גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של גרמניה |
| גרמאנים
גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה |
| גרמניה |
גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, בעקבות תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השניה ותחילה של המלחמה הקרה, גרמניה התפלגה לשתי מדינות, מערב גרמניה ומזרח גרמניה, למשך כ-40 שנים, פילוג שסימל את חלוקתה של אירופה לגוש המזרחי ולגוש המערבי. רק בשנת 1990, עם נפילת חומת ברלין, גרמניה אוחדה מחדש.
תוכן עניינים |
[עריכה] תמונת המצב ב-1945
עם כניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945 החזיקו כוחות אמריקאיים ובריטיים בחלקה המערבי של גרמניה וכן בתורינגיה ובחלקים מסקסוניה, סקסוניה-אנהלט ומקלנבורג. בשל הסכמות שהושגו קודם לשוך הקרבות נערכו בעלות הברית המערביות ביום 1 ביולי 1945 בשטחים שעליהם הוסכם.
בועידת פוטסדם באוגוסט 1945 חילקו ביניהם ארבע בעלות הברית המנצחות ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת את שטח הרייך השלישי לאזורי כיבוש נפרדים.
ברית המועצות זכתה בחלוקה זו בשטח שעליו קמה מאוחר יותר הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה) וכן שטחים במזרח שהועברו לשליטת פולין, למעט אזור קלינינגרד. בריטניה מצדה זכתה בשטחים שהיו מאוחר יותר למדינות-המחוז שלזוויג-הולשטיין, המבורג, סקסוניה תחתית ונורדריין-וסטפאלן. אזור הכיבוש האמריקני השתרע על בוואריה, הסה, חלקים מבאדן-וירטמברג וכן בברמן וברמרהאפן. צרפת הסתפקה באזור שהפך לימים למדינת-המחוז ריינלנד-פאלץ ובחלקים מבאדן-וירטמברג. אזור הסארלנד הועמד תחת ניהול צרפתי. בנות הברית חילקו ביניהן את בירת הרייך ברלין לארבעה חלקים.
בראש מערך הכיבוש הועמדה "מועצת הפיקוח של בנות הברית" שמושבה בברלין.
בשטח שסיפחה גרמניה הנאצית במזרח אירופה, בצ'כוסלובקיה ובאזורים אחרים של מזרח היבשת הוחל בגירוש שיטתי של האוכלוסייה הגרמנית. כ-14 עד 16 מיליון בני אדם אולצו לעקור למערב ולמזרח ותרמו בכך להכבדת המצב הכלכלי הקשה ששרר בה בתום מלחמת העולם השנייה. באזורים מסוימים אף הפכו מגורשים אלו לרוב באוכלוסייה המקומית.
בגרמניה גופא התנהלו החיים בדוחק ובמצוקה גדולים, וזאת בשל ההפצצות הכבדות שספגו ערי גרמניה, החוסר במקומות מגורים, קשיי האספקה של מצרכי מזון, התשתית שנפגעה, אספקת החשמל ששותקה והמחסור בדלק. רבים מן הגברים היו עוד שבויי מלחמה, ולכן עסקו "נשי החורבות" בפינוי עיי החורבות בערים. תושבי הערים יצאו בהמוניהם אל אזורי הכפר, כדי לקנות שם מצרכי מזון בסחר חליפין תמורת חפצים יקרי ערך. בהיעדר הילך חוקי, שגשג שוק שחור לסחורות מסוימות, במיוחד לסיגריות אמריקניות. בשל המחסור בחומרי דלק נחטבו עצים רבים ונבזזו רכבות פחם. מצרכי מזון ניתן היה להשיג רק בתמורה לתלושי-קיצוב מיוחדים או מגידול עצמי. החקלאות ייצרה רק 35% מן התוצרת שהייתה לפני המלחמה, וצפיפות האוכלוסייה גדלה בשל הגעת הפליטים ממזרח אירופה ומשטחי גרמניה שסופחו לפולין ולברית המועצות.
