תנועת החרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

תנועת החרות

איפיון:	מפלגת ימין
כנסות:	ראשונה (1949) עד חמישית (עד 1965)
מנהיגים:	מנחם בגין
שיא כוחה:	17 מנדטים בכנסת הרביעית (1959) והחמישית (1961)
נוצרה מתוך:	יוצאי האצ"ל
התמזגה לתוך:	גח"ל ואחר כך הליכוד

תנועת החרות (ובקיצור חרות) היא מפלגה ימנית, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

[עריכה] רעיונות התנועה

להלן ששת הסעיפים הבסיסיים עליהם הצהיר כל חבר בתנועת החרות:

"שליחות התנועה ועקרונותיה:

א. שחרור המולדת כולה, ריכוז האומה, קיום ריבונותה ופיתוח ייחודה התרבותי הם היסודות של ההשקפה הלאומית של תנועת החרות בארץ ישראל, והשקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט.

ב. תנועת החרות שואפת להשרשת ערכיה הנצחיים של תורת ישראל בחיי האומה.

ג. תנועת החרות שוללת כל צורה של משטר טוטליטרי, פשיסטי או קומוניסטי ותלחם נגד כל ניסיון להטיל טוטליטריות משקית או מדינית על עמנו ומדינתנו.

ד. תנועת החרות תלחם למשטר דמוקרטי במדינה: ממשלת העם על ידי העם למען העם; הבטחת זכויות האדם והאזרח לחופש מצפונו ונגד כל הפליה על רקע עדתי, מעמדי או מפלגתי.

ה. תנועת החרות תלחם להפרדה בין השליט לבין המפרנס, נגד הטרוסטים והמונופולין למיניהם, לפיתוח היוזמה הפרטית, למען קליטת שבי ציון, האדרת כוחה של המדינה ולהעלאת רמת החיים של כל אזרחיה.

ו. יעודה של תנועת החרות היא: לשאת את כל הרעיונות האלה ולהגשימן להלכה ולמעשה כתורת אבי המהפכה העברית - זאב ז'בוטינסקי."

[עריכה] תולדות התנועה

לקראת הבחירות לכנסת השנייה הצטרפו לתנועת החרות אנשי ברית הצה"ר, אשר מפלגתם לא עברה את אחוז החסימה בכנסת הראשונה. משנת 1965 פעלה "חרות" בגוש משותף עם המפלגה הליברלית ומשנת 1973 כחטיבה העיקרית בסיעת "הליכוד". בשנת 1988 אוחדו החטיבות בליכוד, ו"הליכוד" הפכה למפלגה.

מהקמתה בקיץ 1948 ועד לשנת 1983 עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות. בבחירות לאספה המכוננת היא הכנסת הראשונה, זכתה חירות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (14 מנדטים). במשך מרבית שנות קיומה הייתה המפלגה באופוזיציה. דוד בן גוריון, ראש הממשלה בשנותיה הראשונות של המדינה, הקפיד להוציא את תנועת החרות אל מחוץ לקונסנזוס הלאומי, באמירתו "בלי חרות ומק"י", שכוונתה הייתה שאין להקים ממשלה שבה ישבו הקומוניסטים או הרוויזיוניסטים.
במערכת הבחירות לכנסת השניה המשיכה למפלגה לעסוק בעיקר בתרומת אנשי האצ"ל להקמת המדינה ובקריאות לשלמות הארץ. נושא זה נחשב כבר כאנכרוניסטי באותה תקופה (שאר המפלגות עסקו בעיקר בנושאים כלכליים סביב מדיניות הצנע וקליטת העלייה ההמונית). בבחירות אלה זכתה חירות לשמונה מנדטים בלבד. תוצאה זו גרמה למשבר במפלגה, בגין פרש מההנהגה למשך מספר חודשים, אך חזר לתפקידו כדי להנהיג את המאבק נגד הסכם השילומים. תוצאה נוספת של המשבר היא שהתנועה החלה להדגיש את הנושאים החברתיים-כלכליים, והחלה לקלוט לשורותיה אוכלוסיות נוספות (ליוצאי האצ"ל) שלא השתלבו בממסד השלטוני (בעיקר עולים חדשים ובני עדות המזרח). בבחירות לכנסת השלישית זכתה התנועה ב- 15 מנדטים, ומכאן בכל מערכת בחירות הגדילה או שמרה על כוחה.

ב-26 באפריל 1965, לקראת מערכת הבחירות לכנסת השישית, הוקם גוש פרלמנטרי מאוחד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. בראש הרשימה המשותפת עמד בגין. בעוד שלכל אחת משתי המפלגות לחוד היו שבעה עשר מנדטים בכנסת היוצאת, זכתה הרשימה המאוחדת לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר היווה כישלון, ובוועידת חרות השמינית ב-1965 קראו שמואל תמיר ומרדכי אולמרט להדחתו של בגין. המשבר בתנועה נמשך עד שהמפלגה התפצלה, ותומכי תמיר הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו.

בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה "חרות" (אז כחלק מגח"ל - גוש חירות ליברלים) לראשונה לקואליציה, במסגרת "ממשלת ליכוד לאומי" בראשות לוי אשכול. בצעד זה הוענקה לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו, שהיו עד אז, כאמור, מחוץ לקונסנזוס הלאומי. בבחירות של 1969 זכתה מפלגת העבודה ל-56 מנדטים, אך גולדה מאיר, שהייתה שמרנית מטבעה, ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה שגם אליה הצטרף מנחם בגין בראש גח"ל. ב-4 באוגוסט 1970 פרשו שרי גח"ל מהממשלה, בעקבות ההסכמה על סיום מלחמת ההתשה.