פילוסופיית ימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ימי הביניים, התקופה שהוגדרה לראשונה על ידי אנשי הרנסנס האיטלקי, אשר תחילתה בנפילת האימפריה הרומית, הייתה תקופת השיא בגיבושן של שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות: היהדות הרבנית עם חתימת התלמוד במאה ה-6, ניסוח הדוגמות המרכזיות של הנצרות הקתולית והאורתודוכסית ועליית האיסלאם. עיקר הדיון הפילוסופי בתקופה זו התנהל בצל שלוש הדתות הגדולות, ונסוב על היחס בין אמיתותיהן לבין אמיתות השכל, כפי שנתפשו במסורת הפילוסופית. בתקופה זו הגיעו לשיא פריחתם המדעים היווניים השונים, כפי שהובנו על ידי אנשי ימי הביניים.

ראשיתה של הפילוסופיה האיסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העאבאסית. בגדד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פאגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפאגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים: אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האיסלאם. בין ההוגים הערבים הבולטים של תקופה זו ניתן למנות את אלפאראבי, אבן סינא (בלטינית: Avicenna), אלראזאלי ואבן רושד (בלטינית: Averroes).

היהודים לא היו שונים מהעמים האחרים שחיו תחת שלטון האיסלאם. בהשפעת פריחת התרבות האינטלקטואלית הסובבת אותם, הופיעו גם משכילים יהודים שעסקו ב"חכמות החיצוניות", לרוב לצד העיסוק בהלכה היהודית ובתורת ישראל. על אלה ניתן למנות את רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי והרמב"ם - רבי משה בן מימון. היהודים לקחו חלק בהעברת המדעים שהתפתחו בארצות המוסלמיות לאירופה הנוצרית של ימי הביניים. עם עלייתם של זרמים מוסלמיים קיצוניים בספרד של המאה ה-12, שהייתה מרכז חשוב של התרבות היהודית, נאלצו רבים מהמלומדים היהודים לברוח לארצות מוסלמיות אחרות, או צפונה - לאירופה. הם נשאו עמם את חכמתם ותירגמוה מערבית לעברית ואחר כך גם ללטינית. בין החכמים היהודיים שחיו תחת שלטון נוצרי ניתן למנות את רבי אברהם אבן עזרא, שנמלט מספרד המוסלמית לאיטליה והוא כבן חמישים, אברהם בר חייא, רבי חסדאי קרשקש ויוסף אלבו.

הפילוסופיה הנוצרית ראשיתה באבות הכנסייה אשר הבולט מביניהם הוא אוגוסטינוס בישוף היפו. פילוסופיה זו התפתחה בהשפעה ההגות ההלניסטית הניאופלטונית וכתביו הלוגיים של אריסטו (שכונו בשם "האורגנון" - הכלי, ביונית). החל מהמאה ה-12 החלה תנועה של תרגומים שחשפה את אירופה לפילוסופיה האריסטוטלית שנשתמרה והתפתחה בארצות האיסלאם. המחשבה הימי ביניימית המאוחרת התפתחה בעיקר באוניברסיטאות הנוצריות ("הסכולסטיקה הנוצרית"), ויחסו של הכס הקדוש אליה היה אמביוולנטי. על הפילוסופים הנוצרים המאוחרים של ימי הביניים ניתן למנות את אבלר (Abelard), אלברטוס מגנוס (Albertus Magnus), תומס אקווינס (Thomas Aquinas), ויליאם מאוקאם (William of Ockham), וניקולס קוזנוס.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• לפרטים נוספים על ההגות הנוצרית ראו גם את האנציקלופדיה הקתולית
• קג'טי נגהי, פילוסופיה ותאולוגיה בימי הביניים