פשיזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| שיטות ממשל |
|
תחומים קרובים ניתן למצוא |
|
אנרכיה |
פשיזם (באיטלקית fascismo) הוא אידאולוגיה ושיטת ממשל טוטליטריות שנוצרו באיטליה בתקופה שבין מלחמות העולם, בהנהגתו של בניטו מוסוליני.
בחוגים שונים נהוג להדביק את המונח "פשיזם" כשם גנאי לאידאולוגיות ולמשטרים אחרים (בין אם דומים לפשיזם ובין אם לאו).
בניטו מוסוליני היה, לפני שיצר את המערכת האידאולוגית הפשיסטית, ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית המרקסיסטית האיטלקית ועורך בטאונה אוואנטי!. הוא גורש מן המפלגה הסוציאליסטית בשל תמיכתו בהשתתפות איטליה במלחמת העולם הראשונה. הוא החליף את האידאולוגיה המרקסיסטית באידאולוגיה החדשה שיצר, תוך שהחזיק במספר רעיונות טוטליטריים, אולם זנח היסוד של מלחמת המעמדות.
תוכן עניינים |
[עריכה] עקרונותיו של הפשיזם
- הרמוניה חברתית - הרעיון הקורפורטיבי. הארגון החברתי צריך להיות מבוסס על תאגידים (קורפורציות) של גורמים מקצועיים אשר ייצגו כל גורם בשלטון. רעיון זה עומד בניגוד לדמוקרטיה הפרלמנטרית, לפיו הייצוג בפרלמנט אינו קשור לעיסוק של האדם. במובן זה, קיים דמיון בין הפשיזם למשטר הסובייטי בכך שגם שם הייצוג ניתן לסובייטים (המועצות) ולא ישירות לפרט. אולם, בשונה מן המשטר הקומוניסטי סבור הפשיזם כי על המעמדות לשמור על דו-קיום.
- תיאום - תפקיד הממשלה הוא לפעול לתיאום בין כל הגופים המיוצגים בשלטון על מנת להביא להסכמה ביניהם. תפקידה זה של הממשלה היה ההצדקה לקיום הדיקטטורה הפשיסטית, כשם שתפקיד המפלגה הקומוניסטית הביא לדיקטטורה הקומוניסטית במשטר הסובייטי.
- המדינה כערך עליון - קיימים רצון לאומי ומטרות לאומיות שהמדינה דואגת לקיומם. לפיכך יש למדינה ערך מוסף מעל לערכם של הפרטים המרכיבים אותה. המדינה הפשיסטית היא מהות הכול והיא הדואגת גם לפרטים. לכן מותר לה לעשות הכל, למען העם. הפרטים במדינה מעניקים לה את חירותם מרצון. המדינה היא נצחית וכך גם משטרה הטוטליטרי דיקטטורי.
- המנהיג - המנהיג מגיע לשלטון בזכות תכונותיו המיוחדות והוא מורם מעם. סמכותו של המנהיג אינה מוגבלת מכיוון שהוא מעצב את האידאולוגיה של המדינה, שלטונו יחיד וטוטליטרי. המנהיג ניצב מעל לכל, והעם חייב להאמין בו ולציית לו.
- המפלגה הפשיסטית היא היחידה המותרת ואליה שייכים כולם. הייצוג אינו אישי אלא באמצעות התאגידים. המפלגה שולטת במדינה, שתפקידה הוא, כאמור להביא לתיאום ולהרמוניה בין חלקי האומה.
- התנגדות לדמוקרטיה, קומוניזם וליברליזם - הפשיזם דוגל בהגשמת יעדיו באמצעות הסכמה בין המרכיבים השונים של האומה, כאשר המדינה בראשות המנהיג והמפלגה הם הסמכות העליונה בתפקיד של פוסק אחרון. צורות השלטון הדמוקרטיות או הליברליות מכיוון אינן מתאימות לניהול נכון ותקין של המדינה. הדמוקרטיה התומכת בשלטון העם מגבילה את השלטון, לכן היא מהווה איום על שלמות העם ובטחונו. הליברליזם אינו מאפשר למנהיג לפעול בחופשיות. השוויון, החירות וחופש הדעה נוגדים את רצונו של השליט לפעול למען העם. יש רק אמת אחת בלעדית המגולמת בפשיזם. הקומוניזם, אף שהוא דומה בצורת השלטון הדיקטטורית, בהיותו בעד מלחמת מעמדות ובעד סולידריות מעמדית בינלאומית, סותר את שיתוף הפעולה והסולידריות הלאומית בהם דוגל הפשיזם.
- אי שוויון בין בני האדם - דמוקרטיה מייצגת את ההמונים חסרי הכשרון. לעומת הדמוקרטיה, לפיה כל בני האדם נולדו שווים ולכולם זכויות בסיס שוות, הפשיזם מתנגד לגישה זו וטוען כי לא כל בני האדם נולדו שווים. לפיכך, ישנם כאלו שנולדו לעבוד את המדינה וישנם כאלו שנועדו להנהיג, על כן לא ייתכן מצב בו בן העם הפשוט יוכל להיות מנהיג.
- המלחמה היא הגילוי הנעלה ביותר של האדם ומייצגת ערכים חיוביים ככוח, גבורה, הקרבה וכדומה - הפשיזם אינו מאמין בשלום. מדינה שאינה נאבקת תתנוון ותיכחד. מלחמה שומרת על חוסן וכוח ומבטאת גבורה, עוצמה ואומץ.
