פט שופ בויז
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
הערך נמצא בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו. |
| הפט שופ בויז | |
|---|---|
 |
|
| מקור | לונדון, אנגליה |
| שנות פעילות | 1981 - היום |
| ז'אנר | פופ סינת'פופ מוזיקה אלקטרונית טכנו דאנס |
| חברת תקליטים | פרלופון אי אם איי אטלנטיק סייר סאנקצ'וארי ריינו |
| חברי ההרכב | ניל טננט כריס לואו |
הפט שופ בויז הם צמד מוזיקאים בריטים: הסולן ניל טננט (נולד ב-10 ביולי, 1954) והקלידן כריס לואו (נולד ב-4 באוקטובר, 1959). הם פרצו לתודעה באמצע שנות השמונים עם שורה של להיטי פופ אלקטרוני, ומאז הוציאו אלבומים ולהיטים רבים, חלקם נחשבים לקלאסיקות של מוזיקת הפופ. הם ידועים ביצירת שירים מלודיים, ולרוב נגישים וקליטים, אך יחד עם זאת בעלי טקסט מורכב המסתיר בדרך כלל ביקורת או אירוניה בתחומים רבים: אהבה, מיניות, פוליטיקה ותרבות. בנוסף, התיאטרליות והזיקה לאמנויות הבמה הפכו לאחד מסימני ההיכר שלהם. הם הפכו במרוצת השנים להיות אחד מהרכבי הפופ הבריטי המצליחים אי פעם, עם הצלחה גלובלית המשתרעת על בריטניה, ארצות הברית, אירופה, יפן ורוסיה. כמו כן, עבדו הצמד עם מספר רב של אומנים מצליחים, כגון: אלטון ג'ון, דייוויד בואי, קיילי מינוג, לייזה מינלי, טינה טרנר, מדונה ועוד. גם לאחר יותר מ-20 שנות פעילות, כל אלבום או סינגל חדש של הצמד גורם להתרגשות והתעניינות רבה, הן מצד הקהל והן מצד המבקרים.
תוכן עניינים |
[עריכה] קריירה מוזיקלית
[עריכה] תחילת הדרך: 1981-1985
ניל טננט וכריס לואו נפגשו לראשונה בחנות מוצרי חשמל באוגוסט 1981. השניים גילו עניין משותף - מוזיקת פופ ודאנס. כתוצאה מכך החליטו השניים להפגש שנית ולכתוב מספר שירים, חלקם יהפכו בהמשך ללהיטים גדולים: West End Girls, It's A Sin ו-Jealousy. בתחילה הם נקראו West End, על שם הרובע הלונדוני החביב עליהם. בהמשך שינו את שמם ל"פט שופ בויז" (נערי חנות חיות המחמד) בעקבות עצתם של חברים משותפים שעבדו בחנות חיות מחמד. הצמד ציינו ברבות השנים כי חשבו כי השם מזכיר שם של להקת ראפ בריטית מאותה תקופה.
במהלך 1983, נשלח טננט, אז כתב במגזין המוזיקה הבריטי הפופולרי Smash Hits, לראיין את חברי להקת הפוליס. טננט החליט באותה הזדמנות גם לפגוש את המפיק האגדי של הלהקה - בובי אורלנדו, הידוע בכינויו בובי או (Boby O). השניים אכלו ביחד ארוחת צהריים, ובובי או הציע לטננט להפיק לו תקליט. התוצאה הייתה West End Girls, שהפך ב-1984 ללהיט מועדונים בלוס אנג'לס, ואף הצליח מעט בצרפת ובבלגיה.
[עריכה] הפריצה הגדולה: 1985-1986
טננט ולואו עבדו עם בובי או על שירים נוספים, אך בתחילת 1985 הם חתמו על חוזה הקלטות בחברת "פארלופון" (Parlophone) הבריטית, שהיא שלוחה של חברת ההפקות הענקית EMI. בעקבות כך התעוררה מחלוקת בין הצמד לבובי או, שיושבה בסופו של דבר בכך שהוא יקבל תמלוגים ממכירותיהם העתידיות של הצמד. בהמשך השנה שחררו הצמד סינגל נוסף Opportunites (Let's Make Lots Of Money). השיר, שעוסק בנסיונתיהם חסרי הסיכוי של שני "עלובי החיים" להרוויח כסף רב, נחל כישלון במכירות ובמצעד הבריטי והגיע רק למקום 116. השניים לא התייאשו והחלו לעבוד עם מפיק חדש - סטפאן הייג. יחד הקליטו מחדש את West End Girls. מיד עם הוצאתו הפך הסינגל ללהיט בקנה מידה עולמי והגיע למקום הראשון במדינות רבות, בהן: בריטניה, ניו זילנד, ארצות הברית, הונג קונג, קנדה, פינלנד וישראל. כשנשאל טננט מהי ההרגשה בלשחרר להיט שמגיע למקום הראשון ענה כי "לא מרגישים דבר, זה מרגיש כמו לשתות כוס תה". בעקבות ההצלחה האדירה שחררו השניים סינגל נוסף בתחילת 1986 - Love Comes Quickly, שזכה להצלחה גם הוא והגיע למקום ה-19 במצעד הבריטי.
