אנרי פיליפ פטאן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרשל אנרי פיליפ פטאן (24 באפריל 1856 – 23 ביולי 1951). איש צבא ומדינאי צרפתי, אשר זכה לתהילה כמגנה של צרפת במלחמת העולם הראשונה. לאחר תבוסתה הצבאית של צרפת במלחמת העולם השנייה עמד פטאן בראש המדינה, המכונה צרפת של וישי, אשר שיתפה פעולה עם אדולף היטלר. פטאן שימש כשליט בובה, ולאחר תבוסתה של גרמניה במלחמה נשפט כבוגד, ונדון לעונש מוות, שהומר למאסר עולם. ממשלת וישי ופטאן, שעמד בראשה, שותפים לאחריות לשואת יהודי צרפת.
תוכן עניינים |
[עריכה] קריירה מוקדמת
פטאן נולד בקושי א-לה טור בצרפת בשנת 1856. הוא למד באקדמיה הצבאית הצרפתית "סן סיר" והוסמך לקצין בשנת 1878. בשנים אלו שלאחר התבוסה הצרפתית במלחמת פרוסיה צרפת, פיתח הצבא הצרפתי את תפיסתו האסטרטגית בהשראת שני הוגים – הגנרל פרדינן פוש, אשר היה לימים למפקדו הדגול של צבא צרפת, והקולונל לואי לואזו דה גרנמייזון, שהיה מנהל "המשרד השלישי", תפקיד המקביל לראש אגף מבצעים בצה"ל. בהשראתם של אירועי 1870 סברו פוש וגרנמייזון, כי ההתקפה היא חזות הכל. גרנמייזון הטיף ל"מתקפה ללא סייג", המבוססת על "אלאן" (ELA'N) - התרוממות הרוח. חיל הרגלים הצרפתי, המתקדם קדימה אל מול כל המכשולים ועוקר את האויב מן השורש. פוש, מפקד האקדמיה הצבאית, גיבש תפיסה כמעט מיסטית, שראתה בכוח הרצון את העיקר. במהלך רוב מלחמת העולם הראשונה הייתה התפיסה ההתקפית שפיתחו פוש וגרנמייזון עתידה להוכיח את עצמה כמרשם בטוח לכישלון, אל מול הצבא הגרמני המחופר היטב.
פטאן, בשנים אלו אך רב סרן השוקל את פרישתו מן הצבא, פיתח תפיסה שונה לחלוטין. הוא למד היטב את לקחי המלחמות בשנים הראשונות של המאה ה-20. את לקחי מלחמת הבורים ומלחמת רוסיה יפן. לא ההתקפה היא העיקר, סבר פטאן, כי אם המגננה. עוז הרוח וקדושת הרצון להם הטיפו גרנמייזון ופוש, לא יבואו לידי ביטוי אל מול אויב, החמוש בכלי נשק מודרניים כמו מקלעים, רובים בעלי קצב אש רצחני ותותחים מהירי ירי. אויב זה יהיה מבוצר בחפירות עמוקות עם קילומטרים על גבי קילומטרים של תיל דוקרני בעובי אצבע, המגן עליו. פטאן ראה אל מול עיניו שדה קרב שונה לחלוטין מזה שעליו חשב פוש. ההיסטוריה הוכיחה כי הצדק היה עם פטאן.
שנים רבות לאחר מכן, יביא חייל יוצא דופן, שארל דה גול תפיסה של צבא ממוכן וממונע, המתבסס על עוצבות שריון עצמאיות, וזאת אל מול תפיסותיו ההגנתיות של פטאן. כשם שפטאן גילה גמישות מחשבתית והבנה לחידושים בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, כך יגלה אל מול רעיונותיו של דה גול את אותו קיפאון מחשבתי, שגילו הממונים עליו כלפיו.
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה פטאן בדרגת קולונל, ושקל פרישה, שכן דעותיו יוצאות הדופן הביאו לעיכוב בקריירה הצבאית שלו. הוא קודם לתפקיד מפקד דיביזיה, והשתתף בקרב הראשון על המארן. לאחר מכן עלה לדרגת בריגדיר, ולפיקוד על הארמיה התשיעית הצרפתית. הוא פיקד עליה במסגרת מתקפת ארטואה ב-9 במאי 1915, שנועדה לפרוץ את הקו הגרמני במערב במקביל לקרב השני על איפר. באופן כללי הייתה מתקפת ארטואה כשלון, אך הוא לא יוחס לחלקו של פטאן במתקפה.