בעלות הברית הכובשות הכתיבו מדיניות של דה-נאציפיקציה, הוציאו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ואת גופיה השונים אל מחוץ לחוק והסירו את כל הסממנים והסמלים הנאציים. באמצעות טפסים מיוחדים נחקרו גרמנים רבים באשר לעברם הנאצי. עם זאת עמדו אפשרויות רבות להשיג "תעודת יושר" (הידועה בשם Persilschein על שם אבקת הכביסה בשם זה) בשוק השחור. במשרדי ממשלה רבים הוחלפה הפקידות וכן הוכשר תוך מספר חודשים סגל הוראה חלופי לבתי הספר שתפקידו היה לצמצם את השפעת סגל ההוראה הישן שנחשד כמזוהה עם עברה הנאצי של גרמניה. ביום 14 בנובמבר 1945 נפתח משפטי נירנברג נגד פושעי המלחמה העיקריים, אשר הסתיים ב-1 באוקטובר עם גזרי דין מוות רבים. בהמשך נערכו משפטים נוספים כנגד פושעי מלחמה אחרים.
[עריכה] תקופת הכיבוש
בשנים 1946-1947 הוקמו מירב מדינות-המחוז של מה שעתידה הייתה להיות גרמניה המערבית, בחלקן מתוך איחוד של מדינות היסטוריות קיימות. נערכו הבחירות המקומיות החופשיות הראשונות. בפברואר 1946 הוקמה בשטח הכיבוש הבריטי מועצה מייעצת ובה נציגים של מפלגות, של איגודי פועלים ושל הפקידות, שמתפקידה היה לייעץ לשלטון הצבאי. ב-1 בדצמבר 1946 קיבלה מדינת-המחוז הסה את החוקה הראשונה של התקופה הבתר-מלחמתית. שני אישים, קונרד אדנאואר כיושב ראש האיחוד הנוצרי-דמוקרטי הגרמני באזור הבריטי וקורט שומאכר כיושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, הלכו והתבלטו בראשית 1946 כמנהיגים פוליטיים. באפריל 1946 חידשו בתי המשפט את פעולתם. ארגוני סיוע אמריקניים החלו באוגוסט אותה השנה במשלוח חבילות סיוע להקלה על מצוקת הרעב. בספטמבר החל לשדר RIAS, הרדיו של אזור הכיבוש האמריקני. שר החוץ האמריקני בירנס הדגיש בנאומו בשטוטגרט ב-1 בספטמבר 1946 את גישתו החיובית ביחס לפוליטיקה הגרמנית והודיע על מפנה ביחסים האמריקניים-גרמניים. באותה הזדמנות רמז גם על המשך נוכחות בנות הברית המערביים על אדמת גרמניה.
ב-1 בינואר 1947 אוחדו אזורי הכיבוש האמריקני והבריטי. השבועון דר שפיגל יצא לראשונה לאור. מועצת הפיקוח של בנות הברית פירקה בפברואר 1947 את מדינת פרוסיה, כדי למנוע את שיבת גרמניה למסורת המיליטרסית האופיינית לה. ב-5 ביוני החלה תוכנית מרשל. במפגשי קבוצה 47 הוצגו יצירות הספרות הראשונות של אחר המלחמה.
מבחינה כלכלית, מעצמות הכיבוש המערביות סייעו לשיקומה של גרמניה בין היתר כי הן רצו לחסנה נגד סכנת התפשטות הקומוניזם והשתלטות ברית המועצות עליה. סיוע רב ניתן לאזורי הכיבוש המערביים של גרמניה במסגרת תוכנית מרשל (ששמה הרשמי היה "התוכנית להבראת אירופה"). ב-1948 הונהג מטבע חדש בגרמניה, מה שתרם להפסקת האינפלציה. בסיוע הכספים שגרמניה קיבלה במסגרת תוכנית מרשל ועל-ידי מאמץ גדול מצד הגרמנים שוקמה גרמניה מן ההריסות, החלה לייצא את תוצרתה, האבטלה בה צומצמה, מנות המזון הוגדלו, השוק השחור חוסל, ורמת החיים של ההמונים התחילה לעלות באיטיות, אך ברציפות.
