מרתה גרהם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרתה גרהם (11 במאי 1894 - 1 באפריל 1991) הייתה רקדנית וכוריאוגרפית אמריקנית ונחשבת לאחת הדמויות החלוציות החשובות ביותר בתחום המחול המודרני.
גרהם נולדה בפיטסבורג, פנסילבניה ועברה לקליפורניה בגיל 14. החלה להתעניין במחול לאחר שראתה הופעות של רות סט. דניס בשנות העשרה של המאה ה-20. רק בגיל 22, בשנת 1916, החליטה לממש את עניינה במחול באופן מקצועי ונרשמה לבית הספר למחול "דנישון" בלוס אנג'לס, שנוסד על ידי רות סט. דניס וטד שון במשותף. בשנת 1925 הפכה מדריכת מחול ב"ביה"ס איסטמן למוזיקה ולתיאטרון" ברוצ'סטר, ניו יורק. לאחר מכן החלה את דרכה העצמאית בתמיכתו של לואי הורסט, מלווה מוזיקלי שהכירה בזמן הלימודים בדנישון ושברבות השנים הפך למדריך המוזיקלי שלה ולמאהבה. גרהם יסדה בשנת 1926 להקת מחול משלה - "the Martha Graham Dance Company". סגנון התנועה המיוחד לה - המזוהה בעיקרון עם עקרון הכיווץ וההרפיה - ועולם הדימויים המשויך לסגנון זה, שיקפו את האמנות המודרנית של אותן שנים.
בשנת 1932 במכללת בנינגטון, יסדה גרהם לראשונה בעולם את התואר הראשון במחול (bachelor of arts degree in dance). בשנת 1951 הייתה בין המייסדים של מחלקת המחול בבית הספר "ג'וליארד".
ב-1936 חיברה את יצירתה החשובה "Chronicle", אשר סימנה את תחילתה של תקופה חדשה באמנות במחול בת-זמננו. המחול טיפל בנושאים רציניים והביאם לקדמת הבמה תוך הגשתם באופן דרמטי. המחול, שהושפע מנפילת הבורסה ב-1929, השפל הגדול ומלחמת האזרחים בספרד, התמקד בנושאים כמו בדידות ודיכאון, ושיקף אותם באופיין האפל הן התלבושות והן של התפאורה.
חיי הריקוד של גרהם דעכו אט אט במהלך שנות החמישים. בשנת 1927, נוסד "מרכז מרתה גרהם למחול בן זמננו". אחת מתלמידותיה הייתה הברונית בת שבע דה רוטשילד, שאתה פיתחה קשרי ידידות קרובים. כשרוטשילד עברה לישראל ויסדה את להקת המחול "בת שבע" (1965), גרהם הייתה למנהלת הראשונה של הלהקה, הכשירה את הדור הראשון של הרקדנים בה, וחיברה יצירות עבורה.
בשנת 1948, נישאה גרהם לאריק הוקינס, רקדן ראשי בלהקתה. בתחילה לא רצתה להינשא, אך נאותה לעשות כן לאחר שמונה שנים של חיים משותפים.
יצירתה רחבת ההיקף "קליטמנסטרה" (יצירה הממלאת בארכה תכניה שלמה), חוברה בשנת 1958 למוזיקה מאת המלחין האמריקני יליד מצרים חלים א(ל)-דבע (حليم الضبع).
הופעת המחול האחרונה שלה התרחשה בסוף שנות הששים ומאותה הופעה ואילך התמקדה גרהם בכוריאוגרפיה. אחדים מהמבקרים טוענים כי אף על פי שיש תיעוד מועט ביותר של ביצועיה כרקדנית, אלה אף יותר ראויים לציון מיצירותיה הכוריאוגרפיות. מרתה גרהם המשיכה בעבודתה עד למותה בשנת 1991 מדלקת ריאות, בגיל 96.
בשנת 1976 הוענקה לגרהם מדליית החירות הנשיאותית על ידי נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד. מעניין לציין כי הגברת הראשונה דאז, בטי פורד, רקדה עם גרהם בנעוריה.
בשנת 1998, המגזין "טיים", הכתיר את מרתה גרהם בתואר "רקדנית המאה" וכאחת האנשים החשובים ביותר במאה העשרים.