ב-26 בפברואר 1916 מונה פטאן למפקד חזית ורדן, שבה התחולל הקרב, האכזרי ביותר במלחמת העולם הראשונה. הייתה זו נחישותו של פטאן בהגנה אשר התבטאה בסיסמתו "Ils ne passeront pas!" – "הם לא יעברו", כמו גם השימוש המושכל שעשה בארטילריה במסגרת קרב ההגנה, אשר הקנו לו את שמו ואת תהילתו.
פטאן מונה למפקד הצבא הצרפתי באביב של שנת 1917 לאחר כישלונה של "מתקפת ניבל" אותה ניהל מפקד הצבא הצרפתי רובר ניבל. לניבל יצא מוניטין של מפקד שאינו חס על חיי אדם, והמתקפה הכושלת, שהנהיג באפריל 1917 הביאה את הצבא הצרפתי לסף מרד. ניבל, שקודם על פניו של פטאן לאחר פרישתו של ז'וזף ז'ופר בקיץ הקודם, הוחלף עתה בפטאן הזהיר וההגנתי. היה זה פטאן שהצליח לדכא את רוחות המרי שנשבו בצבא הצרפתי הלכוד במלחמת חפירות קטלנית ללא כל תקווה לסיומה, ולהרגיע את הרוחות.
עם זאת, לא היה פטאן האיש שינהיג את הצבא אל נצחונו. לשם כך נדרשו כישוריו של פרדינן פוש (כמו גם הרטוריקה שלו). פוש סיים את המלחמה כמפקד הצבא הצרפתי, וכגנרליסימו של כל כוחות מעצמות ההסכמה. אך לצדו היה פטאן. פטאן מונה, כמה ימים לאחר סיום המלחמה, לדרגת "מרשל". היה זה שיא הישגיו.
[עריכה] בין המלחמות, ועד כניעת צרפת
[עריכה] בין המלחמות
בשנים שבין המלחמות היה פטאן ממנהיגי המחשבה הצבאית של צרפת. היה זה אמנם שר המלחמה אנדרה מאז'ינו, אשר הורה על יצירת קו מאז'ינו, אך התפיסה ההגנתית הנייחת, שעליה התבסס הקו הייתה כולה מבית מדרשו של פטאן. פטאן שימש כשר הגנה בממשלתו של אריסטיד בריאן בשנת 1934. פטאן היה בין האחראים הראשיים לקיפאון שבו לקתה המחשבה הצבאית הצרפתית. דעה שונה ויוצאת דופן, שהשמיע הקולונל שארל דה גול, אשר כתב ספר בשם "לקראת צבא מקצועי", בו העלה את הרעיון בדבר הקמת צבא המבוסס על עוצבות שריון ניידות, במקום הצבא ההגנתי הנשען על מכשול קווי נייח, הביאה לריב בין דה גול ופטאן. כתוצאה מכך עיכב פטאן את הקריירה של דה גול, באותו אופן בו עוכבה הקריירה של פטאן, כאשר הטיף לאסטרטגיה הגנתית אל מול תפיסת ה"אלאן" השולטת.
הפתרון ההגנתי אל מול האיום הגרמני, היה יצירתו של קו ביצורים מסיבי (קו מאז'ינו), שלא היה רציף עד הים, אלא עצר בגבול עם בלגיה. "הזנחה" זו של הגבול עם בלגיה באה משתי סיבות - שמירת הסיכוי לצירוף בלגיה למלחמה לצד צרפת - אם תיסגר צרפת מאחורי ביצוריה אף בגבול הבלגי, המשמעות לגבי הבלגים תהיה ברורה. והסיבה השנייה - התפיסה, לה אחראי פטאן במידה רבה, לפיה "יער הארדנים אינו עביר לשריון". (ועם זאת היה היער, פעמיים בתוך חמש שנים, במה לשתי מערכות שריון מן הגדולות אי פעם, ב-1940 וב-1944). וינסטון צ'רצ'יל מציין בזיכרונותיו כי כאשר פגש את הרמטכ"ל הצרפתי מוריס גמלאן במהלך המלחמה, כאשר הסתבר כי הקו נפרץ, שאל אותו - "היכן העתודות הניידות". תשובתו הייתה - "אוקין" - "אין". את האחריות לכישלון ההגנה הקווית ולהיעדרן של כוחות ניידים שיגנו על הקו ויסתמו הפרצות בו אין להטיל על גמלאן, כי אם על אסכולה שלמה של חשיבה צבאית צרפתית בין המלחמות, שבראשה עמד פטאן.