[עריכה] הקמת הרפובליקה הפדרלית
עם כישלון כינוס שרי החוץ בלונדון בדצמבר 1947 הפכה התהום שבין בעלות הברית המערביות וברית המעצות לבלתי ניתנת לגישור. בחודשים פברואר ומרץ 1948 התנהל בלונדון "כינוס שש המעצמות" בהשתתפות ארצות הברית, בריטניה, צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, אשר דן בהקמת מדינה מערב-גרמנית ובהקמת ברית בריסל, שמטרתו שמירת האינטרסים המערביים אל מול שאפתנותה של ברית המועצות. במחאה על החלטות הכינוס פרש הנציג הסובייטי ב-20 במרץ מוועדת הפיקוח של בנות הברית, וזו באה למעשה אל קיצה. במרץ 1948 החל לודוויג ארהרד את הקריירה שלו כראש המנהלה הכלכלית של האזור המשותף הבריטי-אמריקני. באותו החודש הוקם גם "בנק הארצות הגרמניות", לימים הבנק הפדרלי של גרמניה.
עם הרפורמה במטבע ב-20 ביוני 1948, שבה השתתפה גם מערב ברלין, החל מסתמן "הנס הכלכלי" הגרמני, אשר ביחד עם השקתו של המרק הגרמני (D-Mark) הביא להיעלמותו ההדרגתית של השוק השחור. ב-24 ביוני 1948 הטילה ברית המועצות את הסגר על ברלין, ובתגובה חנכו בנות הברית המערביות ב-26 ביוני את הגשר האווירי לברלין.
ביום 1 ביולי 1948 מסרו המושלים הצבאיים מטעם צרפת, בריטניה וארצות הברית לראשי מדינות-המחוז המערביות את מסמכי פרנקפורט, שבהם פירטו את עקרונותיהם להקמת מדינה גרמנית. בתגובה התכנסו ראשי מדינות-המחוז וניסחו את החלטות קובלנץ, לפיהן חבריה של אספה מכוננת ייבחרו מתוך בתי הנבחרים של מדינות-המחוז ולא במישרין. בין ה-10 באוגוסט ל-23 באוגוסט 1948 הכין "כנס החוקה בהרנכימזה" את האספה המכוננת.
ב-1 בספטמבר 1948 התאספה "המועצה הפרלנטרית" ובראשה קונרד אדנאואר וניסחה, בחודשים שלאחר מכן, את חוקת גרמניה. באפריל 1949 החליטו שלוש המעצמות המערביות על מיסוד הכיבוש הצבאי באמצעות "תקנת הכיבוש". שטחה של גרמניה המערבית אוחד לכדי "תלת-אזור". ב-8 במאי 1949 הגישו נציגי המועצה הפרלמנטרית את הצעת החוקה. ב-10 במאי נדונה שאלת בירת גרמניה, והוכרעה לטובת בון. המועמדות האחרות היו קאסל, פרנקפורט ושטוטגרט. ב-12 במאי הסירה ברית המועצות את המצור על ברלין.
