פרנציסקנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מסדר הפרנציסקנים הוא מסדר אשר הוקם בשנת 1209 על ידי הקדוש פרנציסקוס מאסיזי (1182-1226). השם הלטיני הרשמי של המסדר הוא Ordo Fratrum Minorum - מסדר האחים הקטנים.

פרנציסקוס היה בן העיר אסיזי שבאיטליה, בנו של סוחר בדים עשיר שסחר עם צרפת (מכאן שמו - פרנסיס "הצרפתי"). לאחר ששמע דרשה שהותירה בו רושם עז, החליט לתרום את כל הסחורה שהייתה בידו לכנסייה. החלטה נמהרת זו קוממה עליו את אביו, שבסוף עימות נישל אותו מירושתו. פרנציסקוס, בתגובה, נמלט לכנסייה ובה התפשט מבגדיו והצהיר שהוא אינו בנו של אביו יותר, אלא בנו של אביו שבשמיים. לאחר מכן טיפל במצורעים, עד ש - על פי האגדה - שמע בכנסייה את הפסוקים שהפכו להוראה המחייבת של חייו:

"לֹא־תִקְחוּ זָהָב וְלֹא כֶסֶף וְלֹא נְחשֶׁת בַּחֲגוֹרֵיכֶם׃ וְלֹא תַרְמִיל לַדֶּרֶךְ וְלֹא שְׁתֵּי כֻתָּנוֹת וְלֹא נַעֲלַיִם וְלֹא מַטֶּה כִּי־רָאוּי לַפֹּעֵל דֵּי מִחְיָתוֹ׃ וְכָל־עִיר וּכְפָר אֲשֶׁר תָּבֹאוּ שָׁמָּה דִּרְשׁוּ מִי הוּא הָגוּן לָזֶה בְּתוֹכָהּ וְשָׁם שְׁבוּ עַד צֵאתְכֶם׃ וּבְבוֹאֲכֶם אֶל־הַבָּיִת שַׁאֲלוּ־לוֹ לְשָׁלוֹם׃ וְהָיָה אִם־הָגוּן הַבַּיִת יָבוֹא עָלָיו שְׁלוֹמְכֶם וְאִם־אֵינֶנּוּ הָגוּן שְׁלוֹמְכֶם אֲלֵיכֶם יָשׁוּב׃ וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־יְקַבֵּל אֶתְכֶם וְלֹא יִשְׁמַע לְדִבְרֵיכֶם וִיצָאתֶם מִן־הַבַּיִת הַהוּא וּמִן־הָעִיר הַהִיא וּנְעַרְתֶּם אֶת־עֲפַר רַגְלֵיכֶם" (הברית החדשה, מתי, י, 9-14).

בעקבות הדרשה החליט להקדיש את כל חייו לעוני ודלות. עטוי במלבוש מחוספס וקשה, יחף וללא כסף, הוא החל להטיף לחרטה.

במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה, אשר תרם את כל כולו לעבודה. בתום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל־11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם היו נזיריים, אף שמנהגים אלו כנראה לא קבועים בחוק הראשון שפרנציסקוס קבע, שמכיל רק אוסף של קטעים מקראיים המדגישים את חובת העוני והדלות. חברי האחווה לא עבדו, ובאקט של השפלה מודעת חיו על קיבוץ נדבות.

למרות הדמיון הברור בין עקרון זה לבין העקרונות הקנאיים של מאמיניו של פטר וולדו, הצליחה האחווה מאסיזי לקבל את אישורו של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. ואמנם, הפרנציסקנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני.

בניגוד לנזירים אחרים, הרשה התקנון הפרנציסקני לנזירים לשוטט בערים ובכפרים ולא הסתגרו במנזר. במסדר היו חברים גם הדיוטות, שלא עברו הכשרה נזירית או סמיכה לכמורה, אך הם הורשו להטיף (המסדר פיתח שיטות הטפה חדישות ויעילות ואף מדריכי הטפה לנזירים נודדים). חברי המסדר התנכרו לעולם הזה ופירשו באופן מילולי ביותר את הוראתו של ישו לא להתכונן ליום המחר. בספר הסיפורים של המסדר מסופר שפרנציסקוס אפילו לא הרשה למבשלים להשרות עדשים ליום המחר בשל הוראתו של ישו. קנאות זו הציגה את המסדרים האחרים באור לא מחמיא, ואף שפרנציסקוס שב והכריז על נאמנותו לכנסייה, הייתה במעשיו ביקורת על עושרה של הכנסייה ועל כוחה הפוליטי הרב.

