פוליטיקה של גרמניה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ממשל ופוליטיקה של גרמניה |
 |
גרמניה היא רפובליקה פדרלית חוקתית, המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה, ה-Grundgesetz ("המשפט הבסיסי"). בגרמניה קיימת מערכת פרלמנטרית, כאשר ראש הממשלה, הבונדסקנצלר (Bundeskanzler) נבחר על ידי הפרלמנט.
תוכן עניינים |
[עריכה] פרלמנט
בית הנבחרים הגרמני כולל את הבונדסטאג ואת הבונדסראט. סמכות החקיקה העליונה היא בידי הבונדסטאג (בית הנבחרים הפדרלי), הבית התחתון של הפרלמנט, אשר נבחר כל ארבע שנים בבחירות עממיות. בית זה, בתורו, בוחר את הקאנצלר הפדרלי (בונדסקאנצלר). הבונדסראט (המועצה הפדרלית), הבית העליון של הפרלמנט, מורכב מנציגי 16 מדינות הפדרציה ומשתתף בתהליך החקיקה וניהול הפדרציה. חברי הבונדסראט נבחרים בנפרד על ידי מדינותיהם. לאחרונה היו שהביעו חששם כי שני הבתים חוסמים ומבטלים זה את זה, ובכך מקשים על ניהול ממשל אפקטיבי.
[עריכה] מפלגות
בגרמניה באופן מסורתי שתי מפלגות גדולות, ביניהן השלטון מתחלף לסירוגין מאז תום מלחמת העולם השנייה, ועוד מספר מפלגות קטנות, אשר לעתים משתתפות בקואליציה עם אחת המפלגות הגדולות:
[עריכה] CDU
מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי (Christlich-Demokratische Union Deutschlands) היא מפלגת מרכז-ימין. רוב מצביעיה משתייכים לשכבות הכלכליות העליונות והם יחסית שמרנים וקרובים אל הדת; הגיל הממוצע של חבריה הוא 55, ו-25% מהם נשים. תומכיה המסורתיים מתגוררים בדרום גרמניה, בערים עשירות (קלן ושטוטגרט, למשל) ובאזורים כפריים קתוליים. במדינות המזרח לשעבר, ובמיוחד בברנדנבורג ובמזרח ברלין, התמיכה ב-CDU כמעט ואינה קיימת. ה-CDU שלטה בגרמניה יותר מכל מפלגה אחרת; התקופות היחידות בהן ישבה באופוזיציה היו בין השנים 1968 ו-1982 ובין 1998 ועד 2006. הקאנצלר בעל הכהונה הארוכה ביותר בתולדות גרמניה השתייך ל-CDU - הלמוט קוהל; גם הקאנצלר בעל הכהונה השנייה באורכה, והקאנצלר הראשון של גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה, השתייך ל-CDU - קונרד אדנאואר. בשנת 2006 העומדת בראש ה-CDU אנגלה מרקל (Angela Merkel)נבחרה לקאנצלרית.
CSU (האיחוד הנוצרי-סוציאלי בבוואריה, Christlich-Soziale Union in Bayern) היא מפלגת אחות של ה-CDU, והיא פעילה ומיוצגת אך ורק במדינת בוואריה, בה היא שולטת ברציפות מאז תום מלחמת העולם השנייה. בבחירות הכלליות בגרמניה רצות ה-CDU וה-CSU יחדיו. נכון לתחילת שנת 2006 עומד בראש ה-CSU אדמונד שטויבר (Edmund Stiober), ראש ממשלת בוואריה.
[עריכה] SPD
- ערך מורחב – המפלגה הסוציאל דמוקרטית של גרמניה
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (Sozialdemokratische Partei Deutschlands) היא מפלגת מרכז-שמאל. רוב מצביעיה הינם פועלים, בני המעמד הבינוני ובעלי מקצועות חופשיים. כ-30% מחברי המפלגה נשים. תומכיה המסורתיים מתגוררים בערים הגדולות, באזורי תעשייה (כגון חבל הרוהר) ובמדינות המזרח. רבים בגרמניה טוענים, כפי שנטען כלפי מפלגות פועלים רבות בעולם (בישראל ובבריטניה, למשל), שה-SPD נטשה את מטרתה הראשונית - להוות מפלגה שתייצג את הפועל הפשוט - ושעתה היא נוטה יותר לשמוע לרצונותיהם של בעלי ההון. נכון לתחילת 2006 עומד בראש ה-SPD מתיאס פלאצק (Matthias Platzeck), ראש ממשלת ברנדנבורג.