בהמשך השנה הוציאו הצמד את אלבומם הראשון Please. האלבום הכיל את להיטיהם הקודמים של הצמד: West End Girls ו-Love Comes Quickly וזכה גם הוא להצלחה רבה מסביב לעולם. טננט הסביר את בחירת שמו של האלבום בכך ש"אדם שירצה לקנות את האלבום יצטרך לומר 'אני יכול לקבל את האלבום של הפט שופ בויז, בבקשה?' (Can I have the Pet Shop Boys album, 'Please'?)". בנוסף, בחירת השם לוותה בהחלטה כי כל אלבומיהם העתידיים של הצמד יזכו לשמות בני מילה אחת וכי באף אלבום לא יהיה שיר שנושא את שמו של האלבום. בהמשך השנה שוחרר מהאלבום סינגל נוסף - גרסה מחודשת של Opportunites (Let's Make Lots Of Money). השיר הצליח הפעם להיכנס לעשרים הראשונים במצעד הבריטי. לקראת סוף השנה הוציאו הצמד סינגל רביעי ואחרון לאותו אלבום - Suburbia, שכמובן זכה להצלחה ופופולריות רבה בדומה לקודמיו.
במהלך 1986, יצא אלבום ה"רימיקסים" הראשון של הפט שופ בויז - Disco. האלבום כלל שישה "רימיקסים": ארבעה רימיקסים של הסינגלים מהאלבום הקודם Please ושני "רימיקסים" לשני "בי-סיידים" - In The Night (ה"בי-סייד" של ההוצאה הראשונה של Opportunites (Let's Make Lots Of Monet)) ו-Paninaro (ה"בי-סייד" של Suburbia).
[עריכה] הצלחה אדירה: 1987-1988
בשנת 1987, שחרר הצמד סינגל חדש - It's A Sin, שהיה אחד השירים הראשונים שהשניים כתבו והקליטו יחד. השיר מספר על חוויתו של נער קתולי שזוכה לחינוך אדוק ולומד כי כמעט כל מעשה וכל רצון שמתעורר בו הוא חטא. טננט סיפר כי השיר מושפע מהחינוך לו זכה בבית ספר קתולי בילדותו. השיר עורר את זעמה של הכנסייה בבריטניה וטננט אף זכה להכפשות אישיות מצידם, אך כל זאת לא מנע מהשיר להפוך ללהיט ענק ולהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. בתקרית אחרת, מפיק הפופ ג'ונתן קינג טען כי בשיר יש אלמנטים הלקוחים, שלא לומר גנובים, מלהיטו של קט סטיבנס Wild World. הצמד תבע את קינג, זכה במשפט ותרם את כספי הפיצויים לצדקה. לאחר כמה חודשים שחררו הצמד סינגל נוסף - What Have I Done To Deserve This. השיר, שהיה דואט של טננט והזמרת הבריטית דאסטי ספרינגפילד הגיע למקום השני במצעד הבריטי. בעקבות הצלחתם של שני הסינגלים שוחרר אלבומם השני של הצמד - Actually, שהכיל את שני להיטיהם הקודמים וזכה להצלחה מסחררת. הסינגל הבא Rent עסק באהבה תלותית ונצלנית וזכה גם הוא להצלחה ונחשב לאחד השירים בעלי הטקסט המחוכם ביותר בתולדות הפופ, בעיקר בגלל השורה "אני אוהב אותך, אתה משלם לי את שכר הדירה (I love you, you pay my rent)".
במקביל ליציאתו של האלבום המצליח, ניסו הצמד את כוחם בהפקת סרט קצר. הסרט התפתח עד מהרה להפקה רצינית ולבסוף הפך לסרט באורך מלא. הוא זכה לשם It Couldn't Happen Here על שם אחד השירים שהופיעו באלבומם הנוכחי Actually. הסרט זכה לתגובות פושרות ולכשלון מסחרי. הם אמנם לא עשו עוד סרט מאז, אך הייתה זו תחילתו של אספקט חדש בקריירה של הצמד - "קריצה" לסוגים נוספים של אמנות מלבד מוזיקת פופ.
בהמשך אותה שנה, לרגל עשור למותו של אלביס פרסלי, התבקשו הצמד לחדש את אחד מלהיטיו לתוכנית טלוויזיה. הם בחרו לחדש את Always On My Mind שהגיע למקום הראשון אף הוא והפך לסינגל חג המולד הנמכר ביותר בכל הזמנים. השיר לווה בקליפ שכלל קטעי וידאו מהסרט שלהם מאותה שנה.