אחיו של המסדר מאופיינים בשמחתם ובחיצוניותם הצנועה. סיפורים רבים מתארים את אהבתו של פרנציסקוס לכל מה שברא האל. במיוחד ידוע הסיפור על הפעם שפרנציסקוס הטיף לציפורים, כדי לגאול את נשמתן. סצינה זו מונצחת גם בציורי הקיר של ג'וטו בכנסייה באסיזי.

אחד ממאפייניו הייחודיים של פרנציסקוס היה הדוגמה האישית. פרנציסקוס נחשב בעיני חסידיו לישו השב בשנית. אמונה זו שאבה חיזוק מנבואותיו של יואכים מפיורה, שניבא עידן חדש של חסד בתקופה זו. פרנציסקוס הקפיד על תעניות וצומות תכופים, סירב להחליף את גלימתו והביא על עצמו מחלות רבות. בחייו סירב פרנציסקוס אף להקים כנסייה למסדר, והסתפק בכנסייה זעירה בעיר אסיזי (לאחר מותו הוקמה על הכנסייה הזעירה כנסייה גדולה ובה ציורים ידועים של ג'וטו).

שיא זיהויו עם ישו היה לקראת מותו, כאשר כששב ממקום ההתבודדות שלו באסיזי התברר שהוא נושא סטיגמטה - סימני הצליבה על כפות ידיו, כפות רגליו וצד בטנו. חסידיו של פרנציסקוס אמרו שבשל צניעותו סירב להודות בכך, אך מיד לאחר מותו מיהרו להפיץ את הבשורה. פולחן האישיות של פרנציסקוס הוא חסר תקדים בימי הביניים, ומעמדו כגיבור הוביל לחיזוק מעמדו של פולחן הקדושים ושל ז'אנר חיי הקדושים.

[עריכה] המסדר לאחר מות פרנציסקוס

בתום עשורים ספורים עוררה קנאותם של הפרנציסקנים ויכוח גדול, שהוכרע רק לאחר מותו של פרנציסקוס. עיקר הוויכוח נסוב על סירובם להחזיק ברכוש. אמנם, כל הנזירים ויתרו על רכוש, אך למעשה נהנו מ"עוני קיבוצי", ואף שכל הנזירים כיחידים היו נטולי רכוש, לעתים קרובות היה מנזרם עשיר למדי. הפרנציסקנים דחו הסדר זה, והשתמשו בנכסים שנרשמו על שם הכנסייה. עם התחזקות המסדר, הורה הוותיקן לחייב את הפרנציסקנים להחזיק ברכוש שבו השתמשו, בניגוד מפורש לצוואתו של פרנציסקוס. החלטה זו פיצלה את המסדר הפרנציסקני, והטהרנים שבמסדר נרדפו כמינים.

לאחר הקמת האינקוויזיציה תפסו הפרנציסקנים מקום חשוב ברדיפת מינים. המסדר הוקם מלכתחילה כדי להיאבק במינות, וברבות השנים ניצל את ניידותם של הנזירים הקבצנים למטרות חקירה והטפה בשירות האינקוויזיציה. תפקיד זה הקנה לחברי המסדר עוצמה ויוקרה רבים.

עם התבססות המסדר ועליית יוקרתו, הצטרפו אליו חסידים רבים. תנועה המונית זו הכניסה למסדר גם חסידים רבים שלא התאימו לרוחו המקורית. פרנציסקוס זילזל בהשכלה - הוא עצמו ידע לטינית בסיסית למדי, ולא עסק בפלפול סכולסטי אלא בחיי מעשה. ממשיכיו, לעומת זאת, תפסו מקום מרכזי בין המלומדים של האוניברסיטאות.

ברבות השנים תפסו הפרנציסקנים גם מקום בתעמולה קנאית נגד יהודים, מומרים וקבוצות שוליים אחרות, כמו זונות. בספרד היה לפרנציסקנים ולהטפתם האנטישמית תפקיד מרכזי בחיזוק האינקוויזיציה הספרדית ורדיפת האנוסים.