עמנואל קאנט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| עמנואל קאנט | |
|---|---|
 |
|
| תאריך לידה | 22 באפריל 1724 |
| תאריך פטירה | 12 בפברואר 1804 |
| זרם | הנאורות |
| תחומי עניין מרכזיים | תורת ההכרה, אתיקה, מטאפיזיקה |
| הושפע על-ידי | רנה דקארט, דייוויד יום, גוטפריד לייבניץ, ברוך שפינוזה, ג'ון לוק, ז'אן-ז'אק רוסו |
| השפיע על | יוהן פיכטה, פרידריך שלינג, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, ארתור שופנהאואר, פרידריך ניטשה, לודוויג ויטגנשטיין, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר, ז'אן-פול סארטר ורבים נוספים אחרים |
עמנואל קאנט (22 באפריל 1724 -12 בפברואר 1804) פילוסוף פרוסי. מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
עמנואל קאנט נולד בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית המזרחית (כיום קלינינגרד שברוסיה), רביעי למשפחה בת 11 ילדים. אביו היה ממוצא סקוטי, מתקין אוכפים במקצועו.
בשנת 1740 החל ללמוד תאולוגיה באוניברסיטה, אך עד מהרה מצא את עצמו נמשך לפיזיקה ומתמטיקה ואפילו כתב ספר על בעיות הקינטיקה. לבסוף שילב את הראות מרחיקת הלכת של הפילוסופיה עם הרציונאליות חסרת הפשרות של המדעים המדויקים וכתב מאמרים וספרים במטאפיזיקה ולוגיקה.
בשנת 1745 סיים קאנט את לימודיו באוניברסיטה ופנה, למשך שנים אחדות, לעסוק בהוראה פרטית במשפחות האצולה של הסביבה.
בשנת 1755 התחיל את דרכו באוניברסיטה של קניגסברג. הוא לימד פיזיקה, מתמטיקה וגאוגרפיה פיזית ללא תשלום והתפרנס מספרנות.
בשנת 1770 נתמנה לראש הקתדרה בלוגיקה ובפיזיקה, ושימש גם כרקטור האוניברסיטה אחרי כן.
במכתב משנת 1772 לתלמידו-חברו היהודי מרקוס הרץ, שנחשב היום לתעודה ההיסטורית החשובה ביותר להתחקות אחר היווצרות השיטה הפילוסופית של קאנט, מביע הפילוסוף את התקווה, שיסיים את ספרו הבא במשך שלושה חודשים. בסופו של דבר, כתיבת הספר נסתיימה רק לאחר תשע שנים (1781), והוא נקרא "ביקורת התבונה הטהורה". ספר זה נחשב ליסודי ביותר בין ספריו של קאנט, וגם לקשה ביותר להבנה. הן משום ההמשגה החדשה שקאנט הציע בספר, הן בשל צורת הכתיבה המורכבת, והן בשל הניסיון להציג את כל השקפת העולם של קאנט בספר אחד. את אותה השקפת עולם הוא הציג גם בספריו האחרים, ורשימתם בסוף ערך זה.
בשנותיו האחרונות התעמת לא אחת עם השלטונות שניסו למנוע ממנו לפרסם את דיעותיו בענייני דת, משום שראו בהם זלזול ופגיעה בכתבי הקודש. בתחילה נכנע להם קאנט, אך לאחר זמן מה, שב לעסוק בנושא ביתר שאת, בעיקר בפרסום הספר הפולמוסי "ריב הפקולטות" ב 1798.
בשנת 1796 פרש קאנט מן ההוראה. הוא נפטר ב-12 בפברואר 1804. את ספרו האחרון לא הספיק לסיים. מילותיו האחרונות היו "טוב הדבר". הוא הובא לקבורה ב-28 בפברואר.
קאנט מעולם לא עזב את סביבת עיר הולדתו ואף על פי כן קנה לעצמו ידיעות מקיפות על המציאות של העולם והארצות השונות. הוא היה ידוע כקפדן ודייקן מאוד והאגדה מספרת שתושבי עירו היו מכוונים את שעוניהם לפי פעולותיו של קאנט במשך היום, משום שמעולם לא שינה את הרגליו ונהג לעשות כל דבר באותה שעה בדיוק, יום אחר יום בחייו. תלמידיו באוניברסיטה, סיפרו בכל זאת, על דמות מעט רעננה יותר, והעידו על מידת ההומור הנפלאה שניחן בה בעת שנשא בפניהם את הרצאותיו.