[עריכה] רקע לעליית הפשיזם באיטליה
בתקופת כיבושי נפוליון באיטליה, החלו לשגשג תנועות פטריוטיות, שקראו לאיחוד הנסיכויות והמדינות האיטלקיות השונות לעם איטלקי אחד, במדינת איטליה הגדולה. ב- 1870 הפכה איטליה למדינה ריבונית מאוחדת, שבירתה רומא, שהופקעה משלטון האפיפיור. צורת השלטון במדינה הפכה להיות מונרכיה חוקתית, תחת שלטונו של המלך ויטוריו עימנואלה מאחד איטליה.
במלחמת העולם הראשונה הצטרפה איטליה אל מדינות צרפת ובריטניה כנגד ציר גרמניה אוסטריה. למרות הניצחון, תבעה המלחמה קרבנות רבים, דבר שהציבור האיטלקי לא ציפה לו, ונוסף לו מיתון כלכלי כבד. השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה התאפיינו בחוסר יציבות. ארגוני העובדים פתחו בשביתות תכופות ומשמעותיות, שהשביתו את המשק והכבידו אף יותר על המצב הכלכלי ועל מצב הרוח הלאומי.
בשנת 1919 ייסד בניטו מוסוליני את המפלגה הפשיסטית, ובבחירות שהתקיימו בשנת 1921 זכתה מפלגתו, לראשונה, ב- 35 מושבים מתוך 135 מושבי הפרלמנט. חוסר היציבות הפוליטית הביא למצב שבו היה מוסוליני נציג המפלגה היחידה שזכתה לתמיכת מפלגות אחרות, דבר שהביא את המלך ויטוריו עימנואלֶה להטיל עליו את הרכבת הממשלה. בשנת 1924 התקיימו בחירות חדשות באיטליה, דבר שהביא להגדלת חברי המפלגה הפשיסטית בפרלמנט. לאחר נצחונו בבחירות 1924 הביא מוסוליני לחקיקה שסילקה את מפלגות האופוזיציה מבית הנבחרים, והלאים את התקשורת ואת האיגודים המקצועיים.
בשנת 1936 הכריז מוסוליני ידידותו והערכתו כלפי מפלגה הנאצית בגרמניה וכלפי מנהיגה אדולף היטלר, והודיע עם היטלר על הקמת "ציר רומא-ברלין". ב-10 ביוני 1940 הודיע מוסוליני על הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השניה כבת בריתה של גרמניה.
[עריכה] איטליה הפשיסטית
ערך מורחב - היסטוריה של איטליה הפשיטסית
[עריכה] הפשיזם באיטליה והיהודים
בתחילת המאה העשרים ישבו היהודים בעיקר בערים הגדולות. רובם היו מבוססים, ושיעור ההתבוללות היה גדול. היהודים היו משולבים במקצועות החופשיים, רבים מהם השתלבו במנהל הציבורי, וכן בצבא ובאקדמיה.
עם כניסת הפשיסטים לחיים הפוליטיים בשנת 1921 היו היהודים מעורים בחיים באיטליה, ראו עצמם כאיטלקים לכל דבר, ולא הניחו כי התנועה החדשה, שהבטיחה לאומיות חדשה לעם האיטלקי, תתמוך באנטישמיות. רבים מהיהודים השתתפו בהפגנות ובמצעדים, ותעשיינים יהודים עשירים אף תרמו מכספם למפלגה הצעירה.
מוסוליני המשיך ביחסים דו ערכיים עם היהודים עד לשנת 1936. בשנה זו פרסם את "מניפסט הגזע האיטלקי", שבו אימץ את האידאולוגיה הנאצית, והכריז על טהרת המוצא האיטלקי כגזע נפרד וטהור, שנקבע שהיהודים לא השתייכו אליו. היהודים הפכו לאזרחים מדרגה שניה, נושלו ממשרותיהם בשירות הציבורי והצבא והודחו ממוסדות האקדמיה.
בשנת 1940, עם הצטרפותה של איטליה למלחמה לצידה של גרמניה הנאצית, תכפו ההתנכלויות מצד אזרחים תומכי התנועה הפשיסטית האיטלקית, התנכלויות שבהן פגעו בתי כנסת ובעסקים של יהודים, הרסו ובזזו אותם. היו יהודים שנמלטו מהערים הגדולות לכפרים וכן למדינות אחרות. אלה שלא נמלטו נכלאו במחנות עבודה. בצעד של מחווה מצד מוסוליני כלפי גרמניה ידידת איטליה, החלו בשנת 1943 משלוחים של יהודים למחנות הריכוז הנאציים, מצפון איטליה, שבה עדיין שלט.
רבים ניסו להימלט דרך הרי האלפים, ואחרים הסתתרו בבתיהם של אזרחים. קולות ההסתייגות בקרב העם האיטלקי מפעולותיו של מוסוליני תרמו לכך שבאיטליה חסידים רבים של אומות העולם, שהצילו חייהם של יהודים. כ- 30 אחוזים מיהודי איטליה שלפני מלחמת העולם השניה, נרצחו על ידי הנאצים והפשיסטים, אחוז נמוך יחסית לשאר מדינות אירופה.
[עריכה] משטרים, מפלגות ותנועות נוספים שתוארו כפשיסטיים
- המפלגה הנאצית בגרמניה בראשות אדולף היטלר בשלטון מ-1933 עד 1945.
- משטרו הדיקטטורי של פרנסיסקו פרנקו בספרד. בשלטון מ-1939 עד 1975.
- משטרו הדיקטטורי של אנטוניו דה אוליביירה סלזר בפורטוגל. בשלטון מ-1932 עד 1968.
[עריכה] לקריאה נוספת
- קווין פסמור, פשיזם - מבוא, הוצאת רסלינג, 2006.
