דמיטרי שוסטקוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

דמיטרי דמיטרייביץ' שוסטקוביץ' (רוסית: Дмитрий Дмитриевич Шостакович, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , 25 בספטמבר, 1906 - 9 באוגוסט, 1975) היה מלחין רוסי בתקופה הסובייטית. יצירותיו הגדולות הן 15 הסימפוניות ו15 היצירות לרביעיית מיתרים. מאז מותו, תגובתו לחיים במשטר הסובייטי שנויה במחלוקת פוליטית ומוזיקלית.

נולד בסנקט פטרבורג ב-25 בספטמבר 1906 כבן שני למשפחה בת שלושה ילדים. משפחתו הייתה ליברלית-פלורליסטית מבחינה פוליטית. הוא גילה כישרון מוזיקלי הן כפסנתרן והן כמלחין כבר מילדות. החל בשיעורי פסנתר בגיל 9; בגיל 12 כתב מארש אבל לזכר שני מנהיגי מפלגת הקדטים שנרצחו בידי מלחים בולשביקים. בגיל 13 הורשה להיכנס לקונסרבטוריון של פטרוגרד, אז בניהולו של אלכסנדר גלזונוב. כפרויקט סיום כתב את הסימפוניה הראשונה שלו, שבוצעה לראשונה ב 1926.

שוסטקוביץ' החל בקריירה כפולה של פסנתרן קונצרטים ומלחין, אך סגנון הנגינה היבש שלו לא זכה להערכה מספקת. בתחרות שופן בוורשה, 1927, הוא זכה לציון לשבח בלבד. לאחר התחרות פגש את המנצח ברונו וולטר, שהתרשם מהסימפוניה הראשונה עד כדי כך שניצח עליה עוד באותה השנה בברלין. בשנים הבאות שוסטקוביץ' התרכז יותר בהלחנה וביצע כפסנתרן בעיקר יצירות של עצמו. ב 1927 כתב את הסימפוניה השנייה ("לאוקטובר") והחל לעבוד על האופרה הקומית הראשונה שלו, "החוטם" על פי הסיפור של ניקולאי גוגול. האופרה עלתה ב 1929 והתקבלה באופן פושר.

בשנה זו החלו קשריו עם איוון סולרטינסקי, מוזיקולוג יהודי שנשאר חברו הקרוב של שוסטקוביץ' עד שהוגלה לסיביר ומת שם ב 1944. סולרטינסקי הכיר לשוסטקוביץ' את המוזיקה של גוסטב מאהלר, אשר השפעתה ניכרת על המוזיקה של שוסטקוביץ' מהסימפוניה הרביעית ואילך. ב 1932 הוא נישא לנינה וורזר (אישתו הראשונה מתוך שלוש) בנישואים שהוגדרו "פתוחים". הם התגרשו ב 1935 וחזרו לחיות ביחד זמן קצר לאחר מכן. נולדו להם שני ילדים: גלינה, 1936, ומקסים, 1938.

בשנות העשרים ותחילת שנות השלושים הוא עבד ב"תיאטרון נוער פרולטריוני". זה הגן עליו במידה מסוימת מהתקפות אידאולוגיות. הוא הקדיש זמן רב לכתיבת האופרה השנייה "ליידי מקבת ממצנסק" שבוצעה לראשונה ב 1934 בהצלחה רבה הן אצל הקהל והן אצל המבקרים. נאמר עליה בין השאר שהיא: "התוצאה של הצלחה כללית של בנייה סוציאליסטית, של המדיניות הנכונה של המפלגה". וכן שאופרה כזו: "הייתה יכולה להיכתב רק על ידי קופוזיטור סובייטי שחונך במיטב המסורת התרבותית הסובייטית". ב 1936 חלה הידרדרות במעמדו של שוסטקוביץ'. השנה החלה בהתקפה עליו בפרבדה, במיוחד מאמר תחת הכותרת: "בלגן במקום מוזיקה", שנכתב ככל הנראה בידי ז'דנוב בעקבות ביקור של סטלין באופרה ליידי מקבת ממצנסק. כתוצאה מנידוי זה, הזמנות ליצירות חדשות לא באו והכנסותיו של המלחין ירדו לרבע. הסימפוניה הרביעית שכבר הייתה בשלב חזרות נגנזה, ובוצעה לראשונה רק ב 1961. שנת 1936 היא גם תחילת הטיהורים בהם רבים מקרוביו וידידיו של המלחין נאסרו או הוצאו להורג. תגובתו המוזיקלית של שוסטקוביץ' להוקעה הפומבית שלו הייתה הסימפוניה החמישית, 1937, עם כותרת המשנה "תשובת המלחין הסובייטי לביקורת מוצדקת". זוהי עבודה שמרנית יותר, ללא תוכן שניתן לפרשו כפוליטי. באותה התקופה הולחנה גם רביעיית המיתרים הראשונה. בספטמבר 37 הוא החל ללמד קומפוזיציה בקונסרבטוריון, מה שנתן לו מעט ביטחון כלכלי.