[עריכה] קאנט ותורת הידיעה
על מנת להבין את עמדתו של קאנט בשאלה "מה ניתן לדעת?" יש להבין את הרקע שקדם לעבודתו. בתקופה שלפני קאנט, הדעות בפילוסופיה של הידיעה התחלקו בין שתי אסכולות: רציונליזם ואמפיריציזם.
[עריכה] רציונליזם
האסכולה הראשונה גרסה, שכל הידע האנושי מקורו בשכל והוא ידע אפריורי – דהיינו, ידע מראש. הנפש, לדעתם, יודעת מראש דברים על העולם. דוגמה אחת לידע כזה היא ה'קוגיטו' של רנה דקארט. העובדה שבלא כל התבססות בניסיון, יכול דקארט לומר 'אני קיים', מתוך עצם העובדה שהוא חושב ומטיל ספק. מלבד דקארט שייכים לאסכולה זו גם ברוך שפינוזה, וילהלם גוטפריד לייבניץ ואחרים.
[עריכה] אמפיריציזם
האסכולה השנייה גרסה שמקור הידע האנושי הוא בניסיון החושי, והוא ידע אפוסטריורי – כלומר, לאחר מעשה. אסכולה זו שמה דגש, בין השאר, על המתודה המדעית (המבוססת על ניסיון) ועל ההנחה כי הנפש היא "לוח ריק" והיא לומדת על האידאות שבחוץ רק מתוך ניסיון מצטבר. בין המוכרים באסכולה זו הם ג'ון לוק, ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום, ולאחר תקופתו של קאנט: ג'ון סטיוארט מיל וברטראנד ראסל.
[עריכה] עמדת קאנט - המהפכה הקופרניקאית
עמדתו המהפכנית של קאנט הציבה את מבנה המחשבה האישי כגורם מרכזי בידע על העולם. גם הרציונליסטים וגם האימפיריציסטים, טען קאנט, טעו טעויות מסוימות כשדנו במבנה הידיעה. לדקארט, ששאף להוכיח את קיומם של העצמים מחוץ לו על בסיס העובדה שהוא קיים ושישנו אלוהים מחוץ לו אשר אינו מרמה אותו, אומר קאנט שהידע על עצמים מבחוץ אינו יכול להתבסס על מסקנה מדבר חיצוני. עצם הטענה שישנו 'אני' קיים כוללת בתוכה את הטענה כי ישנם עצמים בחוץ אשר אני נפרד מהם, ואפשר לומר שהיא שקולה לה לוגית. במלים אחרות, קאנט טוען שדקארט ניסה להוכיח באופן לוגי את מה שהניח מראש. מסקנתו של קאנט לגבי הרציונליסטים היא שהם הצליחו לדון במבנה האידאות כפי שהם בתבונתנו לבדן, אך לא לדון באמיתות מטאפיזיות של העולם, אשר תבונתנו לוקחת בו חלק. על מנת לעשות זאת, טוען קאנט, יש להבין יותר טוב את היחס בין התבונה לבין העולם (על כך ראו בהמשך הערך).
קאנט הציג תשובה דומה גם לאמפריציסטים. קאנט טען שכשדנים בניסיון כגורם הידע האנושי, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאותו ידע מעוצב באופן התואם את תבונת המתבונן. חקירת העולם בחוץ, אומר קאנט, היא גם חקירה של התבונה עצמה. הרצון ללמוד מנסיון תלוי, מעצם מהותו, בהנחה כי אנו נתקלים באובייקטים ברורים, בעלי זהות ובעלי התנהגות הניתנת לניבוי. הנחה זו, כפי שמראה יום כאשר הוא מדבר על בעיית האינדוקציה, מתבססת על מספר מוגבל של מקרים והיא אינה בסיס וודאי לידיעה.
עמדתו של קאנט תוארה כ"מהפכה קופרניקאית". בתקופה שלפני קופרניקוס, מרבית בני האדם חשבו שהשמש ושאר הכוכבים נעים סביב האדם. קופרניקוס טען שכדור הארץ הוא זה שמסתובב סביב השמש. זהו גם המהפך של קאנט. כמו האמפירציסטים, הוא טוען שמרבית ידיעתנו מקורה בניסיון, אך עצם השימוש בניסיון מותנה במבנה הידיעה שלנו ובדרך בה אנו מסוגלים לתפוס דברים. עוד דרך אחת להסביר את עמדתו של קאנט היא המשלת מבנה הידיעה למשקפיים בצבע מסוים, אשר לא ניתן להורידם. מצד אחד, הידע מגיע מחוץ לנו, באמצעות הקלט של החושים. אך מצד שני, הוא 'צבוע' ולא ניתן לתאר את העולם אלא מגבולות הצבע של משקפינו. לדעת קאנט, ישנן קטגוריות ידיעה ברורות שההבנה האנושית משתמשת בהן באופן קבוע בשיפוט העולם. הקטיגוריות קשורות לכמות אובייקט (כמו אחדות וריבוי), לאיכותו (כמו ממשות או שלילה), למודאליות שלו (שהיא שיקוף של יכולת, של הכרח ואפשרות) וליחסים בינו לבין אובייקטים אחרות (כמו עצמיות, חומריות, תלות וסיבתיות). אלו, לדעת קאנט, המושגים שמשמשים אותנו כשאנו מנתחים תופעות בעולם, ולא ניתן לתאר את העולם אלא באמצעות קטגוריות אלה.
