מרקוס טוליוס קיקרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרקוס טוליוס קיקרו (3 בינואר 106 לפנה"ס - 7 בדצמבר 43 לפנה"ס) נואם, מדינאי וסופר ופילוסוף ברומא העתיקה. נחשב לאמן הפרוזה בשפה הלטינית.

קיקרו נולד בעיר ארפינום (כיום ארפינו, איטליה), ונהרג מחוץ לרומא כאשר נמלט מאויביו הפוליטיים. בין לידתו ומותו התרחשו האירועים הסוערים ביותר בתולדות הרפובליקה הרומית, אשר הביאו לבסוף למותה של הרפובליקה (שקיקרו היה בין גדולי מגיניה), ולעלייתה של צורת השלטון החדשה - הקיסרות הרומית.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת 1.2 קונסול 1.3 גלות ושיבה 1.4 התנגדותו למרקוס אנטוניוס, ומותו 2 מורשתו של קיקרו 3 תרגומי כתביו לעברית 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת

על פי פלוטארכוס היה קיקרו תלמיד מצטיין, אשר שקידתו ומהירות הקליטה שלו משכו תשומת ליבם של רבים ברומא. הוא אהב את השירה, על אף שעסק בתחומי עניין רבים.

קיקרו שירת כקווסטור במערב סיציליה בשנת 75 לפנה"ס. הוא כתב שבסיציליה ראה את מצבתו של ארכימדס איש סירקוסאי, עליה הייתה חקוקה ההוכחה לכך שהיחס בין נפח הכדור לבין נפח הגליל הקטן ביותר היכול להכילו הינו 2:3.

לאחר שסיים מילוי תפקיד זה, החל בקריירה מצליחה ביותר כעורך דין והשיג הישגים בכך שהביא, בשנת 70 לפנה"ס לתביעה באשמת שחיתות כנגד מושל סיציליה לשעבר גאיוס ורס. המושל היה אדם מקושר היטב, וסמך על כך שבחבר השופטים יושבים ידידיו, אך לאחר נאום הפתיחה של קיקרו הבין כי לא יוכל לצאת זכאי, ונמלט לגלות. על אף הצלחתו הגדולה כעורך דין, התעכבה הקריירה של קיקרו, אשר שאף לקבל את תפקיד הקונסול בשל מוצאו. במשפחתו עדיין לא היה אדם ששירת כקונסול לפניו. הוא לא נחשב לאציל או לפטריקי, ומשפחתו לא נחשבה לבעלת מעמד רם. כן רדפה אותו העובדה כי האדם האחרון אשר נבחר לתפקיד הקונסול היה גאיוס מריוס אשר מוצאו אף הוא היה מהעיר ארפינום. מריוס ייצג את הכוחות הרדיקליים שחתרו תחת הרפובליקה הרומית במאה הראשונה שלפני הספירה, בעוד שקיקרו היה בין השמרנים ששאפו להגן על הרפובליקה ולשמרה.

[עריכה] קונסול

בשנת 63 לפנה"ס הפך קיקרו ל"נובוס הומו" (Homo Novus), דהיינו האדם הראשון ממשפחתו שמונה לקונסול. הוא היה האדם החדש הראשון מזה כשלושים שנים. הייתה זו שנה קשה לרפובליקה הרומית. בעודו משמש במשרתו גילה קיקרו קשר להפלת הרפובליקה ולהשתלטות על מוסדותיה של חבורת אצילים בראשות לוקיוס סרגיוס קטילינה, אציל שהתאכזב מכך שלא הצליח בבחירות למשרת הקונסול. קיקרו הכריז על משטר צבאי, וגירש את קטילינה אל מחוץ לעיר בנאום סוחף, שהחל בפסקה הבאה:

	עד מתי, קאטילינה, עוד תנצל את סבלנותנו? כמה זמן עוד ישטה בנו טירופך שלך? עד אנה תשתולל חוצפתך שלוחת הרסן? שמירת הפאלאטיום בלילה, המשמרות בעיר, חרדת העם, התקהלותם של כל האזרחים ההגונים, ביצורו של המקום הזה שבו מתכנס הסינאט, ארשת פניהם של הנוכחים כאן - כלום כל אלה לא עשו רושם עליך? כלום אינך מבין שמזימותיך נחשפו, כלום אין אתה רואה שהקשר שלך נתפס ומוחזק ברשת ידיעתם של כל היושבים כאן? את אשר עשית בלילה שעבר ובלילה שלפניו, הכן היית, את מי כינסת, מה החלטת - כלום סבור אתה שיש בינינו מי שאינו יודע זאת?
-- מארקוס טוליוס קיקרו - כתבים נבחרים; תירגם ארנסט דוד קולמן, מוסד ביאליק ירושלים;

הנאום, שהיה שיא פסגת הרטוריקה של קיקרו, הצליח להביא להמלטותו של קטילינה אל מחוץ לרומא, אך הוא הותיר מאחוריו כמה מאנשיו, אשר היה חשש כי יחברו לצבאות שגויסו על ידי ותיקי צבאותיו של הדיקטטור לשעבר סולה באטרוריה. קיקרו הצליח לחשוף אף מזימה זו, לאחר שנתפש שליח של הקושרים אל שבטי הגאלים, והעמיד את הקושרים בפני הסנאט, שם התוודו על קשרם.