בתחילת 1988 שוחרר הסינגל הרביעי והאחרון של הצמד מהאלבום Actually - Heart. השיר, שזכה ל"מיקס" שונה מזה של האלבום, הפך ללהיט ענק והיה הסינגל האחרון של הצמד שנכנס למקום הראשון במצעד הבריטי עד היום. בקליפ שליווה את הסינגל הופיע השחקן הבריטי המפורסם איאן מקכלן כערפד שחוטף מטננט את אהובתו ביום חתונתם. הקליפ כמובן משרה אווירה אירונית, שכן ידוע כי גם מקכלן וגם טננט הם הומוסקסואלים (טננט יצא מהארון רק ב-1993 אך תמיד "נחשד" ככזה).
[עריכה] "סוף העידן האימפריאלי": 1988-1989
לאחר הצלחה גדולה של שני האלבומים הראשונים, הגיע האלבום השלישי של הצמד – Introspective ב-1988. האלבום היה שונה מקודמיו בכך שבמקום להכיל כעשרה שירים קצרים בני 3-4 דקות, הוא הכיל 6 שירים בלבד שהיו הרבה יותר ארוכים (6-8 דקות). הרעיון של הצמד היה שבמקום לקחת שירים קצרים ולעשות להם "רימיקסים" ארוכים לסינגלים של 12 אינץ', לעשות ההיפך וליצור משירים ארוכים "רימיקסים" קצרים לסינגלים של 7 אינץ'. בנוסף, רצו הצמד שכל שירי האלבום יהיו סינגלים. כך, יצאו מהאלבום הסינגלים המצליחים Domino Dancing, Left To My Own Devices ו-It's Alright. בנוסף, היה בו ביצוע שלהם ללהיט I'm Not Scared שהם הפיקו ללהקת Eighth Wonder מוקדם יותר באותה שנה. בנוסף היה באלבום "רימיקס" חדש לAlways On My Mind שהוציאו בשנה הקודמת. היוצא דופן היחיד היה I Want A Dog, שהיה ה"בי-סייד" של הסינגל Rent.
במהלך 1989 יצא הצמד לסיבוב הופעות קצר שנקרא MCMLXXXIX (המספר 1989 בספרות רומיות). במהלך ההופעות עלו הצמד ושלל רקדנים וניצבים לבמה בתחפושות ססגוניות. בנוסף, לוו ההופעות בהקרנת קטעי וידאו מיוחדים פרי יצירתו של בימאי הקולנוע דרק ג'רמן. סיבוב ההופעות, שנמשך אמנם רק חודש, נתן את הטון לסגנון ההופעות של הצמד בעשור הקרוב - הופעות תיאטרליות.
מבחינת הצמד, הייתה זו סיומה של תקופת הפופולריות הגדולה ביותר שלהם. בהמשך זכו להיטיהם להצלחה גדולה ביותר, אך עדיין בתדירות נמוכה מזו לה הורגלו. הירידה הניכרת ביותר בהצלחתם של הצמד הייתה בארצות הברית, בה התקשו מאוד להכניס להיטים אל המקומות הגבוהים במצעדים כפי שהורגלו בשנים עברו. היה זה לדברי טננט "סוף העידן האימפריאלי".
[עריכה] שינויים אמנותיים: 1990-1991
ב-1990 יצא אלבומם הרביעי של הצמד, Behaviour, שהיווה שינוי מסוים בסגנונו המוזיקלי של הצמד. האלבום היה מלודי ושקט יותר מאלבומיהם הקודמים. בעיני רבים נחשב האלבום הזה לטוב ביותר של הצמד. השם מרמז על הנושא העיקרי שעובר כחוט השני בכל שירי האלבום - התנהגות ורגשות. הסינגל הראשון היה So Hard שעסק בבגידה והעמדת פנים בין בני זוג. בהמשך שוחרר הסינגל Being Boring המלודי, שעסק בהתמודדות של הקהילה ההומוסקסואלית עם מחלת האיידס שפרצה לתודעה בבריטניה במהלך שנות השמונים. הצמד ציפה כי הסינגל יצליח, אך לתדהמתם הגיע רק למקום ה-20 במצעד הבריטי. בנוסף יצא הסינגל Jealousy, החותם את האלבום, שעסק בקנאה ובדילמות והתסכול אשר היא יוצרת. באותה תקופה גם שוחרר סינגל כפול הכולל "מיקס" חדש לשיר How Can You Expect To Be Taken Seriously הלקוח מהאלבום ואת הביצוע שלהם ל- Where The Streets Have No Name, במקור של פרנקי וולי ו-U2 (בהתאמה). How Can You Expect To Be Taken Seriously הוא בעצם פארודיה על כוכבי רוק המעמידים פנים כי הם מובילים אג'נדה עולמית ומעמידים פנים כי אכפת להם מאנשים אחרים והם לא מעוניינים רק בעושר ותהילה. האפקט מתעצם בכך שהשיר שוחרר לצד הביצוע המחודש לשיר של U2, שסולנה בונו ידוע כפילנטרופ ומתנדב ברמה עולמית.