החוקה התקבלה על ידי המעצמות הכובשות ועל ידי בתי הנחברים של מדינות המחוז. לא נערך משאל עם. רק בוואריה הסתייגה בשל ביקורתה על החוסר בפדרליזם בנוסח החוקה, ועם זאת קיבלה על עצמה את תוקף החוקה. למרות נסיון העבר ברפובליקת ויימאר לא הכילה החוקה התייחסות לאחוז החסימה. רק בשנת 1961 קיבל הבונדסטאג אחוז חסימה של 5%. עם ההכרזה על החוקה ב-23 במאי נכנסה זו לתוקף למחרת, ה-24 במאי 1949: קמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
[עריכה] הקמת רשויות השלטון
הבחירות הראשונות לפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג, נערכו ב-14 באוגוסט 1949. המפלגה הגדולה ביותר הייתה האיחוד הנוצרי-דמוקרטי הגרמני (CDU) ומפלגת האחות הבווארית שלה, האיחוד הנוצרי-סוציאלי הגרמני (CSU). שנייה בגודלה הייתה המפלגה הסוציאל דמוקרטית של גרמניה. מושבי הבונדסטאג התחלקו בין אחת עשרה מפלגות. ישיבות הפתיחה של הבונדסטאג ושל הבית העליון, הבונדסראט, התקיימו ב-7 בספטמבר בבון. זקן חברי הבית, פאול לובה, פתח את הישיבה ומסר את ניהולה ליושב ראש הראשון של הבונדסטאג, אריך קוהלר. הבונדסראט בחר בראת ממשלת נורדריין-וסטפאליה, קרל ארנולד, ליושב ראש הראשון שלו ובכך גם לממלא מקומו של הנשיא הפדרלי. במושב משותף של שני בתי הנבחרים נבחר תיאודור הויס בסיבוב בחירות שני לתפקיד הנשיא. ב-15 בספטמבר בחר הבונדסטג ברוב המינימלי האפשרי בקונרד אדנאואר לתפקיד הקאנצלר. אדנאואר הקים קואליציה בשיתוף ה-CDU, המפלגה הדמוקרטית החופשית של גרמניה (FDP) ו"המפלגה הגרמנית".
[עריכה] תקופת אדנאואר
אדנאואר הוביל מדיניות של התקרבות למערב, כפי שהעידו בבירור הסכמי פטרסברג עליהם חתם עם המועצה העליונה של בעלות הברית. יריבתו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מתחה ביקורת נוקבת על מגמה זו, מפני שחששה שתוביל לביסוסה והנצחתה של חלוקת גרמניה. גם בתוך הקואליציה נמצאו מתנגדים למדיניות זו. באוקטובר 1950 התפטר שר הפנים גוסטב היינמן במחאה על כוונות ההתחמשות-מחדש ועל סגנון הנהגתו של אדנאואר. אדנאואר מצדו הגה כבר בסוף שנת 1949 באפשרות שילובה של יחידה צבאית בצבא כלל-אירופאי.
מצבה הכלכלי של גרמניה השתפר עד למצב שבו באמצע שנות ה-50 לא הייתה אבטלה בגרמניה, דבר שהביא את הגרמנים לקלוט מהגרים תורכים בתור כח עבודה. מצבה הכלכלי של גרמניה הפסיק להשתפר רק עם פרוץ משבר הנפט ב־1973.
המשרד הממשלתי לענייני מגורשים טיפל ביצירת מקומות מגורשים ובקשייהם הכלכלים של 14 מיליון המגורשים הגרמנים מארצות המזרח, שרבים מהם נקלטו במערב גרמניה.
באוקטובר 1950 מונה תאודור בלנק מן ה-CDU ל"ממונה מטעם הקאנצלר על סוגיות הקשורות בריבוי כוחות בעלות הברית". תפקיד אישי זה היווה אחר כך את הגרעין ממנו צמח משרד ההגנה הגרמני.
בשנת 1952 הציע סטלין לאחד מחדש את גרמניה כמדינה ניטרלית. הצעה זו נדחתה בידי מעצמות המערב, שחששו מפני השתלטותה של ברית המועצות על כל שטח גרמניה.