לאחר מותם של פוש וז'ופר היה פטאן לסמלו החי של הניצחון הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. מילתו בנושאים צבאיים הייתה החוק, ולא היו עליה עוררין. בגל הערצת הגיבורים ששטף את צרפת לאחר המלחמה, הועלה פטאן לדרגת סמל לאומי. אך הוא שאף ליותר מכך. על אף גילו המתקדם, סבר פטאן כי היום בו ינהיג את צרפת עוד יגיע.
[עריכה] בין פרוץ המלחמה למינויו כראש ממשלה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה פטאן שגריר צרפת במדריד. הוא נקרא על ידי ראש הממשלה אדוארד דלאדיה לשמש ב"ממשלת אחדות לאומית" כנציג הימין השמרני (עמו כבר היה מזוהה פוליטית), וזאת חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב-5 בספטמבר 1939, אך סירב, בטענה כי המצב דורש את המשך שהותו במדריד. הייתה זו טענה מוזרה. המלחמה הייתה אז בת פחות משבוע, וברור כי פטאן היה מביא תועלת רבה יותר לצדו של דלאדיה מאשר כשגריר בספרד. נראה היה כי פטאן ממתין בצד לקריסת הממשלה, על מנת לקחת לידיו את המושכות.
ממשלת צרפת הייתה בשנה הראשונה למלחמה שדה למאבק בין ה"תקיפים" ובראשם פול ריינו, אשר מונה לראש הממשלה וז'ורז' מאנדל שר הפנים היהודי של ריינו, ובין ה"תבוסתנים" כפייר לאוואל, אשר האמינו, כי אין להמשיך במלחמה ויש לשתף פעולה עם אדולף היטלר. השגרירות במדריד ממנה השקיף פטאן על הנעשה הייתה המקום שריכז במידה רבה את פעילותם של "התבוסתנים", ולפי שמועות ששררו אז, אף עמדה במגעים עם ממשלתו של היטלר. פטאן ידע כי בבוא היום ייקרא לקדמת הבמה, ואז יוכל להכתיב את דעותיו ולקחת את ההנהגה לידיו.
עם פלישת הגרמנים לצרפת, ב-10 במאי 1940, התקרב יומו של פטאן. עוד ב-9 במאי קרא לאוואל בנאום בפרלמנט להקמת ממשלה חלופית בראשותו של פטאן. לאחר שהסתבר, כי הצבא הצרפתי עומד בפני תבוסה נחרצת, וכי הוא אינו מהווה כל איום על הפולש הנאצי הממוכן, המשתמש בטקטיקת מלחמת בזק, החליט ריינו, ראש הממשלה, להחליף את מפקד הצבא, הגנרל גמלאן, במקסים וייגאן, וכן לקרוא לצדו את פטאן. ב-18 במאי 1940 הגיע פטאן ברכבת ממדריד וקיבל את המינוי כסגן ראש הממשלה. הייתה זו טעות פטאלית מצדו של ריינו, אשר הביא עתה לממשלתו את שניים מגדולי התבוסתנים, פטאן ווייגאן.
ככל שהתבררו ממדי התבוסה הצרפתית, היו ה"תבוסתנים" בממשלה ליותר קולניים וליותר תקיפים. פטאן חיווה את הדעה כי הסכנה העומדת בפני צרפת אינה התבוסה, אותה יש לראות כעובדה קיימת, אלא החשש מעליית גורמים חברתיים רדיקליים, נוסח הקומונה הפריסאית, לאחר התבוסה.