במהלך 1991, בעקבות הצלחת אלבומם Behaviour מהשנה שעברה יצאו הצמד לסיבוב הופעות עולמי נוסף - Performance. הפעם, ההופעות היו הרבה יותר תיאטרליות מאלו של הסיבוב הקודם. נבנתה תפאורה מיוחדת, עוצבו תחפושות והוכנו קטעי וידאו חדשים. במהלך כל ההופעה, להקת הנגנים שליוותה את הצמד הייתה מאחורי הקלעים וכלל לא נראתה לצופים. כלי הנגינה היחיד שנראה על הבמה היה מערכת הקלידים של לואו שהועלתה לבמה בחלק מן השירים. בין השירים ירדו הצמד וצוות הרקדנים מהבמה והחליפו תלבושות, בעוד שעל הבמה הוחלפה התפאורה והועלו אביזרים חדשים. הצמד התכוון שההופעה תהיה תיאטרלית ככל האפשר. טננט אף טען בזמנו שמטרתם של הצמד הייתה לתת הופעה שונה - יותר הצגת תיאטרון מאשר הופעת רוק. סיבוב ההופעות כמובן זכה להצלחה רבה ואף תועד בסרט שהופץ על גבי DVD בשנת 2004.
בסוף 1991 שחרר הצמד את אוסף הסינגלים הראשון שלהם Discography שכלל את כל להיטיהם עד אז וגם שני סינגלים חדשים: Dj Culture, שהיה מן ביקורת על מלחמת המפרץ הראשונה שהתרחשה באותה תקופה, ו-Was It Worth It שהיה לסינגל היחיד של הצמד שלא נכנס אל 20 הראשונים במצעד הבריטי (הוא הגיע "רק" למקום ה-24). במקביל יצא גם אוסף הקליפים הראשון שלהם שנקרא Videography.
[עריכה] חזרה לפופ: 1993-1995
לקראת האלבום הבא החליטו הצמד לשנות את הכיוון המוזיקלי מהאלבום הקודם ולחזור לפופ טהור כפי שעשו בשנות השמונים. באמצע 1993 הם שחררו את הסינגל החדש Can You Forgive Her העוסק בהתחבטויותיו של נער הומוסקסואל "בארון" שמצד אחד נמצא בקשר עם בחורה שכל הזמן לועגת לו ועל הרגליו ה"הומוסקסואליים" ומצד שני רוצה "לצאת מהארון" ולהיות בקשר עם בחור. הסינגל החדש, שסימן את חזרתם של הפט שופ בויז למוזיקת פופ קצבית, לווה בקליפ שנעשה כולו באמצעות אנימציה ממוחשבת והיה שונה בתכלית משאר הקליפים באותה תקופה. הצלחתו של הסינגל הכשירה את הקרקע לסינגל המצליח ביותר שהפט שופ בויז הוציאו תחת ידיהם באותו עשור. לקראת סוף 1993, הם שחררו את Go West שהיה במקור להיט של להקת ווילג' פיפל. הצמד, שביצעו את השיר בהופעה חיה בתערוכה של ידידם אומן ה"וידאו-ארט"דרק ג'ארמן, הרגישו שהם מוסיפים לשיר, שביסודו מדבר על חברה הומוסקסואלית אוטופית, נופך דכאוני וציני. לואו טען כי קולו של טננט יגרום למאזינים להרגיש את הפער בין החלום למציאות, ובעצם שאין עתיד לרעיון הזה. הקליפ, שחלקו צולם בכיכר האדומה במוסקבה, המשיך בקו הממוחשב של Can You Forgive Her והציג אף הוא אנימציה מתקתקה ותחפושות ססגוניות. הסינגל החדש זכה להצלחה ענקית בכל העולם, ובישראל בפרט, בה אף זכה למחווה בפרסומת לקטשופ אוסם שהתבססה על הקליפ שלו. במקביל שוחרר גם האלבום החדש Very, שהיה כולו שירי פופ להיטיים אך בעלי משמעויות עמוקות כהרגלם של הצמד. בהמשך שוחררו הסינגלים I Wouldn't Normally Do This Kind Of Thing ו-Liberation.
באמצע 1994, שוחרר הסינגל Absolutely Fabulous. הסינגל, שלא הופיע באלבום, היה מחווה לקומדיה בריטית מצליחה באותה תקופה בעלת אותו שם, והכיל קטעי שיחה ממנה. על עטיפת הסינגל לא הופיע השם "פט שופ בויז" וכל הכנסותיו נתרמו לקרן צדקה שיסדו קומיקאים בריטים. שלושה חודשים לאחר מכן יצא הסינגל החמישי של הצמד מאלבומם האחרון - Yesterday, When I Was Mad. השיר מספר על מגוון "מחמאות" די מעליבות שהצמד קיבל במהלך הקריירה, וכי למרות אותן הערות מרגיזות, הם החליטו לא לוותר על המוזיקה והעשייה שלהם. שיר דומיננטי נוסף מאותו אלבום הוא Dreaming Of The Queen. השיר, שטננט סבור כי הוא הטוב ביותר שלהם, מספר על חלום שלו שבו הוא מבקר את מלכת אנגליה, ששוטחת בפניו את אכזבתה מכך שכל המאהבים הגדולים בעולם מתו. בראיון שנערך באותה תקופה, הסביר טננט שהוא התכוון לרמוז שאותם מאהבים בשיר הם בעצם הומוסקסואלים וכי הם מתו מאיידס.