[עריכה] העולם-כשהוא-לעצמו ועולם-התופעות
קאנט הציג, בעיקר במהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, הבחנה בין חלקים שונים של העולם כדי להסביר מהן גבולות התבונה האנושית בראייתו.
קאנט הניח שישנה הבדלה בין עולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (מכונה גם "עולם התופעות") לבין העולם-כשהוא-לעצמו. בעוד שעולם התופעות הוא העולם אותו אנו חווים מדי יום, באמצעות חושינו, אל העולם-כשהוא-לעצמו אין לנו גישה ישירה, ואין דרך לחקור אותו באופן ישיר. עם זאת, קאנט מדגיש שעולם התופעות אינו מנותק מהעולם-כשהוא-לעצמו, אלא יש ביניהם קשר. העולם-כשהוא-לעצמו מתבטא בעולם התופעות בגילויים השונים של חושינו. העולם-כשהוא-לעצמו הוא אינו דבר שאנו יכולים לתפוס בשכלנו (כפי שהציעו אפלטון, שפינוזה ולייבניץ), אך הוא עדיין קיים ומהווה המקור לעולם התופעות (בניגוד להשקפתו הראדיקלית של יום). קאנט טוען כי גבול המחקר שלנו נמצא בתפר בין שני אלה – אנו יכולים באמצעות המתודה המדעית לחקור את המסגרת בה פועל עולם התופעות, כפי שהחל המדע לעשות כבר בתקופת קאנט. אנו יכולים לדון בקטגוריות שתבונתנו מניחה על עולם התופעות כאילו היו מהות של העולם-כשהוא-לעצמו, כפי שקאנט עושה, למשל, בתורת המוסר שלו. אין אינו יכולים, חוזר ומדגיש קאנט, לחקור באופן מהותי את העולם-כשהוא-לעצמו.
חלק זה במשנתו של קאנט הוא מהשנויים ביותר במחלוקת, והוא זכה לפירושים שונים, אשר הבליטו פן מסוים בתורתו על מנת לגבש תפיסה אפיסטמולוגית שונה.
[עריכה] קאנט ותורת המידות
עבודתו של קאנט בתורת המידות נחשבת למשפיעה ומקיפה לפחות כמו עבודתו בתורת ההכרה. רבים מהפילוסופים הגדולים שלאחר קאנט הציגו את רעיונותיהם כפרשנות מורחבת לשיטתו, ואין כיום הסכמה ברורה לגבי טיב הפרשנויות לו.
[עריכה] הצו הקטגורי
- ערך מורחב – הצו הקטגורי
מוסכם על פי רוב הפרשנים כי האתיקה הקאנטיאנית מבוססת על רעיון החובה ועל מושג 'הצו הקטגורי' ("הציווי המוחלט", בלעז: "האימפרטיב הקטיגורי"). הצו הקטגורי דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי" כלומר, הצו דורש שהעקרון שנובע מפעולת האדם יהיה עקרון מנחה לכל "יש ראציונאלי", לכל אדם היכול לנהוג בתבונה.
במילים פשוטות יותר ניתן לומר שעל פי עקרון זה צריך האדם לשאול את עצמו לפני כל מעשה 'ומה אם כולם היו נוהגים באותה דרך?' - הצו הקטגורי מחייב את האדם להסתכל על עצמו כמחוקק "מוסרי" גם לשאר בני האדם. ציווי זה מכונה 'ציווי מוחלט'. ציוויים בנושאים אחרים הם מותנים - הם תלויים במטרה שברצונך להשיג. הציווי המוחלט אינו תלוי בדבר אלא בעצם רעיון הציווי ולכן, לדעת קאנט, הוא ציווי מוסרי לכל בעל תבונה.