סוגייה פוליטית חשובה הייתה יומרתה של גרמניה המערבית להיות נציגתה הבלעדית של גרמניה כולה. בהתאם לרוח זו, קבעה דוקטרינת הלשטיין כי גרמניה המערבית תנתק את קשריה הדיפלומטים עם כל מדינה שתכיר בקיומה של מזרח גרמניה. דוקטרינה זו הופעלה לראשונה ביחס ליוגוסלביה, בשנת 1957. עם זאת, לא מנעה הדוקטרינה מאדנאואר לנסוע בספטמבר 1955 למוסקבה כדי לייסד שם קשרים דיפולמטים בין גרמניה המערבית לברית המועצות, הפטרונית של מזרח גרמניה, ולהבטיח את שובם של שבויי המלחמה הגרמנים האחרונים מן השבי הסובייטי. בסוף שנות ה-60 חדלה דוקטרינה הלשטיין להתקיים הלכה למעשה.
בשנת 1951 הוקמו משרד החוץ ומשמר הגבול. גרמניה המערבית הייתה לחברה במועצת אירופה. בחליפת מכתבים ביניהם, הסכימו הקאנצלר אדנאואר והנשיא הויס על הבית השלישי של "שיר גרמניה" בתור ההמנון הרשמי של גרמניה.
במהלך 1952-1954 נחתמו עוד מספר הסכמים שהמשיכו את מגמת השתלבות מערב גרמניה בגוש המערבי והגבירו את עצמאותה. כך למשל התבטל השלטון הבינלאומי בחבל הרוהר.
בסטפמבר 1952 חתמה גרמניה המערבית על "הסכם לוקסמבורג" עם ישראל, שעניינו שילומים לקורבנות הנאצים. באוקטובר 1952 אסר בית המשפט לחוקה של גרמניה על פעילות מפלגת-הרייך הסוציאליסטית הימנית-קיצונית, ובאוגוסט 1956 על פעילות המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. אלו היו ונותרו שתי המפלגות היחידות שהוצאו מחוץ לחוק במערב גרמניה. בבחירות לבונדסטאג בספטמבר 1953 התחזק ה-CDU. החל בשנת 1954 צויין במערב גרמניה יום ה-17 ביוני בתור "יום אחדות גרמניה", לציון ההתקוממות במזרח גרמניה ב-17 ביוני 1953.
במאי 1955 הייתה מערב גרמניה לחברה בנאט"ו ובאיחוד המערב-אירופאי. התחמשותה מחדש של גרמניה נתקלה בהתנגדות נחרצת בכל שכבות האוכלוסייה. עם הקמת הבונדסווהר, צבאה של גרמניה המערבית, ניתנה אפשרות חוקתית לסרב לשירות הצבאי ולשרת תחתיו בשירות אזרחי. בזכות ניסיונם הועסקו אנשי צבא רבים מתקופת הרייך השלישי בצבא שזה עתה קם. ההסתרה וההכחשה של עברם הנאצי של חברי הבונדסווהר, וכן של בעלי תפקידים אחרים, הייתה לעול מתמשך על כתפי החברה המערב-גרמנית. האפשרות להתחמש בנשק אטומי נשקלה ונדחתה. באפריל 1956 הוקם שירות הביון הגרמני.
הסארלנד שנוהל עד אז בידי צרפת הצטרף לרפובליקה פדרלית בתחילת 1957 לאחר משאל עם שנערך בו. השוק המשותף, קודמו של האיחוד האירופאי, נוסד ב-25 במרץ 1957 בהסמכי רומא, וגרמניה המערבית נמנתה על החברות בו. בבחירות של שנת 1957 זכה ה-CDU לרוב מוחלט. ביולי 1959 נבחר היינריך לובקה, לשעבר שר החקלאות מטעם ה-CDU, לנשיאה השני של גרמניה.
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
לאחר מספר משברים בעניינה של ברלין וכדי למנוע את זרם הפליטים מתחומה, סגרה מזרח גרמניה ב-13 באוגוסט 1961 את המעבר למערב ברלין והתחילה בבנייתה של חומת ברלין. מעצמות המערב הגיבו בצורה מתונה, מחשש לעורר משבר נרחב. נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי הודיע בנאומו המפורסם בברלין ביוני 1963: "אני ברלינאי".