במקביל ליציאת האלבום יצא הצמד לסיבוב הופעות עולמי קצר באוסטרליה ובדרום אמריקה - Discovery. שמו של סיבוב ההופעות הוא לכאורה מילה באנגלית (תגלית), אך הוא למעשה חיבור של שתי מילים - Very (האלבום שאותו ליווה סיבוב ההופעות) ו-Disco. ההופעות היו פחות תיאטרליות מאלו של הסיבוב הקודם, אך שילבו בשירים ביצועים למספר להיטי פופ עכשווים מאותה תקופה: Rhythm Of The Night (במהלך Left To My Own Devices ו-Mr.Vain (במהלך One In A Million). בנוסף, באותו סיבוב הופעות החל מנהג שנמשך גם בסיבובי ההופעות הבאים של הצמד - שילוב להיט הדיסקו הקלאסי I Will Survive בביצוע השיר It's A Sin.
באותה שנה שחררו הצמד את אוסף ה"רימיקסים" השני שלהם Disco 2 שכלל עשרה "רימיקסים" ללהיטיהם מתקופת אלבומם האחרון Very. בנוסף, כלל האוסף "רימיקס" של הלהיט So Hard ו"רימיקס" של השיר We All Feel Better In The Dark שהיה "בי-סייד" של הסינגל Being Boring.
ב-1995, שחררו הצמד אוסף "בי-סיידים" כפול Alternative. האוסף הכיל את כל ה"בי-סיידים" שהצמד שחרר על גבי סינגלים במהלך הקריירה שלהם. בראיון שנערך בעקבות שחרור האוסף, הסביר הצמד כי לשם שבחרו לאוסף יש מספר רבדים ומשמעויות. ראשית, "בי-סייד" הוא האלטרנטיבה של "איי-סייד" (הצד של הסינגל שהכיל את הלהיט). שנית, השירים ששוחררו כ"בי-סיידים" היו בעיניהם יותר אלטרנטיבים ולא "מיינסטרים" כמו הלהיטים שלהם. שלישית, על גבי העטיפה השחורה הופיעה הולוגרומה שהתחלפה בין פרצופו של טננט ופרצופו של לואו. הסינגל ששוחרר כדי לקדם את האוסף היה עיבוד מחודש לשיר Paninaro שהיה "בי-סייד" של הלהיט Suburbia משנת 1986. לסינגל, שנקרא Paninaro 95, התווסף "בי-סייד", In The Night 95 (גם הוא עיבוד חדש ל"בי-סייד" של סינגל ישן - Opportunities (Let's Make Lots Of Money בגרסתו הראשונה) שהיה באותה תקופה שיר הפתיחה של תוכנית אופנה בריטית.
[עריכה] דעיכה: 1996-1998
ב-1996, בעקבות שני סינגלים חדשים - Before והלהיט ההמנוני Se A Vida E, שוחרר האלבום השישי של הצמד Bilingual (דו-לשוני). האלבום הושפע מחשיפתו של טננט למוזיקה הלטינית בעקבות קשר רומנטי אותו ניהל באותה תקופה עם בחור ממוצא לטיני. חלק מהשירים באלבום היו בעלי מקצבים לטיניים ובחלקם אף היו שורות בספרדית ופורטוגזית. בהמשך שוחררו הסינגלים A Red Letter Day ו-Single (Bilingual). באופן כללי, האלבום זכה לביקורות פושרות ונחשב לאחד האלבומים הפחות מוצלחים של הצמד. אלבום זה סימן את תחילת דעיכתה של ההצלחה המסחררת לה זכו הצמד בשנים הקודמות.
ב-1997, שחררו הצמד סינגל חדש שלא הופיע באלבום לפני כן - Somewhere. טננט הסביר כי הסיבה להקלטת השיר ושחררו כסינגל היא חיבתם הרבה אליו. השיר, הלקוח מהמחזמר West Side Story, אמנם לא הופיע באלבום, אך סימן תקופה חדשה בקריירה של הצמד - כתיבת מחזמר.
[עריכה] המחזמר: 1998-2001
בסוף שנות התשעים החלו הפט שופ בויז יחד עם במאי התיאטרון ג'ונתן הארווי לעבוד על מחזמר מקורי בשם Closer To Heaven שכולו מוזיקה עכשווית חדשה שהצמד חיבר במיוחד (למעט השיר Shameless, שבמקור היה ה"בי-סייד" של Go West והעביר ביקורות על אנשים שיעשו הכול בשביל להתפרסם ולו לכמה רגעים).
