עמנואל לוינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עמנואל לוינס (12 בינואר 1906 - 25 בדצמבר 1995) (Emmanuel Levinas) פילוסוף יהודי-צרפתי.

תוכן עניינים 1 חייו 2 משנתו 2.1 המתודולוגיה של לוינס 2.2 האחרות 2.3 אוטונומיה והטרונומיה 2.4 האחרות המוחלטת 2.5 האתיקה כפילוסופיה ראשונית 2.6 הישנו וההיפוסתזיס 2.7 הפנים והדיבור 2.8 ראיית לוינס את השואה 2.9 מוסר ודת לפי לוינס 2.10 זכויות האדם ברייאתו של לוינס 3 ספרי לוינס בעברית 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

נולד בקובנה שבליטא להורים (יחיאל ודבורה) שומרי מסורת. החברה שבה גדל הייתה חברה שכלתנית ואף שלוינס למד את התנ"ך והשפה העברית, הדגש היה על ההשתלבות בתרבות הכללית כך שהתרבות הרוסית השפיעה עליו רבות. עם פרוץ המהפכה היגרה המשפחה לאוקראינה וב-1920, כשליטא זכתה בעצמאות, הם חזרו אליה.

עם סיום לימודיו התיכוניים עבר לצרפת ולמד בשטרסבורג, תחילה צרפתית ולטינית, ולאחר שנה פילוסופיה. בשטרסבורג פגש לוינס את הסופר מוריס בלאנשו והם הפכו לידידים קרובים. בלאנשו הושפע מלוינס בכתיבתו ואף הקדיש לו כמה מסות, ואילו לוינס חיבר על בלאנשו ספר מיוחד. כעבור שנים, החביא בלאנשו את אשתו ובתו של לוינס במנזר מפני הנאצים.

בשטרסבורג הכיר את כתביו של אנרי ברגסון והחל לקרוא את מחקריו הלוגיים של אדמונד הוסרל, שלא היו מוכרים עדיין בצרפת. ב-1928 עבר ללמוד מפי הוסרל בפרייבורג והשתתף בסמינריון האחרון שלו. למרות שהקשר ביניהם נמשך והוסרל השפיע עליו רבות, העיד לוינס על עצמו כי "הלכתי להוסרל ומצאתי את היידגר". מרטין היידגר, שהיה עוזרו של הוסרל, פרסם אז את ספרו "הוויה וזמן", והפך לסמכות מרכזית בפילוסופיה החדשה. לוינס האזין לויכוחים בינו לבין ארנסט קסירר הנאו קנטיאני, ונטה לאמץ את גישתו של היידגר. אחר כך, כששמע על הצטרפותו של היידגר למפלגה הנאצית, הצטער לוינס על כך, וביקר את היידגר והפילוסופיה שלו.

לוינס הפך לאזרח צרפתי בשנת 1930 והחל בקריירה שלו באוניברסיטה. הוא השתתף בחוגים פילוסופיים שונים כמו זה של אלכסנדר קוז'ב שעסק בפנומנולוגיה של הגל, או של גבריאל מרסל, נציג האקזיסטנציאליזם הנוצרי. לפני מלחמת העולם השניה הוא פירסם רק מעט מאמרים, ביניהם המאמר הכמעט נבואי "על הבריחה", ועוד מאמרים שעסקו בנאציזם שהוגדר על ידו כבר אז כ"ברברי". כמו כן הוא פירסם כמה מאמרים בכתבי עת יהודיים, ביניהם המאמר "על האקטואליות של הרמב"ם".

לוינס גויס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה וב-1940 נשבה, אך נשאר בחיים בשל אמנת ז'נווה שהגנה על שבויי מלחמה. בזכרונותיו מספר לוינס על הכלב "בובי", היחיד שהתייחס לשבויים כבני אנוש. בהומור הוא קרא לו "הקנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית". בזמן השבי המשיך לוינס לקרוא וללמוד והחל להכין את ספרו "מן הקיום לקיים", שפורסם ב-1947. כששוחרר ושב לצרפת גילה שכל משפחתו בליטא, הורים ושני אחים, נרצחה על ידי הנאצים.