בבחירות של 1961 איבד ה-CDU את הרוב המוחלט, אבל בכל זאת הקים את הממשלה. ב"הסכמי האליזה" הושג בינואר 1963 הפיוס בין היריבות הוותיקות גרמניה וצרפת, וזו הייתה לבריתה הקרובה ביותר של גרמניה במדיניות החוץ.
כבר ב-1961 הודיע אדנאואר כי לא יישאר בתפקידו קדנציה מלאה נוספת. למרוב סכסוכים בין אדנאואר לשר הכלכלה שלו לודוויג ארהרד בחרה מפלגתו, ה-CDU, בארהרד למחליפו כקאנצלר גרמניה. אדנאואר פרש מתפקידו ב-15 באוקטובר 1953.
ב1953 התקיימה במזרח גרמניה מחאה המונית כנגד השלטון הסובייטי הזר, אך זו דוכאה באלימות רבה.
בספטמבר 1955 החלו הקשרים הדפלומטיים הרשמיים בין גרמניה המזרחית למערבית.
בשנות השישים נחלש הבום הכלכלי. אחד הפתרונות היה ביבוא אנשים GAST ARBEITER מאיטליה, ספרד, יוגוסלביה ובעיקר תורכיה.
ב 13 לאוגוסט 1961 התחילה בנייתה של חומת ברלין, הבנייה הושלמה ב 1963. הגבול בין מזרח ומערב גרמניה השתרע על פני 166 ק"מ והכיל מערכת גדולה של חומות, גדרות, חשמליים, מגדלי שמירה ושומרים.
ב16 בפבואר 1964 התמנה וילי ברנט לראש עיריית ברלין המערבית. ב1 בדצמבר 1966 התמנה לשר החוץ.
ביוני 1967 בעקבות בקור השח האירני החלו הפגנות סטודנטים.
ב 5 במרץ 1969 החליפה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית SPD את זו השמרנית בעמדת הרוב בפרלמנט הגרמני, לראשונה מאז סוף המלחמה.
ב21 באוקטובר התמנה וילי ברנט לקנצלר. ב-1971 זכה בפרס נובל לשלום.
ביוני 1972 נעצרו מנהיגי קבוצת הטרור המרקסיסטית באדר מינהוף שפועלה המשמעותי ביותר היה בחטיפתו ורציחתו של ראש אגוד המעסיקים הגרמניים הנס מרטין שלאייר ב-1977.
ב5 לספטמבר 1972, נרצחו 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן.
ב21 לדצמבר 1972 התקבלה החלטת ממשלת מערב גרמניה להכיר רשמית בקיומן של שתי מדינות גרמניות.
ב16 למאי 1974 התפטר וילי ברנט מתפקידו עקב פרשיית רגול, בה היה מעורב אחד מעוזריו הבכירים ביותר.
במאי 1978 ביקר ברז'נייב נשיא בריה"מ בבון.
ב-1982 התמנה הלמוט קוהל לקנצלר גרמניה המערבית.
בנובמבר 1989 התחילו הפגנות ענק ברחבי גרמניה המזרחית שערערו על הלגיטימציה של השלטון. ב9 בנובמבר נפלה חומת ברלין.
ב18 למרץ 1990 התנהלה הצבעה חופשית, שבה זכתה ה-CDU בראשות קוהל לקדנציה נוספת. אריך הוניקר, שליט המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה ברח לברית המועצות. ב-1991 מוכרזת ברלין כבירת גרמניה המאוחדת.
ב-1992 התאפשרה בפעם הראשונה גישה לתיקי המשטרה החשאית של מזרח גרמניה, השטאזי.
בספטמבר 1998 החליף גרהרד שרדר את הלמוט קוהל כקנצלר גרמניה. קוהל שימש קנצלר במשך 16 שנה.
