תורת חובת הלבבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

תורת חובת הלבבות, מוכר יותר בשם "חובות הלבבות", הינו ספר פרי עטו של רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה.

הספר, המהווה ניסוח של "תורת המוסר" היהודית, נכתב בשנת 1080 בערבית בשם "כתאב אלהדאיה אלי פראיץ אלקלוב", ותורגם לעברית בידי יהודה אבן תיבון בשנת 1161. לספר הייתה השפעה על המוסר היהודי והלא-יהודי. הוא תורגם מחדש מעברית לערבית, ליידיש ואפילו לכמה שפות אירופאיות. תרגום נוסף של הספר לעברית נעשה בשנת 1973 בידי הרב יוסף קאפח.

רבנו בחיי הבדיל בספרו בין "חובות האיברים", כלומר המצוות המעשיות המוטלות על היהודים, לבין "חובות הלב" - חובות ההכרה וההרגשה, שהן מצוות האמונה והדרישות המוסריות. הוא מדגיש שהאחרונות עולות בחשיבותן על הראשונות. על פי השקפתו, חובה על היהודי להאמין באל ולבטוח בו, לערוך חשבון נפש ולחזור בתשובה, אך מעל הכול, לאהוב את האלוהים. הספר מחולק לעשרה "שערים" (פרקים) שכל אחד מהם עוסק באחת מחובות הלב. השער הראשון - שער הייחוד, עוסק באמונה, ואילו השערים האחרים עוסקים במוסר ומידות. הספר זכה לשבחים מגדולי האחרונים, אולם רבים הביעו הסתייגות מתוכן השער הראשון, בשל תכניו הפילוסופיים. הגאון מווילנה, ששיבח את הספר, המליץ לתלמידיו ללמוד את ספר הכוזרי במקום השער הראשון.

בחיי אבן פקודה מדגיש ב"חובות הלבבות" את האתיקה המוסרית שבדת, שאותה ראה כעיקר, בשונה מהרמב"ם, שראה את הבחינה השכלית כעיקר. ספרו נחשב לאחד מספרי האמונה העיקריים ביהדות לצד הכוזרי, מורה נבוכים, אמונות ודעות ואחרים.

[עריכה] השפעות מוסלמיות

בעת שכתב אבן פקודה את הספר הוא הושפע גם ממקורות פילוסופיים מוסלמיים ומן הניאופלטוניזם בלבושו הערבי, שביקש ליצור חיבור בינו לבין ההשקפה הדתית המוסלמית, כפי שנמצא למשל בחיבור "אחי הטהרה".

בולטות בספרו מובאות מחכמי הגויים. הוא השתמש בהוכחות הכלאם המוסלמי למציאות האלוהים, אם כי בשינוי מה ועם עירוב נאו-אפלטוני לגבי מושג האחדות. בתורת התארים הולך אבן פקודה בשיטתו של הרס"ג, ומוסיף כי אף התארים החיוביים הזהים עם עצמות האל אינם אלא שלילה. הבדלתו בין חובות האיברים ללבבות נמצאת כבר במקורות המועתזילה, שגרסו כי דבקות הנפש היא האידאל, וניכרת בספרו דואליות של הנפש והגוף יחד עם נטייה מתונה לפרישות.