לוינס התמנה למנהל בית ספר ברשת "אליאנס", תפקיד אותו מילא עד שהתקבל להוראה באוניברסיטת פואטייה ב-1961. בשנים שלאחר המלחמה פגש לוינס מורה מסתורי שכונה "מר שושני", שלימד אותו תלמוד. לוינס העריץ את 'מר שושני' עד סוף ימיו ואמר עליו כך: "כשהיה מלמד לא היה מונח ספר לפניו. הוא ידע הכול בעל פה, וכשהייתי מפענח בקושי את האותיות הקטנות בתוספות, הוא היה מפסיק אותי: 'אתה שם, בסוף השורה דילגת על מילה' … היה למר שושני כח דיאלקטי בלתי רגיל: כמות המושגים שהיה מסוגל לתפוס ולהרכיב בבת אחת הייתה משאירה רושם של פראות, בתגליותיה הבלתי צפויות". לוינס למד ממנו בצורה אינטנסיבית במשך כמה שנים עד שזה נעלם. הצליחו למצוא רק את מצבתו במונטווידאו, עליה נכתב: "לידתו ומותו נקשרו בסוד".

לוינס הוזמן להרצות באופן קבוע בכנס השנתי לאינטלקטואלים היהודים בצרפת, שאורגן על ידי אדמונד פלג וליאון אלגזי, והחל מהכנס השלישי (1960) הציג את "הקריאות התלמודיות" שלו. ב-1961 פירסם את ספרו "כוליות ואינסופיות" שהציג את משנתו המלאה. בעקבות ספר זה פירסם ז'אק דרידה מסה על הגותו של לוינס, שתרמה מאוד לפירסומו של לוינס. לוינס המשיך לכתוב מאמרים, וב-1974 הוציא את "אחרת מהיות" שלוינס ראה בו תפנית בהגותו. מאז ועד למותו בנר שמיני של חנוכה תשנ"ו (1995) כתב לוינס ספרים ומאמרים רבים המבהירים את שיטתו ומסבירים דברים שונים לפיה.

[עריכה] משנתו

לוינס ידוע בעיקר כפילוסוף של ה"אחר" או "האחרות", והיה הראשון להעניק בכורה לשאלת הזולת בפילוסופיה. רעיון זה מגולם בטענתו הרדיקלית לפיה הפילוסופיה הראשונית היא האתיקה.

[עריכה] המתודולוגיה של לוינס

נקודת המוצא של לוינס היא הפנומנולוגיה, פרי הגותם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. אין זו משנה פילוסופית במלוא מובן המילה, אלא שיטת-ניתוח, והאופן בו לוינס משתמש בה מקרבת אותו אל הזרם האקזיסטנציאליסטי.

אצל אדמונד הוסרל, התודעה מזוהה כיחס בין חוויה לבין מושא כלשהו: "תודעה היא תמיד תודעה של משהו". כך למשל, השתקקות למים תופיע בתודעה כיחס בין "תשוקה" (החוויה) לבין "מים" (המושא). מופע מסוג זה נקרא "אקט אינטנציונלי" (מוכוון).

תלמידו ויריבו של הוסרל, מרטין היידגר, הבחין שרוב תוכן התודעה אינו מורכב מאקטים אינטנציונליים. לדוגמה, כאשר אדם מעוניין לשבת בחדרו, הוא ניגש לכיסא ומתיישב מבלי להקדיש תשומת לב לכיסא. כלומר הכיסא, בשום שלב, אינו מהווה מושא של אקט אינטנציונלי (אלא אם הכיסא נשבר או אינו נמצא במקומו הרגיל - רוצה לומר: כאשר משהו בעולם "לא בסדר"). דבר-מה המופיע כך בתודעה, כלומר לא כאובייקט אלא כאפשרות, נקרא "פרה-תמאטי".

[עריכה] האחרות

במסגרת הזו, לוינס מתאר את ברירת-המחדל של הקיום כמצב בו לא מופיעים אובייקטים בתודעה, והקיום כולו נחווה באופן פרה-תמאטי. מצב זה מופרע על ידי גורמים לא מוכרים ובלתי צפויים (למשל סערה, תופעת טבע חדשה ולא מוכרת, אדם אחר המתנהג שלא לפי רצוני וכדומה). זוהי ה-"אחרות".

האחרות, מעצם היותה לא מוכרת ובלתי צפויה, היא מאיימת. הסרת האיום פירושו הבנה, וכך האחרות מניעה את הצורך בהבנה.