ב-16 ביוני 1940 נשבר פול ריינו. הממשלה ישבה אז בבורדו, לאחר שהנאצים כבר נכנסו לפאריס. היה ברור כי על צרפת לנקוט באחת משתי דרכים. המשך המלחמה - אם מן המושבות, כפי שהציע מאנדל, ואם באמצעות איחוד עם בריטניה כפי שהציע צ'רצ'יל, או כניעה. לרשות צרפת עמדו צי, שהיה עדיין שלם ובעל כוח משמעותי, מושבות, שיצרו טריטוריה שהשתרעה על פני חלקים ניכרים באפריקה, באסיה ובמזרח התיכון, ובריטניה הגדולה וצבאה אשר נמלט מהשמדה במבצע דינמו, הוא הפינוי מדנקירק. אנשים כמאנדל סברו כי יש להקים ממשלה צרפתית בגולה ולהמשיך להלחם. פטאן סבר, כי יש לקבל תנאי כניעה טובים ככל האפשר. על הכף עמדה גם ההתחייבות הצרפתית שלא להיכנע בנפרד. ריינו נקרע בין שני כוחות אלו, עד שתש כוחו. בליל השישה עשר ביוני הודיע לנשיא צרפת אלבר לברן על התפטרותו. לברן לא היסס, ועוד באותו הלילה קרא לפטאן והורה לו להרכיב ממשלה. היה זה צעד שעליו יתחרט לברן עד סוף ימיו, והוא עתיד היה להמיט חרפה הן על פטאן והן על צרפת.
[עריכה] צרפת של וישי
ביום שלאחר מינויו פנה פטאן דרך השגריר הספרדי אל היטלר וביקש את תנאי הכניעה. היטלר שיחק עמו עוד כמה ימים בטענה, כי עליו להיוועץ בבניטו מוסוליני, אשר משראה את תבוסת הצבא הצרפתי מיהר אף הוא ופלש לצרפת מגבולה הדרום מזרחי. ב-22 ביוני 1940 חתמו הצרפתים על מסמך הכניעה שנוסח על ידי הגרמנים. המסמך הכריז על 60% משטחה של צרפת כשטח כבוש (המדובר בצפון צרפת ובחוף האטלנטי שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה כנגד אנגליה). ב- 40% הנותרים שלטה ממשלתו של פטאן. הסכם הכניעה המביש נחתם ביער קומפיין באותו קרון רכבת, בו חתמו ראשי הצבא הגרמני על כניעתם במלחמת העולם הראשונה. הייתה זו נקמה מתוקה של הגרמנים בצרפתים.
הקמת הרפובליקה של וישי הייתה פרי אחדות אינטרסים בין היטלר ובין התבוסתנים הצרפתים. היטלר, שיכול לשלוט בכל צרפת, הותיר שתי חמישיות ממנה בשלטון וישי כצעד, שהיה בו כדי למנוע את הקמת הממשלה הצרפתית הלוחמת במושבות בצפון אפריקה או במזרח התיכון, לזרוע פירוד בין הצרפתים ובין עצמם, ולהסתייע בשיתוף הפעולה מצד המנהיגים הצרפתים פטאן ולאוואל.
ב-10 ביולי 1940 הכריזה האספה הלאומית בצרפת על קיצה של הרפובליקה השלישית, ועל פטאן, שהיה אז בן 84, כראש המדינה, שחדלה להיקרא "הרפובליקה הצרפתית" והחלה להיקרא "המדינה הצרפתית" (État Français). (כיום השם המקובל בצרפת הוא "משטר וישי" "Régime de Vichy" או פשוט "וישי"). לפטאן ניתנה הסמכות לכתוב את החוקה הצרפתית החדשה, אך הוא מעולם לא עשה זאת. פטאן הסתפק במתן צווים שהשעו את החוקה הקיימת, פיזרו את הפרלמנט והעבירו אליו את כל הסמכויות. כסגנו וכיורשו המיועד מינה את פייר לאוואל, ראש הממשלה לשעבר ומראשי התבוסתנים. אנשי מפתח במשטרו היו אף ז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד הצי הצרפתי, וז'וזף דארנן.
ממשל וישי היה למעשה ממשלת בובות גרמנית לכל דבר ועניין. הגרמנים שלטו במינויים בממשלה (כך למשל, כאשר הוחלף לאוואל בדרלאן בפברואר 1941 כסגנו של פטאן, כפה היטלר על פטאן להחזיר את לאוואל לתפקידיו), בעלי תפקיד חשובים כדארנן היו אף בעלי דרגה באס אס ונשבעו אמונים להיטלר.
