קרב לאדה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קרב לאדה (קרב ימי) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| הצי הפרסי | צי הברית האיונית | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| ארטאפרנס, מושל סארדיס (?) | דיוניסיוס איש פוקאיה | ||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| 600 אניות | 353 תלת-חתריות | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| לא ידוע | לא ידוע | ||||||||||||
קרב לאדה, שניטש ב-494 לפנה"ס, היה קרב ההכרעה של המרד האיוני. ההתנגשות בין הצי הפרסי לבין צי הערים האיוניות המורדות התחוללה במימי לאדה (Lade), אי קטן השוכן מול מילטוס (Miletos) שבאיוניה (מערב אסיה הקטנה). עקב תבוסת היוונים בקרב הימי נגזר גורלו של המרד, והפרסים השלימו את שעבודן מחדש של הערים האיוניות לאימפריה הפרסית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
לשמע הידיעות, כי צבא פרסי גדול, המלווה בצי אדיר בן 600 אניות מלחמה, עושה דרכו אל מילטוס, נאספו האיונים וטכסו עצה כיצד להתמודד עם הפורענות ההולכת ומתרגשת עליהם. הם ידעו אל נכון, כי כוחם אינו שקול כנגד עוצמת חילות פרס, ולכן החליטו להניח את ההגנה על העיר בידי אנשי מילטוס בלבד, בעוד היתר יתייצבו במלוא כוחם נגד הצי הפרסי. אסטרטגיה זו, המעבירה את ההכרעה לזירה הימית, נתנה בידי האיונים המורדים סיכוי מה לניצחון או לכל הפחות לדחיית הקץ. ההיגיון מאחורי נקיטת קו פעולה זה היה, שהמצור על מילטוס - כמו גם על ערי חוף אחרות שעדיין לא נכבשו - לא יכול היה להועיל כל עוד ניתן להעביר לנצורים אספקה ותגבורות בדרך הים. זאת ועוד, אם יובסו הפרסים ויאבדו את ציים המלחמתי ואת השליטה בים, ישתבשו גם התנועות העתידיות של צבאם להמשך דיכוי המרד. למעשה, אימצו האיונים את הקו האסטרטגי שהציע הקאטאיוס (Hekataios) איש מילטוס עוד בראשית המרד; הלה התנגד בתחילה למרד, אך משלא הצליח לשכנע את אריסטאגורס ועמיתיו, "יעץ להם בשנית להשיג את השליטה בים". אין להוציא מכלל אפשרות, שלנצחונם של האיונים על הצי הפיניקי שבשירות הפרסים בקרב הימי ליד סאלאמיס שבקפריסין (496 לפנה"ס) היה משקל בקבלת ההחלטה להתמודד שנית בקרב ים.
[עריכה] ההכנות לקרב
הצי האיוני שנאסף בלאדה מנה 353 תלת-חתריות: שמונים ממילטוס, שתים-עשרה מפריאנה (Priene), שלוש ממיאוס (Myus), שבע-עשרה מטאוס (Teos), מאה מכיוס (Chios), שמונה מאריתראי (Erythrai), שלוש מפוקאיה (Phokaia), שבעים מלסבוס (Lesbos) ושישים מסאמוס (Samos). הצי הפרסי הורכב משייטות של בעלות הברית הימיות של פרס והערים הימיות המשועבדות לה, וכלל אניות פיניקיות, קיליקיות, קפריסאיות ומצריות. לדברי הירודוטוס מנה צי הפרסים 600 אניות, שכפי הנראה כללו לא רק תלת-טוריות אלא גם אניות-חמישים הנחותות מהן. מבין שייטות הפרסים היו "הפיניקים הלהוטים ביותר לקרב", כי רצו - קרוב לוודאי - להשיב לאיונים כגמולם על התבוסה שנחלו מידיהם בקרב סאלאמיס שבקפריסין שנתיים קודם לכן.
באסיפות שניהלו האיונים קודם הקרב שכנע דיוניסיוס (Dionysios), מפקד השייטת הפוקאית, את עמיתיו, כי מחלוקת הדעות והפירוד במחנה האיונים הם סימן בטוח לתבוסה בהתנגשות העתידה להתחולל. 'ענייננו, אנשים איונים, עומדים על חודה של תער, או שנהיה חופשים או עבדים... ועתה אם אתם רוצים לקבל עליכם לשאת עמל, תהיינה לכם לפי שעה יגיעות, אחר כך יהיה בידכם להתגבר על אויביכם ולהיות חופשים. אבל אם אתם מתמכרים לחיי תפנוקים ולאי-סדרים, אין לי שום תקווה בשבילכם..." (הירודוטוס, ו' 11).
