יופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

כוכב שבתאי כדגם סימטרי ופרופורציונלי

יופי הוא תכונה של אובייקט או מבנה מסוים: חזותי, ווקאלי, מילולי או רעיוני, שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. על פי רוב היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים. לתורה הפילוסופית העוסקת ביופי קוראים אסתטיקה.

[עריכה] מאפייני היופי

כדור הארץ ממבט מהחלל נחשב לאחד מכוכבי הלכת היפים

פילוסופים, סופרים ומשוררים ניסו להגדיר ולתאר את מהותו של היופי והעלו אותו על נס. עם שיש ביופי ממד אובייקטיבי ואוניברסלי שמוסכם על רוב החברות האנושיות, יש בו גם ממד סובייקטיבי השונה בהגדרתו מחברה לחברה, מתקופה לתקופה ומאדם לאדם.

היופי מתחיל מעולם הטבע שקיימת בו נטייה להתארגן בצורה יפה. קיימות תצורות של גלקסיות וכוכבים מרהיבות. פרחים התאמצו להיות יפים ומרהיבי עין על מנת למשוך חרקים שיאבקו אותם ויפיצו אותם על פני האדמה. חוקרים משערים שהצמחים שמבזבזים לא מעט משאבים, ביצירת מבנים גאומטרים וצבעים, מוסרים בעצם מידע לחרקים על כמות הצוף ואיכותו. אצל בעלי החיים חלק ניכר מהזכרים מתייפים, ובמיוחד בתקופת הרביה, כדי שהנקבות ירצו להמשיך את הגנים שלהם, בניגוד לחברה האנושית, שבו היופי הנשי הוא הדומיננטי.

צורתה וצבעיה של עלי השושנה האדומה נחשבים ליפים

מקובל לחשוב שבעוד יופי גברי מייצג חוסן ועוצמה שיכולה להגן על הנקבה, היופי הנשי מייצג פוריות, שחשובה לזכרים בהמשכת הגנטיקה שלהם.

על פי צבי ינאי במאמרו סוד היופי, היופי והסימטריה בעולם הטבע מהווה סמן לתקינות גנטית והיגיינה פיזית. עוד עולה כי היופי מוגדר בדרך כלל בקרבה אל הממוצע של החברה ולא ביוצאי הדופן. לעיתים ישנו יחס מסוים הגורם לנו לחוש שמדובר ביחס יפה ומושך עין, למשל היחס של 0.7 בין מותניה של האישה לירכיה. יש המדברים על יחס חתך הזהב בין חלקיו של מבנה מסוים, שמהווה מודל של יופי. יחס זה קיים בטבע בתצורות רבות.

הטווס נחשב לאחד מהעופות היפים בשל זנבו המפואר

על פי פרופ' מנחם ברינקר היופי באומנות הוא צורת ארגון של חומרים (שיכולים להיות בלתי אסתטים כל אחד לגופו) באופן שגורם לנו לחוויה אסתטית. לדעתו חוויה זו הינה אישית בעיני המתבונן, ושלא ברור אם אפשר לנסחה בכללים תיאורתיים ובנוסחאות כלליות, בשל המופשטות של הכללים או בשל אי קיומם.

[עריכה] בתרבות הכללית

היוונים העריצו את מודל היופי והפכו אותו לאידאל, והיו כנראה הראשונים והבולטים שהצליחו לבטא אותו באופן המרשים ביותר בעולם העתיק באמנות, אדריכלות ואף בספורט, שכוון לא רק להשגים תחרותיים כבימינו, אלא גם לפיתוח היופי הגופני. לא בכדי מסופר במיתולוגיה היוונית על מלחמת טרויה שהייתה מלחמה עקובה מדם שפרצה בשל יופיה של אישה נחשקת בשם הלנה.

הקולוסיאום ברומא

כאשר הרומאים השתלטו על יוון, התרבות היוונית הוטמעה בתוכם, והם אימצו את התפיסה היוונית לגבי יופי, וייצאו אותה לרחבי האימפריה הגדולה שלהם במבנים, פסלים ופסיפסים מרהיבים, אפילו לתוך תרבויות שהיו מסוייגות מהתרכזות ביופי ובנוי כעניין מרכזי כמו התרבות היהודית.