העבודה על אלבומם השביעי של הצמד, Nightlife שיצא ב- 1999 התקיימה במקביל לעבודה על המחזמר. האלבום, שהתאפיין במוזיקת דאנס אלקטרונית עכשווית, אף הכיל שלושה שירים שנכללו במחזמר: Closer To Heaven, Vampires ו-In Denial, שבגרסת האלבום היה דואט של טננט וקיילי מינוג. טננט הסביר את בחירת שמו של האלבום בכך שהוא עוסק בבילויים ובחיי הלילה, הן מבחינה טקסטואלית והן מבחינה מוזיקלית. הסינגל הראשון מתוך האלבום Don't Know What You Want But I Can't Give It Anymore, לווה בקליפ שהציג "לוק" חדש של הצמד: פאות כתומות בתסרוקות אופנתיות, משקפי שמש גדולים, מעילי עור ארוכים וכתונת פסים. התחפושות האלה ליוו אותם גם בקליפים של שני הסינגלים הבאים: הלהיט ההמנוני New York City Boy ו-You Only tell You Love When Your'e Drunk.
באמצע שנת 2001 עלה לבסוף המחזמר לבמות לונדון וזכה לביקורות מעורבות. המחזמר רץ במשך מספר חודשים, עד שבאוקטובר אותה שנה ירד מהבמות עקב ירידה בביקוש. באותה תקופה ביקשו הצמד להעלות את המחזמר שוב בערים נוספות בעולם, במיוחד בגרמניה, אך מלבד מספר הופעות מצומצם באוסטרליה ב-2005 לא נעשה דבר בעניין.
[עריכה] עוד שינויים אמנותיים: 2002-2003
ב-2002 יצא אלבומם השמיני של הצמד - Release. האלבום היווה שינוי דרמטי בסגנון המוזיקלי של הצמד. שירי האלבום היו יותר "רוקיסטיים" מבעבר וכללו פחות אלקטרוניקה ויותר גיטרות שנוגנו בעיקר על ידי טננט וג'וני מאר, גיטריסט להקת הסמית'ס. הסינגל הראשון מהאלבום, Home And Dry, התקבל על ידי צרכני המוזיקה בשוויון נפש. הקליפ שצולם עבורו לא התקבל לאם טי וי מאחר והיה "משעמם מדי" (הקליפ עקב אחר חבורת עכברים בסביבת מסילת רכבת ישנה). הסינגל הבא I Get Along זכה גם הוא להצלחה מזערית. בעקבות כך הסינגל השלישי מהאלבום, London, העוסק במהגרים ממזרח אירופה שרוצים להתחיל חיים חדשים בלונדון, יצא רק בגרמניה. שיר חשוב נוסף מהאלבום הוא The Night I Fell In Love. מספר חודשים לפני יציאת האלבום, התבטא הראפר אמינם בחריפות נגד הומוסקסואליות בכלל ונגד הפט שופ בויז בפרט. השיר, שמספר על ראפר קשוח שמבלה לילה עם מעריץ ומכיל רמיזות ברורות לאמינם, היווה מעין "נקמה" על אותה התבטאות. האלבום היווה כשלון מסחרי יחסי לצמד וזכה לביקורות רבות, הן מהמעריצים והן משאר צרכני המוזיקה.
בתחילת 2003 הוציא הצמד את אוסף ה"רימיקסים" השלישי שלהם Disco 3, שכלל חמישה "רימיקסים" לשירים מאלבומם האחרון וגם ארבעה שירים חדשים לחלוטין: Time On My Hands, Try It (I'm In Love With A Married Man, Somebody Else's Business ו-If Looks Could Kill. בנוסף הכיל האוסף ביצוע חדש של הצמד לשיר Positive Role Model. השיר, הלקוח מהמחזמר של הצמד, הוא במקור "סמפול" לשירו של בארי וויט You're The First The Last My Everything.
בסוף 2003 יצא אוסף הסינגלים השני של הצמד Popart. האוסף הכפול שנערך על ידי הצמד, הורכב משני חלקים: חלק ראשון, Pop שהכיל את הלהיטים היותר "פופולריים" של הצמד ואת הסינגל החדש Miracles וחלק שני, Art שהכיל את הלהיטים היותר "אמנותיים" של הצמד ואת הסינגל החדש Flamboyant. בנוסף, שוחררה מהדורה מיוחדת בעלת חלק שלישי Mix, שכלל את עשרת ה"רימיקסים" האהובים ביותר על הצמד של שירים מכל שנות פעילותם.