[עריכה] אוטונומיה והטרונומיה

כאמור לעיל, הפילוסופיה, והמדעים הנגזרים ממנה, מנסים לנטרל את האחרות. תהליך זה, של הפיכת המוזר למוכר והשונה לזהה, נתפס בעיני לוינס כתהליך אלים. את הפילוסופיה הפועלת תחת הפרדיגמה הזו, כלומר את המסורת הפילוסופית המערבית כולה, הוא מכנה בביקורתיות "אוטונומית", ואת החלופה שהוא מציע הוא מכנה "הטרונומיה".

משמעות ההטרונומיה היא קבלת האחרות כאחרת, מבלי לנסות ללכוד אותה ברשת המושגים הסתמיים של השפה ("להבין אותה"), וכך לנטרל את ייחודיותה.

[עריכה] האחרות המוחלטת

במשנה הלוינסית חשובה ההבחנה בין האחרות לבין ה-"אחרות המוחלטת", שהיא מושאה של התשוקה המטאפיזית. האחר מופיע בתודעה כמשהו שאינו מוכר, ואילו האחר-המוחלט מופיע כדבר שמטבעו אינו יכול להפוך למוכר. הוא קורא לזה "אידיאת האינסוף".

לוינס מזהה את הרדיפה אחר הידע כניסיון לכבוש את האחר, ואת המטאפיזיקה כניסיון (סיזיפי) לכבוש את האחר-המוחלט, זה שאינו ניתן לכיבוש.

[עריכה] האתיקה כפילוסופיה ראשונית

במסורת הפילוסופית המערבית נהוג לנסות להוכיח ראשית טענות על מה שקיים או על מהות הידיעה, לפני שדנים ב-"ראוי". עד המאה ה-17 ראו כראשונית את האונטולוגיה ("מה קיים?"), ואילו הפילוסופיה המודרנית, מדקארט ועד קאנט, הסיטה את הראשוניות משאלה זו לאפיסטמולוגיה ("מה אפשר לדעת?"). האתיקה, על כל פנים, לא זכתה למעמד ראשוני.

אמנם היו פילוסופים מאוחרים יותר שטענו כי האתיקה היא ראשונית במובנים מסוימים. כך ניטשה טען כי הפילוסופים בונים את השקפתם מתוך תפיסה אתית ("צורת חיים", אתוס) אליה הם עיוורים בהכרח ואותה הם מנסים להצדיק. משנתו של לוינס שונה לחלוטין: הוא אינו ביקורתי בלבד כלפי המסורת הפילוסופית, אלא בונה תזה חיובית, המתארת את האופן בו הפילוסופיה צריכה להריאות ולהבנות.

ראשוניותה של האתיקה בפילוסופיה נובעת מזיהויו של האחר-המוחלט עם הזולת. הפילוסופיה מטבעה מנסה להעלים את האחרות. קיומו של האחר שאינו ניתן להעלמה, האחר-המוחלט שהוא הזולת, מעלה את שאלת ההתמודדות איתו ומרוממת אותה לדרגת השאלה הראשונה שעל הפילוסוף לשאול את עצמו.

[עריכה] הישנו וההיפוסתזיס

נטייתה של הפילוסופיה להפוך את הכול לזהה ולאחד אותו עם ה-"אני", צמחה, לפי לוינס, בדוגמת תהליך מנטלי יומיומי.

לוינס אינו מקבל את קיומו של הקוגיטו הקרטזיאני. לוינס רואה באגו אוסף של זהויות מפורקות התלויות בזמן, במקום ובנסיבות. המצב בו האגו מפורק מכונה על ידיו "הישנו" (Ilya). באופן רגיל, מתרחש כל הזמן תהליך של החזקת האגו, המכונה על ידו "היפוסתזיס". בנסיבות קיצוניות במיוחד, כמו למשל בעת חיים במחנה ריכוז, התהליך קורס והאגו מתפרק.

ההיפוסתזיס הוא תהליך של בניית סיפור כרונולוגי. איחוי החוויות הבודדות לכדי אגו מגובש, פירושו זיהוי של מופעים שונים כדבר זהה. זהו המודל שהפילוסופיה המסורתית, האוטונומית, אימצה, וממנו יש להתנתק (כמודל לפילוסופיה. ההיפוסתזיס לעצמו כמובן רצוי ביותר).