תקופה מרכזית באנושות שבה היופי זכה לעדנה מחודשת הייתה בתקופת הרנסאנס ובמאות שאחריה באירופה. בתקופה זו היופי הובע באומנות פלסטית (פיסול), במוזיקה קלאסית ובספרות פיוטית באופן מרשים ביותר, שקשה לשחזר אותו עד ימינו. באמנות הפלסטית הושם בין היתר דגש על סימטריה, פרספקטיבה וקומפוזיציה ואילו במוזיקה הקלאסית הושם דגש על הרמוניה ווקלית מסוגים שונים, קצב, ומשקל במטרה להפיק צלילים נעימים לאוזני המקשיב. גם בשירה של אותה תקופה נשמר מבנה מסודר ויפה באמצעות בתים, אקרוסטיכונים משקל וחריזה, עד שלעיתים היה נראה, כי התוכן משועבד לצורניות החיצונית של השיר.

בתקופה המודרנית שמתאפיינת בחברה צרכנית נעשה שימוש רב ביופי לשם קידום מכירות. שחקנים ושחקניות יפי תואר ומעוצבי גזרה מופיעים בסרטים על מנת למשוך צופים. מעצבים דואגים לעצב מוצרי צריכה, מנעלים ובגדים ועד למכוניות ומטוסים, באופן שיעוררו חוויה אסתטית אצל הצופה. מוצרי צריכה שונים נארזים באריזות נאות ומושכות, שיש בהן להעיד כביכול על איכותו של המוצר. דוגמניות בעלות מודל יופי מוקצן ו"בלתי אנושי", מקדמות מכירה של מוצרים שונים. תחרויות יופי נשי מתקיימות כמעט בכל מדינה. חשיפה מרובה למודלים אסתטים אלו בונה ציפיות אסתטיות גבוהות, ומביאה לחולאים רבים בחברה המודרנית, מרגשי נחיתות, תסכול, אנורקסיה ובולמיה, סיכון פיזי בדיאטות בלתי מאוזנות שאף עלולות לסכן חיים וכדורי פלא ועד כדי הוצאה של סכומי עתק וחשיפה לסיכונים לא פשוטים בניתוחים פלסטיים שנועדו לעצב "גוף מושלם".

[עריכה] ביהדות

הכרובים שעל פני ארון הברית כמגלמים את יחס היהדות ליופי לפני חורבן הבתים, מאתר מכון המקדש

נראה כי היחס ליופי ביהדות הינו אמביוולנטי: לצד ההערצה הטבעית שהוא מעורר, יש גם לא מעט חשש מפניו, כגורם שעלול לעוות את דרכיו של האדם.

בספר בראשית מתואר שנח מברך את אחד מבניו ביופי "יפת אלוהים ליפת" (בראשית ט' 27). אִמות האומה מתוארות כיפות וטובות מראה. (בראשית י"ב 11, כ"ו 7, כ"ט 17). גיבורי תנ"ך נוספים כמו יוסף, שאול ודוד, אף הם מתוארים כיפים. (בראשית ל"ט 6). בשיר השירים מתוארת הרעיה בתיאורים רבים של יופי, וניתן להם מקום רב, כמו בפסוקים "יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים, איומה כנדגלות, הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני" (ה', 4-5). "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ:"(ד' 7). ירושלים מתואר כעיר שהיא מקור היופי - "מציון מכלל יופי".

הבעיתיות הכרוכה ביופי מתוארת כבר בחטא עץ הדעת של אדם וחוה שמתואר שם כעץ יפה - "וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם..." (בראשית ג' 6). דבר שהיווה גורם מרכזי במשיכה אליו. כאשר שמואל הולך למשוח את המלך הבא ומתפעל ממראהו החיצוני של אליאב, הוא ננזף, "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ", כי האדם יראה לעיניים. (שמואל א', ט"ז ז') בספר שמואל בעייתיות זו מתפרטת באינוסה של תמר בידי אחיה אמנון המתאהב ביופיה (שמואל ב', י"ג א'), התגאותו של אבשלום ומרידתו שהתחילה ביופיו הרב, (שמואל ב', י"א כ"ב) ומעשה הניאוף של דוד שתחילתו בחמדתה של בת שבע יפת התואר. (שמואל ב', י"א ב'). ספר משלי מוביל בהתאם קו של יחס של כבוז ליופי, במיוחד כשאינו מלווה בפנימיות תואמת - "שקר החן והבל היופי" (ל"א 30) "נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם" (י"א 22), ולעומת זאת שיבוח של המידות הפנימיות, "אישה יראת ה' היא תתהלל".

גלגל המזלות בבית הכנסת של בית אלפא - יהודי אותה תקופה לא חששו מאסתטיקה שיש בה אלמנטים אליליים.