כלפי פנים היה הממשל אמור להיות ממשל סמכותי וימני, ברוח משטרו של פרנסיסקו פרנקו בספרד. פטאן החליף את הסיסמה הצרפתית הידועה - Liberté, Egalité, Fraternité - חירות, שוויון, אחווה, בסיסמה Travail, Famille, Patrie - עבודה, משפחה, מולדת. נעשו ניסיונות לפולחן אישיות של "המרשל" כפי שקרא העם הצרפתי לפטאן, אשר הוצג כדמות אבהית ומגוננת. לרבים ברור היה כי כל אלו הינם תעמולה מן השפה ולחוץ, שכן היה מדובר בממשלת בובות תבוסתנית, המבוססת על כניעה מבישה ועל שיתוף פעולה עם הגרועה שבאויבותיה של צרפת. קריקטורה, שפורסמה באותם הימים מראה את פטאן הישיש, לבוש במדי מרשל ומנופף בחרב, כשהוא מובל בכיסא גלגלים על ידי חייל גרמני הלבוש במדי הוורמאכט. רבים מבני העם העריצו את המרשל וסברו, כי שיתוף הפעולה הוא העמדת פנים זמנית, וכי הגיבור הישיש עוד יושיע את צרפת משתגיע העת. ככל שחלף הזמן ונתגלו פניו האמיתיות של הממשל, הלכו והתמעטו המאמינים באמונה זו. עוד ב-1942 האמין אדם כאנרי ז'ירו, כי יוכל לאחד את מה שנותר מצבא צרפת על אדמת צרפת, לקבל תפקיד מטעמו של המרשל, וכממשיכה החוקתי של מדינת וישי ליצור על אדמת צרפת גופא ראש גשר לפלישת בעלות הברית, תוך שהוא דוחק את המרשל לתפקיד סמלי. הייתה זו דוגמה לעוורונם של צרפתים רבים באשר למשטר וישי ולפטאן.
בריטניה הייתה מלכתחילה חשדנית כלפי הממשל החדש. לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים ב-5 ביולי 1940, הוקמה בבריטניה "ממשלת צרפת החופשית" של דה גול, שהתיימרה להיות חלופה לממשל וישי. על אף שדרלן, השולט בצי הצרפתי, הבטיח נאמנה כי הצי לא יימסר לידי הגרמנים, החרימה הממשלה הבריטית את כל הספינות הצרפתיות שנמצאו בנמלים בריטים והשיגה את השליטה בספינות צרפתיות שעגנו בנמל אלכסנדריה במצרים. בכך לא היה די. בקרב ימי באזור מרס אל כביר (ליד העיר אוראן באלג'יריה), הושמדה שייטת צרפתית, ואלף מלחים צרפתים נהרגו, לאחר שלא הסכימו להיכנע לכוח בריטי עדיף. תקריות דומות בדקר שבסנגל, הסתיימו בגירוש הכוחות התוקפים הבריטים. תקריות אלו גרמו לתחושות אנטי בריטיות בקרב אנשי הצי הצרפתי.
ב-11 בינואר 1941 נפגשו היטלר ופטאן בעיר מונטואר. תוצאת הפגישה הייתה הסכמה בין היטלר ובין פטאן על שיתוף פעולה צבאי שיביא לתבוסתה של אנגליה, ובתמורה תקבל צרפת את "המקום המגיע לה בין האומות". מסיבות שונות לא הביאה הצהרה זו להשתתפות צרפתית פעילה בלוחמה כנגד אנגליה.
ב-11 בנובמבר 1942 פלשה גרמניה לאזור "צרפת של וישי" בתגובה ל"מבצע לפיד" – נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה. ביום שקדם לפלישה הגרמנית (אשר כונתה "מבצע הרקולס") נקרא "ראש הממשלה" לאוואל למינכן להתייעצות, בבוקר שלמחרת נמסר לו על כניסת הגרמנים לשטחי וישי. תגובתו של פטאן למעשה הייתה אך מחאה רפה. למרות שחוקי וישי נותרו בתוקפם מבחינה פורמלית, הפך פטאן לשליט בובות העושה את רצון אדוניו הגרמנים. ב-7 בספטמבר 1944 פטאן וכמה מחברי ממשלתו נמלטו לעיר סיגמרינגן בדרום גרמניה, ובסמוך לאחר מכן הודיע על פרישתו מתפקידיו.