[עריכה] הפנים והדיבור

האחר-המוחלט (בניגוד ל-"אחר"), המזוהה עם האינסופיות (בניגוד ל-"כוליות") ועם הזולת (בניגוד ל-"אני"), אינו יכול להתפס בכללותו. הזולת מציג את נוכחותו בפני הסובייקט באמצעות פניו, ומעורר את האחריות כלפיו באמצעות הדיבור.

"הפנים" עליהן לוינס מדבר אינן פני-הגוף כפשוטם, אלא מטאפורה לדרך בה הזולת חושף את עצם נוכחותו, שאינה ניתנת להכרה, בפני הסובייקט. הפנים הן תמימות, שבריריות וחשופות. כאמור, היחס הטבעי בין ה-"אני" ל-"אחר", בהשראת ההיפוסתזיס המכונן את האגו, הוא יחס אלים של השתלטות והטמעה. דרכו של הזולת להתנגד לאלימות זו היא באמצעות הצגת פניו. מדובר בהתנגדות אתית, לא אלימה ולא מניפולטיבית, בהשמעת הציווי המוסרי "לא תרצח". הפנים אומרות "לא" מאוד שברירי, מכיוון שאלימות ורצח נותרים כאפשרות אונטולוגית. רק אדם אתי יענה לקריאה זו; אדם ללא מוסר לא יגיב לפנייה זו.

[עריכה] ראיית לוינס את השואה

לפי לוינס ההיסטוריה היא רצף אירועים אלימים והתגובות אליהם. לדעת לוינס אין "אצבע אלוהים" בהיסטוריה; כל ההיסטוריה היא תוצר של האדם ואין קשר בינה לבין האל. (ראו גם תומאס הובס). לכן אין שום קשר בין השואה לאל. הגישה המסורתית היא כזו של "שכר ועונש", לוינס רואה את הבעייתיות של הגישה הזו בקשר לשואה. לדעת לוינס לנאצים היה העדר מוסר, ולכן הם אחראים לזוועות שקרו בשואה. לוינס מנסה להוכיח שהאתיקה והמוסר לא נכחדו בעקבות השואה.

[עריכה] מוסר ודת לפי לוינס

לדעתו של לוינס מכיוון שה"פנייה" של ה"אחר" אל ה"אני" היא צו אלוהי, התנהגות מוסרית היא למעשה התנהגות דתית. לוינס טוען שהדת והמוסר שזורות זו בזו, והמוסר הוא גרעין הדת. לדעת לוינס "יראת האדם" משמעה והתנהגות מוסרית כלפיו משמעה "יראת האל".

[עריכה] זכויות האדם ברייאתו של לוינס

לוינס היה חשדן כלפי הומניזם (זכויות האדם) גרידא. בהומניזם יש מרכזיות לחופש כערך עליון. מתפיסה זו עולות כמה בעיות: חופש לפגוע באחר וחופש לפגוע בעצמך. לכן, לפי לוינס עלינו להתנהג לפי ערך של "הומניזם האדם האחר". החופש של האדם מתקשר לאחריות החברתית שלו כלפי ה"אחר".

[עריכה] ספרי לוינס בעברית

• אתיקה והאינסופי, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2002
• הומניזם של האדם האחר, מוסד ביאליק, 2004
• אלוהים והפילוסופיה, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2004
• תשע קריאות תלמודיות, הוצאת שוקן, תרגום דניאל אפשטיין, 2001
• קריאות תלמודיות חדשות, הוצאת שוקן, תרגום דניאל אפשטיין, 2004

[עריכה] לקריאה נוספת

• קרוב ורחוק - על משנתו של עמנואל לוינס, הוצאת משרד הביטחון, דניאל אפשטיין, 2006
• האחר והאחריות - עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, הוצאת מאגנס, ירושלים, זאב לוי, 1997

[עריכה] קישורים חיצוניים

• תשעה מאמרים מתורגמים בידי הרב אליהו זייני - אתר ישיבת "אור וישועה"
• תרגומים של לוינס מתוך אתר בצלאל
• מאה שנה עם לוינס: יובל המאה לעמנואל לוינס - שנת תשס"ו - 2006
• Espacethique