חז"ל הכירו בחשיבותו של היופי ואמרו "יפיפותו של יפת באהלי שם", הם עוד ציינו את היופי בעולם שסביב לאדם כדבר שמרחיב את דעתו של האדם. בהתאם לתפיסתם אפשר לראות תפיסות אסתטיות שחדרו גם לבתי הכנסת העתיקים בעיצובים ארכיטקטונים ובקישוטים כמו ברצפות פספס מהודרות. יחס של הערצה ליופי ניתן למצוא בהתייחסות של חז"ל ליופיו הרב של רבי יוחנן בר נפחא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל, שמתואר בכמה מקומות. פעמיים מוצאים בדברי חז"ל הערצה ליופי בצורה של הבעת צער על יופי אנושי שעתיד להטמן בעפר. פעם אחת רבי אליעזר בוכה על כך שיופיו של רבי יוחנן עתיד להעלם במותו, (מסכת ברכות ה/ב) ובפעם השנייה רבי עקיבא בוכה על יופיה המיוחד של אשת השליט הרומאי טורנוסרופוס שעתיד להעלם במותה. (מסכת עבודה זרה כ/א). בברכות הראיה יש ברכה מיוחדת למי שרואה דברים יפים כמו עצים יפים או אנשים יפים.

בגלות התפיסה של יחוס הבל ליופי, הפך להיות מוטיב מרכזי. והיהדות שבגולה לא ראתה באסתטיקה לבדה ערך, אלא בחיבורו של הקודש, ולכן האומנות היהודית הייתה ברובה בהקשר של כלי קודש - יודאיקה, כאשר היא מוצאת אסמכתא בפסוק "זה אלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצוות. (מסכת שבת קלג/ב)

האמביוולנטיות בגישת היהדות ליופי: הערצה מחד וחשש מאידך, מוסברת על ידי הראי"ה קוק בהאדרת יופיו של בית המקדש, בספרו "אורות המצוות", שבו הוא כותב שהיופי צריך להיות ביחס ישר לאמת שבדבר, וככל שדבר מכיל אמת גדולה יותר כך הוא צריך להיות מיופה יותר, וזהו הבסיס להגבלה של עשיית פסל, שלא ליפות את עבודת האלילים שהאמת שבה כהה ומצומצמת, והבסיס של האדרת יופיו של בית המקדש שקרוי "נויו של מלך", אפילו בצורה הקיצונית של עשיית כרובים שנראים כמזדווגים.

[עריכה] בהגות

הפילוסופים היוונים עסקו לא מעט ביופי, בניסיון לתארו להגדירו ולעמוד על מהותו. אפלטון ראה ביופי הפיזי הטבעי ולא המלאכותי שנעשה בידי האדם, שיקוף של יופי אידיאי ומושלם המצוי בכל. כהמשך לתפיסתו של אפלטון, המהר"ל סבר שהיופי קשור אל הקודש, והוא למעשה התגלמות של הנצחי, המוסרי והאלוהי בחומר ואך טבעי הוא בעיניו שבית המקדש וירושלים ובגדי הכהנים יש לעצבם באופן היפה ביותר. (נצח ישראל פ"ז). קאנט לעומתו סובר שהיופי מוכשר לעורר מוסריות אצל האדם, אף שאינו משקף מוסריות.

[עריכה] בספרות

פסל ונוס ממילו

ביצירות סיפרות רבות יש התייחסות ליופי, לעתים כמשאלת לב, כמו לדוגמה בסיפורי הילדים היפהפיה הנרדמת, סינדרלה; ולעתים דווקא כקריאה מאתגרת לקורא - שלא להתבונן בחיצוניות אלא בפנימיותו של האדם, כמו בסיפורים הברווזון המכוער, הגיבן מנוטרדאם.

לעיתים רחוקות ישנו גם תמרור אזהרה על הסכנות המוסריות שבסגידה ליופי, כמו למשל בסיפור שלגיה ושבעת הגמדים, שבו המלכה המתבוננת במראת הפלאים מוכנה להרוג את שלגיה היפה בתפוח מורעל, כדי שהיא תהיה האישה היפה בתבל.

בסיפוריו של ר' נחמן מברסלב, ניתן למצוא ביקורת עזה ונוקבת על התרבות האנושית, הנמשכת אחרי היופי ומשתעבדת ומתמכרת לו. כך ב"מעשה מבעל תפילה" הוא מספר על מדינה שממליכה על עצמה אישה בעלת יופי מופלג רק בשל יופיה. הסופרת הישראלית דבורה בארון בסיפור הקצר שברירים ממשיכה קו זה וקובלת על טבעם של בני האדם להימשך ליפה, ולהזניח בני אדם שהטבע לא חנן אותם במתת יופי.