קנדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

קנדו (剣道) היא אמנות לחימה יפנית בחרבות, שפותחה במאה ה-16 כדי לאחד מספר רב של טכניקות שונות. משנת 1975 ואילך הוגדר הרעיון מאחורי הקנדו כ"לחנך את הרוח האנושית על-ידי יישום עקרונות הקטאנה". מכאן שקנדו הוא משמעת עצמית, בזמן שטכניקת הלחימה היא קנג'יטסו.

קנדו נלמד עם "חרבות" עשויים מבמבוק חצוי (הנקראים "שינאי") ומגן גוף וראש ("בוגו"). לעוסקים בקנדו קוראים קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ ("בוקן" או "בוקוטו"), בקטאנה או באיאייטו, ובקודאצ'י (חרבות ממתכת - הקאטנה ארוכה, קודאצ'י קצרה יותר והאיאייטו דומה לקאטנה אבל לא חדה) כדי לתרגל קאטות. בקנדו מודרני יש שני סוגי התקפה - חיתוך ודקירה. ניתן לבצע חיתוכים רק על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד. דקירות ניתן לבצע רק על הגרון, אך מכיוון שדקירה המבוצעת בצורה שגויה יכולה לפצוע את הצוואר, משתדלים ללמד אותה בשלבים מתקדמים יותר.

בקרבות ניתנות נקודות כשההתקפות מבוצעות היטב ובשליטה נכונה, ומלווה בצעקה (ביפנית) בהתאם לסוג ההתקפה. תקיפת ראש תלווה בצעקת "מן" (ראש), דקירת גרון - "טסוקי"(דקירה), תקיפת אזור בטן/חזה - "דו" ולפרק היד - "קוטה"(יד קטנה). המנצח הוא הראשון שמקבל 2 נקודות.

התאחדות הקנדו הבינלאומית (The International Kendo Federation) מונה 44 מדינות. התחרויות הבינלאומיות נערכות מדי כל שלוש שנים, מאז 1970, כשה-IKF נוסדה.

[עריכה] היסטוריה

קנדו, "דרך החרב", כוללת בתוכה את תמצית העקרונות באמנויות לחימה יפניות. מאז ממשלת הסמוראים הקדומה ביותר, במהלך תקופת קאמאקורה (1185-1233), סיוף, ביחד עם רכיבה על סוסים וקשתות, היו עיסוקיהם המלחמתיים העיקריים של השבטים הצבאיים. בתקופה זו, הקנדו התפתח תחת השפעה חזקה של זן בודהיזם. הסמוראי יכול היה להשוות את חוסר החשיבות של חייו בלהט הקרב, מה שהיה נחוץ לנצחון בקרבות יחידניים, לתפיסה הבודהיסטית של אופיה המשלה של ההבדלה בין חיים ומוות.

קנדו בבית ספר חקלאי ביפן, בסביבות 1920

מאז, לוחמים רבים הגיעו להארה באמצעות אימון בקנדו. הלוחמים הללו יסדו בתי ספר לאימון בקנדו אשר התמשכו מאות שנים, ואשר מעצבים את בסיס האימון בקנדו כיום. שם כל בית ספר מיצג את תמצית ההארה של מקימו. לכן, ה'איטּוֹ-ריוּ' (一刀流; 'בית הספר של החרב היחידה') מרמז על הארתו של המיסד, שכל חיתוכי החרב האפשריים נובעים מ- ונכללים בחיתוך מקורי ויסודי יחיד. ה'מוּטוֹ' (無刀; 'ללא חרב') הוא בית ספר המיצג את הבנתו של יוצרו, יַאמַאוֹקַה טֶשְשוּ, אשר לפיה "אין חרב חוץ מהשכל". ה'מוּנֶן מוּסוֹ ריוּ' (無念無想流; 'ללא מטרה, ללא חשיבה מראש'), באופן דומה, מיצג את ההבנה שתמצית הקנדו מתעלה על תהליך החשיבה המשקפת. תרגילי הקנדו הרשמיים אשר נקבעו לפני מספר מאות שנים, נלמדים היום באמצעות צורות (forms) קבועות, או קאטות (型). האימונים בקנדו, באמצעות חרבות אימון מבמבוק (שינאי) ושריון (בוגו), הונהגו לראשונה במאה ה-18 על-ידי נַאגַאנוּמַה שירוֹזַאֶמוֹן קוּניסַאטוֹ (長沼四郎左衛門国郷; 1688-1767). תפיסות כמו 'מוּשין', או 'ראש נקי ממחשבות', כפי שהתמקצעו בהן פרשני זן, הם הישגים חיוניים לרמה גבוהה של קנדו. 'פוּדוֹשין', או 'ראש דומם', היא תכונה תפיסתית של האל פוּדוֹ מיוֹ-אוֹ, אחת מחמשת 'מלכי האור' של בודהיזם שינגוֹן, ואומרת שהסייף לא יכול להיות מולך שולל על-ידי אשליות של סכנה, ספק, פחד, או הפתעה, העולים מפעולותיו של יריבו. ב-1920, דַאי ניפּוֹן בּוּטוֹקוּ קַאי (大日本武徳会, מפתח קרן אמנויות הלחימה היפנית) שינה את שם האמנות מגֶקיקֶן (撃剣, 'חרב פוגעת') לקנדו.