נוסח זה של הצו הקטגורי (שכונה נוסח "החוק הכללי") הוא רק אחד מחמישה נוסחים שהציע קאנט לצו זה. הנוסחים הנוספים שטבע קאנט לציוויו כונו "חוק הטבע", "האוטונומיה", "האדם כתכלית" ו"ממלכת התכליות".
[עריכה] מהו מעשה מוסרי?
יש לשים לב שיש כמה דברים שקאנט לא דורש מהאדם כפעולה מוסרית. הצו הקטיגורי אינו דורש שהאדם יצליח ליצור מציאות טובה יותר או יתרום לאושרם של בני האדם בפועל. הוא אינו דורש מהאדם להיענות לרצון אלוהים. קאנט טוען שהמוסר תלוי רק בכוונות האנשים, ולא בתוצאות מעשיהם בפועל. לכן, קאנט טוען שהחוק המוסרי האובייקטיבי דורש מאיתנו כבוד לחוק התבונה שאותו הוא מנסה להגשים. אותו 'כבוד לחוק התבונה' קרוי גם בשם רצון טוב. קאנט טוען שהרצון הטוב הוא הדבר היחיד המקנה לפעולה ערך מוסרי.
לכן, לפי קאנט למעשה טוב יהיה ערך מוסרי רק אם הוא נעשה מתוך חובה לעקרון, ולא רק בהתאם לן. מעשה שלא נעשה מתוך תחושת החובה המוסרית אלא מתוך הנטיות יוכל אולי לתרום לאושר הכללי, אבל יהיה נטול ערך מוסרי. קאנט פותח את דבריו ב"הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות" בטענה הזו בדיוק: 'לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב והוא בלבד'.
[עריכה] האוטונומיה והחירות
בתפיסת קאנט, פילוסופיה היא תפיסה ביקורתית של המציאות, אשר מאפשרת לאדם לגלות את מהותו התבונית. האדם הרגיל נתון לרוב להשפעות, והוא זוכה להדרכה בכל חייו. הוא אינו לומד להבין מדוע עליו להתנהג בדרך זו או אחרת - הוא פשוט מצווה כך על ידי המוסדות החברתיים והדתיים. מול מצב זה, קאנט טוען כי האדם הוא אוטונומי באמצעות תבונתו. תבונתו של האדם היא האוטוריטה העליונה ולא אף ציווי של אדם אחר שמלמד אותו. פרשנים מסוימים, שניטשה הוא הבולט בהם, טענו כי האדם הופך להיות ל"אלוהים" של עצמו. הוא נשלט על ידי תבונתו ובה בעת, הופך לאוטונומי באמצעותה. החירות של האדם, לפי פרשנות זו, מתקיימת רק כאשר הוא המקור להחלטותיו. גם אם הוא חופשי מבחינה חוקית לפעול, אין לו חירות אמיתית אם אין לתבונתו אוטונומיה להחלטותיו. ככל שתגבר הפצת בשורת התבונה והחירות בעולם, כן ייטב לבני האדם. מבחינה זו, קאנט בהחלט מייצג את רעיון הנאורות. "אמץ בך את האומץ להשתמש בשכלך שלך עצמך".
[עריכה] קאנט מול הדטרמניזם
מושג הצו הקטיגורי מסייע בהבנת המניע הרצוי לכל בן-אדם מאחורי פעולותיו. מושג החירות והאוטונומיה מרחיב רעיון זה ומסביר מהם התנאים הרצויים לשם פעולה שכזו. עם זאת, קאנט נתקל בבעיה מסוימת. הצו הקטיגורי נבנה על ההנחה שבני האדם הם חופשיים לבחור בין פעולותיהם השונות, והדבר אינו מתיישב עם מושג הסיבתיות שהיה בין הקטגוריות שמציג קאנט כבסיס לבחינת העולם. אם לכל סיבה יש תוצאה, וכל פעולה מוסברת על ידי הסיבה אשר גרמה אותה, קשה לדבר על רצון חופשי הקובע את פעולותינו, שכן כל פעולותינו נשלטות על ידי המארג הסיבתי שתיארנו זה עתה. לא רק שלא ניתן לדבר על רצון חופשי (שהצו הקטיגורי תלוי בו), אלא גם שלא ניתן לדבר על אחריות מוסרית. אם פעולותינו תלויות במארג הסיבתי הכללי ולא בהחלטותינו, קשה לדרוש מאיתנו אחריות להן. זוהי תורת הדטרמיניזם המפורסמת, שבין ההוגים המבשרים אותה ניתן למצוא את ברוך שפינוזה.