עם פרוץ המלחמה בין ברית המועצות וגרמניה ב 1941, שוסטקוביץ' נשאר תחילה בלנינגרד במהלך המצור עליה. הסימפוניה השביעית אשר הפרק הראשון שלה הולחן בתקופה זו מכונה "לנינגרד". תמונתו במדי כבאי שהתפרסמה בעולם ואף הגיעה לשער הטיים, כמו גם תוכנית רדיו שלו, תרמו לפחות מבחינה תעמולתית-מוראלית למאמץ המלחמתי. באוקטובר 41 משפחתו פונתה לקויבישב (כיום סמארה) ושם הושלמה הסימפוניה, שנחשבה כסמל לעמידה הרוסית האיתנה. באביב 43 המשפחה עברה למוסקבה. הסימפוניה השמינית נכתבה שם, אך אופייה הקודר גרם להחרמתה עד 1960. הסימפוניה התשיעית, 1945, היא אירונית בסגנון קלאסי. שוסטקוביץ' המשיך להלחין גם מוזיקה קאמרית, ובמיוחד ראויה לציון שלישיית הפסנתר השנייה אופוס 67 שהוקדשה לזכרו של סולרטינסקי ומכילה פרק אחרון עם "מחול מוות" על פי נושא יהודי.

בשנת 1948 שוסטקוביץ' הוקע פומבית בשנית כפורמליסט (כינוי אנטישמי במרומז, או במקרה של שוסטקוביץ' הלא יהודי מעין השמצה שמשמעותה בין השאר "אוהב יהודים"). רוב עבודתו נאסרה לפרסום, הוא אולץ לפרסם התנצלויות שונות ומשפחתו איבדה זכויות יתר שהורגלה אליהן. יורי ליובימוב, במאי וידיד, סיפר שבתקופה זו הוא חיכה בלילות "ליד המעלית" למאסרו, כדי שלפחות משפחתו לא תופרע. בשנים הבאות המוזיקה שלו התחלקה בין מוזיקה לסרטים, לצורך פרנסה, מוזיקה "רשמית", לקידום הריהביליטציה שלו ומעבודות רציניות למגירה. החלק האחרון כולל את הקונצ'רטו הראשון לכינור ואת מחזור השירים היהודיים.

המגבלות על המוזיקה שלו ועל אורח החיים שלו הוקלו מעט ב 1949, כנראה במגמה לשתף אותו במשלחת סובייטית לארצות הברית. באותה השנה הוא גם כתב את הקנטטה "שירת היער" שהיללה את סטלין בתור "הגנן הגדול". ב 1951 הוא נבחר לסובייט העליון, כך שניתן לומר שהריהביליטציה שלו הושלמה. מותו של סטלין ב 1953 היווה גם כן צעד גדול עבור חזרתו לחיק הקונצנזוס בארצו. הסימפוניה העשירית שנכתבה במהלך שנה זו ובוצעה לראשונה בסופה מסמלת במידה רבה את השחרור הזה. יש פרשנים הגורסים כי הפרק השני, הברוטלי שלה, הוא פורטרט מוזיקלי של סטלין. הפרק השלישי מכיל הרבה ציטוטים ממקורות שונים, ונשען על המוטיב הנגזר משמו של המלחין DSCH: רה-מי במול-דו-סי במול. מוטיב נוסף בפרק זה נגזר מהשם אלמירה.

בשנות הארבעים והחמישים היו לשוסטקוביץ' יחסים קרובים עם שתיים מתלמידותיו: גלינה אוסטרובסקאיה ואלמירה נזירובה. הוא לימד את אוסטרובסקאיה מ 1937 עד 1947. אופי היחסים ביניהם לא ברור. מסטיסלב רוסטרופוביץ', הצ'לן הנודע, תיאר אותם "עדינים" ואילו אוסטרובסקאיה טענה בראיון ב 1995 שהיא דחתה הצעת נישואין שלו בשנות החמישים. ידידים מספרים שב 47 היא הייתה מאוד מאוכזבת ממנו. היחסים עם אלמירה נזירובה היו ככל הנראה חד-צדדיים בעיקר בשנות החמישים. ברקע כל זה, נמשכו הנישואים "הפתוחים" עם נינה וורזר עד למותה ב 1954. הוא נישא בשנית למרגריטה קאינובה ב 1956, אך הנישואים האלה לא החזיקו מעמד והם התגרשו לאחר שלוש שנים. בשנת 1960 שוסטקוביץ' הצטרף למפלגה הקומוניסטית. צעד זה התפרש באופן שונה על ידי אנשים שונים: החל מהפגנת מחויבות ולויאליות אמיתית ועד לסימן לפחדנות וכניעה ללחץ. אמנם הדיכוי פחת לאחר מות סטלין, ולכן צעד כזה לאחר כל השנים של אי-מעורבות פוליטית הוא מוזר, אבל הבן מקסים טוען שהצעד הביא את אביו לדמעות ושהוא נסחט. בתקופה זו בריאותו הידרדרה. נכתבה הרביעייה השמינית, אשר כמו הסימפוניה העשירית מכילה ציטוטים רבים וסובבת בחלקה סביב מוטיב DSCH. הרביעייה השמינית מעלה בשנית גם את הנושא היהודי משלישיית הפסנתר השנייה.

