עמק הבכא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עמק הבכא, עמק בסביבות ירושלים, שהיו צומחים בו עצי ערבה, או עצי צפצפה, שהפך לאתר סמלי של סבל יהודי וכלל אנושי.
[עריכה] המשמעות המקראית
השם נגזר מלשון "בכא", כנראה מין עץ, שנזכר לראשונה בתנ"ך, בספר שמואל (שמואל ב'), והמפרשים אומרים שמדובר בעמק מצפון לגיא בן הנום, שהיו צומחים בו העצים הללו, שעליהם היו משמיעים מעין קול דמוי בכי. פירוש אחר אומר שהמלה "בכא" נגזרת מ"פיכה" - נזל, ירד. והכוונה לשרף של העצים, כנראה עצי מיש דרומי, שהיה מפכה ונוזל מן העצים.
[עריכה] המשמעות הסמלית
"עמק הבכא" קיבל את משמעותו הסמלית, היהודית ואחר כך גם הכלל אנושית, הרבה יותר מאוחר, כשהפך לכינוי למקום עינויים וסבל, וסמל של גלות עם ישראל המתמשכת. הפירוש הזה נזכר לראשונה בתפילה, ובפיוט לכה דודי. ביטוי זה הוא גם כינוי לעולם הזה ותלאותיו.
[עריכה] מלחמת יום הכיפורים
בהיסטוריה הישראלית החדשה "עמק הבכא" הוא כינוי של העמק הנרחב ברמת הגולן, מצפון מזרח לעיירה קונייטרה, שדרכו ניסו לפרוץ האוגדות הסוריות במלחמת יום הכיפורים. חיל השריון הצה"לי בלם שם את הסורים בקרב דמים קשה שנתמשך כמה יממות. הודות לקרב הבלימה והגבורה שנוהל על-ידי מפקד גדוד 77 של חטיבה 7, סא"ל אביגדור קהלני, לא הצליח הצבא הסורי להגשים את תוכנית המתקפה שלו במלחמה. הכינוי עמק הבכא ניתן לקרב, לראשונה, בסידרת הכתבות של רנן שור בעתון במחנה בנובמבר 1973.