תשובתו של קאנט לדטרמניזם נמצאת בתורת ההכרה ובמטאפיזיקה שלו. קאנט, כזכור, טוען שהסיבתיות היא אחת מהקטגוריות שבאמצעותן אנו תופסים את עולם. יש לשים לב – קאנט לא טוען שהסיבתיות היא בהכרח חוק בעולם, אלא שלנו אין דרך לרכוש ידע על העולם אלא כממלא עקרון סיבתי. לכן, אפשר לדבר על האדם כ"דייר בשני עולמות". אחד הוא העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (מכונה גם "עולם ההופעות"), והשני הוא העולם כשהוא-לעצמו. הידע שאנו רוכשים על העולם באמצעות הניסיון שייך לעולם הראשון, אך טענותינו בנוגע לידיעה אפריורית שייכת לעולם השני. תיאור זה של העולם כונה גם "שניות טראנסצנדנטלית", שכן הוא מניח דברים שנמצאים מעל להכרתנו הרגילה. ובסופו של דבר, מסכם קאנט, התבונה עצמה היא זו שמודעת לחופש פעולותיה. חופש הבחירה שייך לעולם כשהוא-לעצמו, והידע עליו לא תלוי בהתנסותנו. הסיבתיות היא עקרון של "עולם התופעות", אך העולם כשהוא-לעצמו מראה לנו, באופן אפריורי, כי אנו חופשיים. חופש הבחירה, או הרצון החופשי, אינו חלק מעולם ההופעות, ולכן אין דרך לדבר עליו במדעי הטבע. ומעבר לכך, מדובר במשפט אפריורי, אשר לדעת קאנט אין דרך להוכיחו באמצעות הנסיון:
- 'הרי דבר שצריך לגזור מן הנסיון את ההוכחה לקיומו הוא בהכרח דבר שהנימוקים לאפשרותו תלויים בעקרונות אמפיריים. אולם תבונה טהורה שהיא גם מעשית, אי אפשר, לפי עצם מושגה, שתהיה תלויה באופן כזה בנסיון'.
[עריכה] התבונה כיוצרת קידמה
חלק נוסף בהגותו של קאנט הוא השקפתו לגבי התבונה כיוצרת קידמה. קאנט טען כי התבונה היא מהות האדם ומונעת דעות קדומות. עיצוב הפוליטיקה והמשפט על דרך התבונה יביא, לפי קאנט, לפתרון בעיות האנושות. בהמשך הגותו מציג קאנט רעיון שורשי יותר - לדעת קאנט ישנו דפוס תבוני החבוי באנושות וצפוי להובילה אל עבר הקידמה. רעיון זה השפיע על רבים. שני פילוסופים גדולים לאחר תקופתו של קאנט, הגל וקרל מרקס השתמשו, כל אחד בדרכו, ברעיון זה (התבונה כיוצרת קידמה) במסגרת הפילוסופיה שלהם. השקפה זו זכתה במאה ה-20 לביקורת נוקבת בספר החברה הפתוחה ואויביה מאת קרל פופר. פופר, אשר זכה לראות נסיונות להגשים את האידאולוגיה המרקסיסטית, ראה ברעיון זה סכנה לאנושות.
[עריכה] בין ספריו:
- ביקורת התבונה הטהורה,(Kritik der reinen Vernunft), מ- 1776.
- הקדמות לכל מטפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע, (Prolegomena zu einer jeden künftigen Metaphysik, die als Wissenschaft wird auftreten können), מ- , 1783.
- הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות, (Grundlegung zur Metaphysik der Sitten), מ-1785.
- ביקורת התבונה המעשית, (Kritik der praktischen Vernunft), מ- 1788.
- ביקורת כוח השיפוט, (Kritik der Urteilskraft), מ- 1790.
- הדת בגבולות התבונה לבדה, (Die Religion innerhalb der Grenzen der bloßen Vernunft), מ- 1793.
- לשלום הנצחי, (Zum ewigen Frieden), מ-1795.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, הוצאת מאגנס.
- ירמיהו יובל, קאנט וחידוש המטאפיזיקה, מוסד ביאליק.
- ירמיהו יובל, קאנט והפילוסופיה של ההיסטוריה, הוצאת מאגנס.
- יובל שטייניץ, לעולם תהא המטפיזיקה, הוצאת דביר
- זאב בכלר, שלוש מהפכות קופרניקניות, הוצאת זמורה-ביתן.
- אלן ווד, עמנואל קאנט, הוצאת רסלינג, 2006
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: עמנואל קאנט |
- מידע נוסף על קאנט מאתר אקרופוליס החדשה
- קג'טי נגהי, עמנואל קנט- חשיבה ומוסר
- Wikisource