ב 1962 שוסטקוביץ' התחתן עם אירנה סופינסקאיה. במכתב לחברו איזק גליקמן הוא כתב: " הדפקט היחיד שלה הוא שהיא בת 27. בכל שאר המובנים היא נהדרת: חכמה, עליזה, ישירה ומאוד נחמדה." הוא היה נשוי לה עד מותו באוגוסט 1975. באותה שנה, 1962, שוסטקוביץ' חזר לנושא ההתנגדות לאנטישמיות, עם הסימפוניה השלוש-עשרה "באבי יאר". הסימפוניה מכילה טקסטים של המשורר הצעיר יבגני יבטושנקו, כשהפרק הראשון שעל שמו נקראת הסימפוניה כולה הוא על פי השיר באבי יאר, העוסק באנטישמיות הרוסית כמו גם ברצח יהודי קייב וסביבותיה שבוצע שם במלחה"ע השנייה. לאחר הבכורה של הסימפוניה, יבטושנקו הוכרח להוסיף בית לשירו המציין שגם רוסים ואוקראינים נרצחו בבאבי יאר.

בשנות חייו המאוחרות, שוסטקוביץ' סבל מבעיות בריאות כרוניות, אך סירב לוותר על וודקה וסיגריות. כבר מ 1958 הוא סבל מחולשה בידו הימנית שבסופו של דבר אילצה אותו לוותר על נגינה בפסנתר. ב 1965 הוא אובחן כחולה פוליו. הוא סבל גם מהתקפי לב ב 66 וב 71. מספר פעמים הוא נפל ושבר רגליים. ב 67 הוא כתב במכתב: "מטרות שהושגו עד כה: 75% (רגל ימין נשברה, רגל שמאל נשברה, יד ימין דפוקה. כל מה שאני צריך זה להרוס את יד שמאל ואז 100% מהגפיים שלי יצאו מכלל שימוש.)"

תחושת המוות המתקרב חודרת לרבות מיצירותיו המאוחרות, במיוחד הרביעיות המאוחרות והסימפוניה הארבע עשרה מ 1969. הסימפוניה הזו היא מחזור שירים העוסקים במוות. זה מתחבר גם אל גישה מוזיקלית קיצונית יותר, לפעמים שימוש בשיטת שנים עשר הטונים. הסימפוניה האחרונה, 15, משנת 1971 היא דווקא יותר מלודית, עם ציטוטים עצמיים וגם ציטוטים מווגנר ומרוסיני. שוסטקוביץ' נפטר ב 9.8.1975 מסרטן ריאות. הותיר אחריו את אשתו השלישית ושני ילדיו, שלושתם בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם. ההודעה הרשמית על פטירתו הופיעה בפרבדה באיחור של שלושה ימים, כנראה בגלל הצורך באישור הנוסח המדויק על ידי ברז'נייב והפוליטבורו. עוד בחייו הוא זכה בכבוד של קריאת חצי אי באנטארקטיקה על שמו, בין "חצי האי בטהובן" ו"מדף הקרח באך" מצד אחד לבין "מפרץ סטרווינסקי" ו"חצי האי מונטוורדי" מצד שני.

בתו, גלינה, סיפרה שהוא היה מהרבה בחינות אובססיבי: חולה ניקיון, מסנכרן את השעונים בבית, שולח מכתבים לעצמו כדי לבדוק את יעילות הדואר. אחרים טוענים שהיה עצבני ופגיע. הוא אהב ספורט (בעיקר כצופה) והיה שופט כדורגל מוסמך. הוא אהב כתיבה סטירית, והכותבים האהובים עליו היו גוגול, צ'כוב ומיכאיל זושצ'נקו. האחרון העיד על שוסטקוביץ' שהוא: "שברירי, חלש, מסוגר, ישיר מאד, ילדותי... אבל גם קשה, שנון, מאוד אינטליגנטי, אולי תקיף, רודני ולא במיוחד נעים הליכות (אם כי נעים הליכות כשהוא בוחר בכך)." הוא היה ביישן מטבעו. פלורה ליטבינובה אמרה עליו שהוא "איננו מסוגל לומר 'לא' לאיש". מצד שני הוא היה מוכן לעזור לכל מי שרק אפשר בתוקף סמכותו כראש איגוד הקומפוזיטורים והנציג בסובייט העליון. מבחינה פוליטית מתקבל הרושם שהוא אמנם היה מוכן להתיישר עם דרישות השלטון, אך הוא שמר לעצמו את הזכות לתעב אותו.