הקנצלר הקודם, גרהרד שרדר (Gerhard Schröder), נבחר מטעם מפלגה זו לשתי קדנציות רצופות.
[עריכה] FDP
המפלגה החופשית-דמוקרטית (Freie Demokratische Partei; שם עממי: "הליברלים") היא מפלגת ימין ליברלית. תומכי ה-FDP משתייכים לרוב לשכבות הכלכליות העליונות. המפלגה דוגלת בשוק חופשי, הסרת הגבלות ממשלתיות על הכלכלה, הפרטה של חברות ממשלתיות, הנהגת שכר לימוד באוניברסיטאות וצמצום דמי האבטלה והקצבאות השונות.
למרות מספר תומכיה המצומצם השתתפה המפלגה כמעט בכל קואליציה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נשיא גרמניה הראשון, תאודור הויס, השתייך למפלגה הליברלית. בבחירות שנערכו בגרמניה בספטמבר 2005 הגדילו הליברלים את כוחם, זכו ב-9.8% מהקולות והפכו למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה. נכון לתחילת שנת 2006 עומד בראש ה-FDP גווידו וסטרוולה (Guido Westerwelle).
שערוריה שנקשרה למפלגה הייתה קשורה לסגנו של וסטרוולה, יורגן מלמן (Jürgen Möllemann), אשר הביעה עמדות אנטי-יהודיות ותקף את אריאל שרון ואת סגן יו"ר ארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה, מישל פרידמן. בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה, הופעל לחץ על מלמן והוא התפטר מהמפלגה ונשאר פרלמנטר עצמאי. כמו-כן, נקשרו פרשיות העלמות מס לשמו הקשורות למימון מסע הבחירות שלו וחסינותו הוסרה. מלמן מת ב-5 ביוני 2003 וככל הנראה הוא התאבד בקפיצה ממטוס. מלמן, שהיה צנחן מנוסה, לא פתח את מצנחו והתרסק אל האדמה.
[עריכה] Bündnis 90/Die Grünen
מפלגת הירוקים חרטה על דגלה את נושא איכות הסביבה, אך בנוסף מזוהה המפלגה עם מספר עקרונות שמאל, כגון שיפור מעמד העובדים והפועלים, שיפור זכויות האזרח והמהגרים, מניעת התערבות של גרמניה בסכסוכים אלימים בעולם (למעט למטרות הומניטריות), קידום מעמד האישה (כ-40% מחברי המפלגה נשים). הגיל הממוצע של חברי המפלגה הוא 38, והיא זוכה לתמיכה רבה בעיקר בערים הגדולות (ברלין, קלן, המבורג) וכן ערי אוניברסיטה קטנות (טובינגן, היידלברג וכו'). בהשוואה למפלגות ירוקים אחרות בעולם, זוהי אחת הוותיקות והמצליחות ביותר: מאז היווסדה בשנת 1980 זוכה המפלגה בקביעות בלמעלה מ-5% מקולות המצביעים.
לאחר איחוד גרמניה ב-1990 התאחדה מפלגת הירוקים של גרמניה המערבית עם מפלגה דומה בגרמניה המזרחית, Bündnis 90. ב-1998 צלחה המפלגה המאוחדת לראשונה אל הממשלה, והיא קיימה מאז ועד סוף 2005 קואליציה עם ה-SPD. בבחירות הכלליות ב-2005 נחלו הירוקים מפלה יחסית, הקטינו את כוחם והפכו, עם 8.1% מקולות הבוחרים, למפלגה הקטנה ביותר בפרלמנט. בראש המפלגה עמד עד להתפטרותו בסוף 2005 שר החוץ של גרמניה, יושקה פישר, אשר היה הפוליטיקאי הירוק שהגיע לתפקיד הבכיר ביותר בתולדות המפלגה.