[עריכה] משפטו של פטאן
עם שחרורה של צרפת וביסוס משטרו של דה גול, החל המשטר החדש לשפוט את פשעי משטר שיתוף הפעולה של וישי. כל עוד שהה פטאן בסיגמרינגן, סבר דה גול כי עדיף שלא יובא למשפט. במרס 1945 הורה בית הדין הגבוה שהוקם לצורך זה על משפטו של פטאן שלא בפניו. כאשר התקרבו חיילי בעלות הברית לסיגמרינגן נמלט פטאן לשווייץ ב-23 באפריל. גם עתה לא מיהר דה גול לדרוש את הסגרתו, אלא שפטאן לא הותיר לו כל ברירה ודרש כי יותר לו לחזור לצרפת. הוא הוסע לצרפת ברכבת מיוחדת, כשעליו משמר בפיקודו של הגנרל פייר קניג.
למשפטו הופיע פטאן כשהוא תשוש, מובל בכיסא גלגלים, ובעיקר - שותק. לאחר הדיונים נדון למוות ב-15 באוגוסט 1946. בית הדין, שדן אותו למוות, הביע את רצונו כי גזר הדין לא יבוצע. דה גול המתיק את גזר הדין למאסר עולם, אותו היה על פטאן לבלות בטירה שעל האי יה, אל מול חופי בריטני. בזיכרונותיו כותב דה גול כי התכוון לחון אותו לאחר שנתיים ולאפשר לו לסיים את חייו בצנעה, כשהוא פרוש מן הבריות. תהפוכות הפוליטיקה הצרפתית הסירו את השלטון מדה גול, בטרם עלה בידו לחון את פטאן. פטאן מת בעודו במאסר בשנת 1951.
לאחר תבוסתו של המשטר הפך פטאן לסמל לחרפתה של צרפת ולשנים האפלות ביותר בהיסטוריה שלה. אנשי השמאל לא שכחו למשטר וישי ולפטאן את שיתוף הפעולה עם היטלר, את האנטישמיות, את שיעבוד אזרחי צרפת לעבודות כפיה בגרמניה ומשלוחם של היהודים להשמדה במזרח. דה גול, שנקודת מבטו היא של איש הימין, טוען בזיכרונותיו, כי פשעו האמיתי של פטאן ושל משטר וישי, היה בכניעה לגרמנים שניתקה שלשלת של אלף וארבע מאות שנה של ריבונות צרפתית על אדמת צרפת, וכי כל השאר נבע מ"חטא קדמון" זה.
כיום בצרפת המושג "פטאניסם" או "מרשליזם" מורה על משטר אוטוריטרי וריאקציונרי, הבנוי על רגשות של אהדה לתרבות שמרנית, כפרית, חקלאית וקתולית.
[עריכה] פטאן והיהודים
אחריותו של פטאן לשואה, שפקדה את יהודי צרפת הינה רבה. ממשלת וישי הייתה אנטישמית במוצהר, ונטלה חלק פעיל באירועים שהובילו להשמדת כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה. תחת הנהגת פטאן קיבלה ממשלת וישי חוקים אנטי יהודים עוד באוקטובר 1940. ביוני 1941 נשללו זכויות האזרח של יהודי צפון אפריקה. כפיית החוקים האנטי יהודים בצפון אפריקה הייתה אף נמרצת יותר (ולמעשה ללא תכתיב גרמני של ממש) מאשר בצרפת של וישי גופא. והחמור מכל - יהודים (אמנם בעלי נתינות שאינה צרפתית) נרדפו, שולחו למחנות עבודה, ולבסוף גורשו להשמדה במזרח, וכל זאת עוד בטרם פלש הצבא הגרמני לשטחה של וישי בשנת 1942.
כראש המדינה הצרפתית היה על פטאן בראש ובראשונה להגן על אזרחיה ועל תושביה. בכך נכשל. אזרחי צרפת, גם אלה שאינם יהודים, סבלו מגיוס כפוי לגדודי עבודה ולמעשה לעבודת עבדים בצורה שבה רווחה ברייך השלישי. יהודי צרפת סומנו, נרדפו, ובמקרים מסוימים הושמדו.
יומרתו של פטאן בימי שלטונו, כאילו הוא מנהיג "מדינה עצמאית", רק מגדילה את מידת אחריותו לסבל שפקד את היהודים בתחומי שלטונו.
| ערך מומלץ |
