקים ניצחו בשל טקטקיה ייחודית, אשר על פיה הועמס קש אשר הוצת על גבם של גמלים וכתוצאה מהאש והעשן הגמלים רצו קדימה אל עבר הפילים וגרמו להם למנוסה אשר במהלכה הם מחצו את הכוחות ההודים. דיווח שונה על הקרב מפי אחמד אבן אראבשא מספר כי טימור השתמש במסמרי נינג'ה ענקיים על מנת לעצור את מתקפת הפילים. הפילים שנשבו שימשו מאוחר יותר את הטורקים במלחמתם באימפריה העותמנית.
עם תחילת השימוש באבק שריפה, פילי מלחמה נהיו מיושנים ככלי מסתער משום שניתן היה להפילם בקלות באמצעות ירי תותח.
[עריכה] שימוש טקטי
פילים שימשו למטרות צבאיות רבות. כחיות גדולות הם יכלו לסחוב מטען רב ולהוות כלי תחבורה יעיל. בקרב הפילים הוצבו לרוב במרכז השורה והיו יעילים בעצירת הסתערויות אויב או בפתיחת הסתערות משלהם.
הסתערות של פילים יכלה להגיע למהירות של 30 קילומטר לשעה, ובניגוד לפרשים, חיל רגלים החמוש בכידונים לא יכל לעצרם. עוצמתם הייתה כוחם הגולמי אשר בעזרתה התנגשו בשורות האויב, דרכו ומחצו כל שעמד בדרכם תוך נדנוד חטיהם. אלו שלא נמחצו הועפו לצדדים או אולצו לנוע אחורנית. מעבר לכך, האימה שהפילים השרו בליבותיהם של אלו שלא היו רגילים להילחם בהם (כמו הרומאים), גרמה לאויב לעתים להישבר ולברוח רק למראה ההסתערות, פרשים היו לא בטוחים גם הם משום שסוסים אשר לא הורגלו לריח הפילים נבהלו בקלות. עורם העבה של הפילים הקשה מאוד על חיסולם או ניטרולם, וגובהם ומסתם הקנו הגנה לרוכבם. אולם, הם נטו להיכנס לפניקה בקלות: לאחר ספיגת פציעות קלות, או לאחר מות רוכבם הם פתחו בריצת אמוק תוך פגיעה ללא הבחנה בניסיונם לברוח משדה הקרב. הנסיגה המבוהלת יכלה ליצור אבדות כבדות לשני הצדדים הלוחמים. חיילים רומים ניסו לעתים קרובות לפגוע בחדק הפיל, דבר אשר גורם לו פניקה, ואם התמזל מזלם של הרומאים לבריחתו בחזרה לשורות האויב.
במלחמות הפוניות, פילי המלחמה היו חמושים היטב והרכיבו על גבם מגדל, הקרוי הוודא, וצוות של שלושה אנשים: קשתים או אנשים החמושים בסאריסה (כידון באורך של כשישה מטרים). פילי יער אפריקנים הקטנים ממקביליהם האפריקנים או האסייתים לא היו מסוגלים לשאת מגדל ונשאו שניים או שלושה אנשים בלבד. צוות זה כלל, בנוסף לאלו, גם "נהג" אשר תפקידו קרוי מאהוט. מוצאו של המאהוט היה בדרך כלל נומידי (סודאן של היום) ותפקידו היה לשלוט על החיה. המאהוט היה מצויד גם בפטיש ואזמל אשר נועדו לחדור לעמוד השדרה של החיה ולחסלה במקרה והיא נתפסת בשיגעון. יש המשווים את הפילים לטנקים אולם תפקודם הטקטי שונה במידה ניכרת ואין בסיס להשוואה זאת.
במרד החשמונאים מול ההלניסטים, צבאו של אנטיוכוס החמישי צוייד בפילים.