[עריכה] הפסקול וחזרה למקורות: 2004-2006
2005 סימלה שינוי מוזיקלי משמעותי נוסף עבור הצמד, עם יצירת הפסקול המחודש לסרט הקולנוע הרוסי הקלאסי אוניית הקרב פוטיומקין, משנת 1925. יוצר הסרט המקורי, סרגיי אייזנשטיין, אמר לאחר הסרט כי הוא מקווה כי בכל עשור יופק פסקול חדש לסרט. הצמד, שתמיד הייתה להם חולשה מיוחדת להיסטוריה רוסית החליטו להענות לאתגר. התוצאה הייתה פסקול אלקטרוני עכשווי שלווה בצלילי התזמורת הסמפונית של דרזדן. בספטמבר 2005 הופיעו הצמד בחינם בכיכר טרפלגר בלונדון בפני קהל של כ-25,000. במהלך ההופעה הם ניגנו את כל הפסקול מתחילתו ועד סופו בליווית הסרט המקורי שהוצג על המסך. בעיתונות נכתב כי "היה זה הקהל הגדול ביותר שצפה אי פעם בסרט אמנותי". הצמד הופיע עם הפסקול עוד מספר פעמים במהלך 2005 ו-2006, אך ללא ספק ההופעה הגדולה ביותר שנתנו באותה תקופה הייתה ההופעה בלייב8 במוסקבה, שם הופיעו בכיכר האדומה מול עשרות אלפי אנשים.
שנת 2006 מהווה נקודת דרך חשובה בקריירה הארוכה של הפט שופ בויז, עם צאת אלבומם התשיעי Fundamental (בסיסי, יסודי) בחודש מאי. שם האלבום רומז שהנערים חזרו לסגנונם המוזיקלי הראשוני והמצליח. בנוסף, שם האלבום מקבל משמעות נוספת על רקע התהליכים ההיסטוריים שהתרחשו בעולם במקביל ליציאת האלבום - המלחמה של מדינות המערב הדמוקרטיות בטרור האיסלאמי הפונדמנטיליסטי. בהערות השוליים של האלבום ישנה הקדשה למחמוד אסגרי ולעייאז מראוני, נערים איראניים שנתלו ביולי 2005, בטענה שקיימו יחסים מין הומוסקסואלים (דבר שיש עליו איסור מוחלט במדינה המוסלמית השמרנית). האלבום הכיל תכנים ומסרים פוליטיים רבים, דבר הבולט במיוחד בסינגל הראשון של הצמד I'm With Stupid, שיצא ב-19 במאי. השיר הפופ האלקטרוני האופייני לצמד, מתאר לכאורה מערכת יחסים רגילה, אך למעשה היווה ביקורת אירונית על מערכת היחסים המדוברת (והנלעגת לרוב) בין ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר לנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש. ב"קליפ" לשיר נראים שני הקומיקאים הבריטים מהסדרה הקומית הממלכה הקטנה, אשר נותנים הופעה קצרה לטננט וללואו. ההופעה היא בעצם פרודיה על הקליפים הקודמים של הצמד Go West ו- Can You Forgive Her משנת 1993. שירים פוליטיים נוספים באלבום הם Psychological העוסק בפארנויות, Luna Park המתאר את העולם כלונה פארק מפחיד אך מרגש, Twentieth Century שמעביר ביקורת נוקבת על המלחמה בעיקר בטוענו כי "לפעמים הפתרון הוא יותר גרוע מהבעיה". בנוסף, מכיל האלבום שני שירים המותחים ביקורת על מדיניות הפנים של בריטניה: Indefinite Leave To Remain המתאר לכאורה מערכת יחסים בין גבר לאישה, אך למעשה מספר על האישור שמשרד הפנים נותן למהגרים להשאר בתחומי המדינה, והשיר המסיים באלבום Integral שעוסק בסוגיית תעודות הזהות הדיגיטליות שמתכננים לכפות על האזרחים בבריטניה. באמצע 2006 יצא הסינגל השני של הצמד מאותו אלבום Minimal וזכה להצלחה בינונית.
[עריכה] הדינמיקה בין טננט ללואו
הניגוד בין שני חברי הצמד, ניל טננט וכריס לואו, בולט מאוד, בעיקר בראיונות שהם עורכים. טננט נחשב לאינטלקטואל ומלומד, המדבר ברהיטות ובבהירות, בעוד שלואו (שמופיע כמעט תמיד בסימן ההיכר שלו – משקפי שמש וכובע מצחייה) תמציתי וחוסך במילים, אך עם זאת מתנהג בצורה קלילה וכיפית, בניגוד לרצינותו של טננט. לשניים אפילו מעין דפוס לראיונות – טננט הוא הדובר העיקרי ועונה על התשובות באריכות, בעוד שלואו שותק במהלך רוב הראיון, ואומר מספר הערות, לרוב הומוריסטיות. הדינמיקה הזאת אף ניכרת בקליפים וההופעות של הצמד, בהם לרוב טננט עומד מקדימה ושר ומושך את עיקר תשומת הלב בזמן שלואו ניצב ברקע מאחורי מערכת הקלידים שלו ועוטה ארשת פנים רצינית. טננט אף סיפר כי יש בדיחה נפוצה בקרב המעריצים: "כמה פט שופ בויז צריך בשביל להחליף נורה? שניים - אחד שיחליף את הנורה ואחד שיעמוד מאחור ויראה משעומם".