[עריכה] מפלגת השמאל
מפלגת השמאל (עד אמצע 2005 נקראה PDS, מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי, Partei des Demokratischen Sozialismus) הינה מפלגת שמאל סוציאליסטית והינה מפלגת המשך למפלגה הקומוניסטית של גרמניה המזרחית ה-SED. רוב מצביעיה מתגוררים במדינות המזרח; בשתיים מהן - מקלנבורג-מערב פומרניה וברלין - זכתה להצלחה גדולה והיא השתתפה בקואליציה לצד ה-SPD. מפלגת השמאל דוגלת בזכויות העובד, האזרח והמהגר, בהעלאה דרסטית של שכר המינימום ל-1,400 אירו ברוטו בחודש, בקידום מעמד האישה (כ-47% מחברי המפלגה נשים, יותר מבכל מפלגה אחרת בגרמניה) ובהגברת הצעדים לשמירת איכות הסביבה (באמצעות, למשל, הנהגת כבישי אגרה בגרמניה; כיום זו אחת המדינות הבודדות באירופה בה אין כבישי אגרה). המפלגה מתנגדת בתוקף להנהגת שכר לימוד באוניברסיטאות, בהתערבות של גרמניה בסכסוכים "לא לה", כגון המלחמה בעיראק ובשימוש באנרגיה אטומית. מתנגדי המפלגה מרבים להצביע על נטיותיהם הקומוניסטיות, לכאורה, של העומדים בראשה, ובעבר הועלו האשמות וחשדות בדבר חברותם של כמה מראשי המפלגה בשרותים החשאיים של גרמניה המזרחית לשעבר.
מפלגת השמאל נוסדה עם איחוד גרמניה, ב-1989, ובגלגולה הנוכחי הינה איחוד של כמה מפלגות קטנות. בבחירות שנערכו בגרמניה בספטמבר 2005 הגדילה מפלגת השמאל את כוחה בכ-5% (יותר מכל מפלגה אחרת) זכתה ב-8.7% מהקולות והפכה למפלגה הרביעית בגודלה בגרמניה. לאחר הבחירות הצהירו שלוש המפלגות הגדולות שבשום אופן לא יצטרפו לקואליציה עם מפלגת השמאל, זאת כיוון שמפלגה זו נתפסת בעיני רבים ככזו הדוגלת בעקרונות בלתי-דמוקרטיים (קומוניזם, למשל). נכון לתחילת שנת 2006 עומד בראש מפלגת השמאל לותאר ביסקי (Lothar Bisky).
[עריכה] מפלגות הימין הקיצוני
בגרמניה קיימות שלושה מפלגות המרכיבות את הימין הקיצוני.
המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה, ה-NPD (בגרמנית: Nationaldemokratische Partei Deutschlands), נוסדה ב-1964 ומונהגת מאז 1996 על ידי אודו פויגט (Udo Voigt), דוגלת בסילוק ההשפעות הזרות השליליות מגרמניה ומתנגדת לריבוי זרים, לחברות גרמניה באיחוד האירופי ובנאט"ו, למטבע האירופי המאוחד (האירו) ולנוכחות כוחות צבאיים זרים בגרמניה. היא תומכת בביטול חוקים הנוגעים לקבלת פליטים ודורשת תיקון כתיבת ההיסטוריה בכל הנוגע למלחמת העולם השניה ולאשמת גרמניה.
על פי מצע המפלגה, צריכה גרמניה להיות בגבולות שהיו בשנת 1937, כלומר מחוזות כמו שלזיה, מזרח פומרניה, מזרח ברנדנבורג ופרוסיה המזרחית צריכים להלקח מפולין ורוסיה במסגרת תיקוני גבול.
בבחירות בסוף שנת 2005 זכתה המפלגה, בפעם הראשונה מאז שנות השישים, ביותר מאחוז אחד מהקולות והיא מיוצגת בבתי פרלמנט במספר מדינות בגרמניה.
איחוד העם הגרמני, ה-DVU (בגרמנית: Deutsche Volksunion) נוסדה ב-1971 כמועדון והפכה למפלגה ב-1987, היא לעולם לא עברה את האחוז החסימה בבחירות הארציות, אבל ב-2004 היא הצליחה להכניס נציגים לפרלמנט הארצי של ברנדנבורג.