האיונים קיבלו את הצעתו, מסרו לידיו את הפיקוד על הצי כולו, ודיוניסיוס אימן מדי יום את צוותי האניות. האימונים כללו תנועה בטור עורפי, שהייתה התנועה הסטנדרטית של אניות אל זירת הקרב, דייקפלוס (diekplous) ולוחמת סיפונים. זוהי העדות הכתובה הראשונה לשימוש בדייקפלוס, שנחשב לאחת מתנועות התקיפה לניגוח היעילות ביותר בלוחמה הימית בעת העתיקה. הדייקפלוס בוצע על ידי שייטת הערוכה בשורה חזיתית או פונה ועוברת מטור עורפי לשורה חזיתית. מטרת האניות התוקפות הייתה להבקיע דרך (diekplein) אניות האויב המסודרות גם הן במערך חזיתי, לשבור את משוטיהן תוך כדי ההבקעה ועל ידי כך לשתק את תנועתן. כשהן חסרות יכולת לנוע, חשופות האניות הפגועות למהלומות ניגוח קטלניות נוספות.
הצלחת תמרון הדייקפלוס תלויה הייתה בראש ובראשונה במיומנות החותרים והקברניטים ובמשמעת וסדר מופתיים. ואמנם, מתוך עדויות כתובות מאוחרות יותר אנו למדים, כי תנועת תקיפה זו הועדפה על ידי הטובים שבציי העת העתיקה דוגמת הפיניקים, האתונאים, הרודים והקרתגים - ציים בעלי מסורת ימית ארוכת שנים, בעלי אניותיהם מהירות-שוט, ששמו את מבטחם בתמרוני ניגוח ופחות בלוחמת סיפונים. כישורים אלו לא היו נחלת האיונים שהתכנסו בלאדה. תקוותם להביס את פרס גם לאחר ניצחון ימי התערערה בעקבות התעמולה הפרסית על הגורל הצפוי להם ופעולות השכנוע של הטיראנים הגולים. האימונים לקראת הקרב פסקו לאחר שבעה ימים, וסימני הפירוד הלכו וגברו כשהחליטו אנשי סאמוס - בעצת איאקס (Aiakes), הטיראן הגולה של עירם - לפרוש מן הברית האיונית ולעבור אל הצד הפרסי. דומה כי גורלו של הקרב נגזר עוד בטרם החל.
[עריכה] מהלך הקרב ותוצאותיו
לאחר היערכות הציים ומיד עם הינתן האות לקרב בשני המחנות פרשו 49 מתוך 60 האניות הסאמיות ושבו לעירן. כשראו זאת אנשי לסבוס, עזבו גם הם עם אניותיהם את זירת הלחימה וכמוהם עשו גם רוב האיונים האחרים. מבין אלה שנותרו בלטו בלחימתם ובאומץ ליבם אנשי חיוס ופוקאיה ואותן אחת-עשרה אניות סאמיות, שקברניטיהן לא נענו למפקדי השייטת ולא פרשו מן הקרב עוד בראשיתו. הירודוטוס מספר, כי אנשי חיוס השתמשו בדייקפלוס בנסיונם להכריע את האניות הפיניקיות, "לכדו אניות אויב רבות, אך איבדו את מרבית אניותיהם". עובדה מעניינת היא, כי בכל אחת מאניות השייטת של חיוס היו 40 חיילי-צי נבחרים; הדבר מסביר את לכידת המספר הרב של אניות אויב, אך עומד בסתירה ליעילותו של תמרון הדייקפלוס. הצלחתה של תנועת תקיפה זו הייתה תלויה, כאמור, במהירות האניות ובכושר התמרון העדיף שלהן, בעוד משקל חיילים רבים על סיפוניהן מקטין את מהירותן ופוגע ביציבותן. לא מן הנמנע, שתנועה טקטית זו הייתה בבחינת חידוש לאנשי חיוס כמו גם לאיונים האחרים, ואולי חשבו הם כי אין זה ראוי להשאיר בחוף חלק הארי של חיילי הצי, שלדברי הירודוטוס היו מנבחרי האזרחים.
העדיפות המספרית הכריעה בסופו של דבר את הכף, והאניות האיוניות המעטות שנותרו נסוגו חבולות מזירת הקרב. לאחר הניצחון בקרב הימי צרו הפרסים על מילטוס וכבשוה. כצפוי, נחרץ גורלו של המרד האיוני כולו, והוא הודבר עוד באותה שנה (494 לפנה"ס).
[עריכה] מקורות בתרגום עברי
- כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. 2 כרכים. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה.
- הרודוטוס. היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