[עריכה] השנאה למוזיקת רוק
דבר נוסף המאפיין את שני החברים בהרכב הוא טעמם הדומה במוזיקה וחיבתם למוזיקת דיסקו ומוזיקה אלקטרונית. בד בבד עם אהבתם הגדולה למוזיקה זו, הם מבטאים פעמים רבות את שנאתם למוזיקת רוק (מוזיקת דיסקו היא כביכול ההיפוך הגמור של רוק). כראיה מספיק להקשיב ל"בי-סייד" של Se A Vida E- How I Learned To Hate Rock'n'roll (איך למדתי לשנוא רוקנרול). בשיר Paninaro בגרסאתו הראשונה כ"בי-סייד" של Suburbia משולב קטע אודיו של לואו מראיון שנאמר בו "אני לא אוהב (מוזיקת) קאנטרי...לא אוהב מוזיקת רוק...לא אוהב רוק'נ'רול במיוחד" ובשיר Can You Forgive Her, שעוסק בנער הומוסקואל שחברתו לועגת לו, שר טננט: "היא עשתה ממך מעין בדיחה מהלכת, כי אתה רוקד לדיסקו ולא אוהב רוק". בנוסף ניתן בהקשר זה להזכיר את הסינגל הכפול Where the streets have no name (I can't take my eyes off you)/How can you expect to be taken seriously? שמתח ביקורת קשה על גדולי תעשיית הרוק. למרות גישה זו, הצמד הוציא אלבום שלם "רוקיסטי" כביכול (שלווה בנגינת גיטרה של ג'וני מאר מלהקת הרוק הסמית'ס) - Release מ-2002. יחד עם זאת, טננט הסביר בעבר כי הם סולדים מתעשיית הרוק והאמנים ולא במיוחד מהמוזיקה עצמה.
[עריכה] מיניות
הפט שופ בויז זוכים לפופולריות רבה בקרב הקהילה ההומוסקסואלית העולמית, במיוחד עם להיטיהם Go West ו-New York City Boy. כבר מתחילת דרכם "נחשדו" השניים בנטיותיהם המיניות. בשנת בסמוך ליציאת אלבומם Very מ-1993, השתתף טננט בראיון למגזין של הקהילה ההומו-לסבית בבריטניה שבו "יצא מן הארון" וחשף את נטיותיו ההומוסקסואליות. לואו לעומתו מעולם לא חשף את נטיותיו האמיתיות. מדורי הרכילות טענו תמיד כי גם הוא הומוסקסואל אך הוא מעולם לא טרח להכחיש. לדברי טננט, מילות שיריהם לא בהכרח פונות להומוסקסואלים. חלק גדול מהשירים נכתב מנקודת מבט מעורפלת, המאפשרת לכל אדם לפרש את השיר על פי רצונו והעדפתו, דבר שיכול להסביר מדוע קהל המעריצים של הצמד הוא ברובו הטרוסקסואלי. למרות זאת, שירים רבים של הצמד עוסקים ישירות בהומוסקוסאליות, בהם הלהיט Can You Forgive Her (מהאלבום Very משנת 1993) שעסק בנער הומוסקסואל שזוכה ללעג מחברתו ומעוניין לצאת מהארון, השיר Nervously (מהאלבום Behaviour משנת 1990) שעוסק בנער שמגלה את חיבתו לנער אחר לראשונה והשיר The Night I Fell In Love (מהאלבום Release משנת 2002) שעוסק בראפר קשוח (עם רמיזות לכיוון אמינם) שמעביר לילה עם מעריץ. בנוסף לאלה ישנם שלושה שירים שמהווים לדברי טננט טרילוגיה מבחינה נושאית. השיר הראשון הוא It Couldn't Happen Here שהופיע באלבום Actually משנת 1987. השיר (שהסרט של הצמד שיצא בהמשך אותה שנה נשא את שמו) תיאר את האווירה בבריטניה לפני פריצתה של מחלת האיידס לתודעת הכלל, תקופה שבה כולם היו בטוחים כי זו תופעה אמריקאית שלעולם לא תגיע אליהם. השיר השני הוא Your Funny Uncle שהיה ה"בי-סייד" של הסינגל It's Alright משנת 1989. השיר עוסק בהלוויתו של חברו הטוב של טננט שנפטר מאיידס באותה תקופה. השיר השלישי הוא Being Boring שיצא כסינגל מהאלבום Behaviour בשנת 1991. השיר מתאר שתי תקופות: שנות השבעים בהם טננט וחברו הטוב מבלים ומכייפים ולא חושבים על העתיד, ושנות התשעים, לאחר שאותו חבר נפטר והתקופה המהנה נגמרה. טרילוגיית שירים זו, שעוסקת ברצף האירועים החשובים בחייו של טננט בהקשר לנטיותיו המיניות, מבטאת יותר מכל שאר שירי הצמד את התסכול והקושי בלהיות הומוסקסואל בימינו.
[עריכה] שיתופי פעולה עם אמנים אחרים
כבר בשנים הראשונות של הקריירה שלהם החלו הפט שופ בויז לשתף פעולה עם אמנים רבים אחרים, בין אם בהפקה, כתיבה, הלחנה, שירה או יצירת "רימיקס". בתחילת 1988