הרפובליקנים (גרמנית: Die Republikaner) נוסדה ב-1983 על ידי שני חברים לשעבר באיחוד הנוצרי-סוציאלי, פרנץ הנדולס והקארט וויגט, בשנות השמונים הם הצליחו להכניס כמה נציגים לפרלמנט האירופי ועד 2001 היא יוצגה בפרלמנט הארצי של באדן-וירטמברג, מצע המפלגה מתרכז בעיקר בנושאי ביטחון פנים.
בשנת 2004 המפלגה הלאומית-דמוקרטית ואיחוד העם הגרמני חתמו הסכם של אי-תחרות בבחירות, בשנת 2005 הם איחדו כוחות ורצו ביחד בבחירות הלאומיות, עד עתה הרפובליקנים סירבו להצטרף להסכם.
[עריכה] ראש המדינה
נשיא גרמניה (בונדספרזידנט, Bundespräsident) משמש כראש המדינה. הוא נבחר אחת לחמש שנים על ידי הבונדסטאג, וסמכויותיו מוגבלות בעיקר למטרות טקסיות וייצוגיות.
[עריכה] משפט
בית המשפט הפדרלי החוקתי (Bundesverfassungsgericht), הממוקם בקרלסרוהה, מכהן בתור הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר. תפקידו להבטיח כי נהלי החקיקה והמשפט עולים בקנה אחד עם "המשפט הבסיסי", או החוקה הגרמנית. אף על-פי שבית המשפט פועל בנפרד מיתר מוסדות המדינה, הוא אינו מסוגל לפעול מבלי שהפנו אליו סוגיות לבירור.
[עריכה] רווחה חברתית
למערכת הרווחה החברתית בגרמניה שורשים היסטוריים עמוקים; החל בקשר ההדוק בין הפרט לחברה שנוצר לאחר הרפורמציה, דרך תחייתה של הממלכה הפרוסית לאחר מלחמת שלושים השנה, כמו גם ראשית המהפכה התעשייתית. מערכת הרווחה העתיקה נתפסת כהיבט חיובי של החברה הגרמנית, וגרמנים רבים מתגאים בו. המערכת מספקת ביטוח רפואי אוניברסלי (אם כי לא ממשלתי), דמי אבטלה, קיצבאות ילדים ושאר צרכים חברתיים. כמו בשאר המדינות הצפון\מערב אירופיות אשר מקיימות מערכות דומות, כלכלנים רבים סבורים כי רפורמה במנגנון הביטוח הלאומי הנה הכרחית לצורך ייעול. נכון ל-2005, עומדת רפורמה זו במוקד השיח הציבורי והמדיני בגרמניה.
[עריכה] יחסי חוץ
יחד עם צרפת, גרמניה משמשת שחקן מוביל באיחוד האירופי. בנוסף, גרמניה עומדת בראש מחנה מדינות האיחוד הקוראות להמשך האינטגרציה באופן שיחזק את הארגון ויקנה לו, לצד עוצמתו הכלכלית האדירה, גם סמכות פוליטית ואף בטחונית. ב-1999 נשלחו כוחות גרמניים לקרב לראשונה מאז מלחמת העולם השניה (ובכך הופרה מסורת גרמנית כבת יובל שנים שלא לעורר תשומת בזירה הבינלאומית) כאשר הקאנצלר שרדר בחר להצטרף למלחמת נאט"ו נגד יוגוסלביה. נכון להיום, כוחות גרמנים מוצבים גם באפגניסטן. אחד מיעדי מדיניות החוץ של שרדר הנו השגת מושב קבע במועצת הביטחון של האו"ם. גרמניה וצרפת עמדו בראש המדינות אשר התנגדו לפלישה הצבאית לעיראק (2003) שהונהגה על ידי ארצות הברית, יחד עם מדינות הקואליציה, לרבות פולין, ספרד, איטליה, הממלכה המאוחדת, יפן, דרום קוריאה ואומות נוספות.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- סקירת הבחירות הכלליות בגרמניה בשנת 2005, מאת אלכסנדר מאן