בדיון שנערך קרא קיקרו להוציא את הקושרים להורג ללא משפט. הסנאט לא היה גוף שיפוטי, כי אם גוף מחוקק, והחלטה להוציא את הקושרים להורג שתתקבל על ידי הסנאט, לא הייתה החלטה שיפוטית. קיקרו טען כי מעצר או הגלייה של הקושרים יחמירו את הסכנה, וכי הדרך היחידה למנוע את הקשר הינה להרוג את הקושרים. בתחילה רבים בסנאט תמכו ב"עונש המקסימלי". אך נאום מבריק של יוליוס קיסר שכנע אותם כי אין להוציא להורג אצילים ללא משפט, וכי ראוי לעצור את הקושרים עד לחלוף הסכנה. מרקוס פורקיוס קאטו, מיריביו הגדולים של קיסר, הצליח לבסוף לשכנע את הסנאט כי עונש המוות ראוי לקושרים, ולבסוף הוסכם להמיתם. קיקרו, הקונסול, הורה על תלייתם. על פעולותיו אלו קיבל את תואר "אבי המולדת", אך חי את שארית ימיו בפחד כי עוד יגיע יומו להישפט על כך שהוציא להורג אזרחים רומאים ללא משפט.

[עריכה] גלות ושיבה

לאחר קשר קטילינה הלך המצב הפוליטי ברומא והידרדר. כוחו של הסנאט הלך ונחלש בעוד שלמעשה נשלטה המדינה על ידי שלושה - יוליוס קיסר, מרקוס קראסוס (שהיה האיש העשיר ברומא), ושר הצבא הפופולרי גנאוס פומפיוס מגנוס. שלושת אישים אלו כרתו ברית שכונתה הטריאומווירט הראשון, לפיה לא ייעשה ברומא דבר מבלי ששלושתם יסכימו לו. אל מול ברית זו עמדו הסנאטורים השמרנים, האופטימאטים, אשר נציגם המובהק היה קיקרו. בשנת 58 לפנה"ס מינה הטריאומווירט את נציגו פובליוס קלודיוס פולכר לתפקיד הטריבון הפלבאי. פולכר היה בין הפרועים שבאנשי התקופה. מספר שנים לפני כן חולל מהומה כאשר הסתנן אל טקס "האלה הטובה" שנועד לנשים בלבד, כשהוא בלבוש אישה. עדותו של קיקרו בעניין זה סייעה להרשיעו, אך קיקרו קנה לו אויב מסוכן. אחד ממעשיו הראשונים של פולכר כטריבון היה להתקין תקנה המצווה על הגליית כל אדם שהרג אזרח רומאי ללא משפט. על אף שקיקרו טען כי החלטת הסנאט היקנתה לו את הסמכות החוקית להוציא להורג את תומכי קטילינה, וכי תפקידו כקונסול הקנה לו חסינות, עזב את רומא למשך שנה, ובילה אותה בכפר כשהוא עורך את כתביו, ומעלה את הגדולים שבנאומיו על הכתב.

הטריומווירט הראשון לא החזיק מעמד. מותו של קראסוס במלחמה נגד ההפרתים במזרח הותיר את שני שותפיו פומפיוס וקיסר. הברית ביניהם נחלשה לאחר מות בתו של קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס. פומפיוס החל לגלות תמיכה באנשי הסנאט, על מנת לשמש כמשקל נגד לקיסר הפופוליסט. בשנת 50 לפנה"ס הפך המאבק לגלוי. קיקרו, אשר היסס בתחילה, הביע לבסוף תמיכה בפומפיוס, וכאשר קיסר פלש לרומא בראש צבאותיו ב49 לפנה"ס נאלץ קיקרו לעזוב את העיר שוב. לאחר שהייה קצרה בעיר סלוניקי שב קיקרו לרומא, וקיבל על עצמו את שלטונו של קיסר.

במכתב לידיד בשם וארו, מ46 לפנה"ס חשף קיקרו את דעתו באשר לתפקידו תחת הדיקטטורה של קיסר: "אני יועץ לך לעשות את אשר אני עושה בעצמי. אל תיראה בציבור, אף אם אין ביכולתך למנוע את השיחות אודותיך... אם קולותינו לא יישמעו שוב בסנאט ובפורום, נלך בעקבות הקדמונים ונשרת את מולדתנו בכתבינו, שיידונו בשאלות של אתיקה ומשפט חוקתי...".

אסון אישי פקד אותו בחודש פברואר בשנת 45 לפנה"ס עם מות בתו האהובה טוליה. הוא מעולם לא החלים מאסון זה.

[עריכה] התנגדותו למרקוס אנטוניוס, ומותו

קיקרו הופתע מרציחתו של קיסר ב15 במרץ 44 לפנה"ס. הרצח החזיר אותו לעמדת הנהגה פוטנציאלית, כבכיר אנשי הסנאט, כאשר מולו עמד מרקוס אנטוניוס סגנו של קיסר, והמוציא לפועל של צוואתו. שני האישים מעולם לא היו מיודדים, ויחסיהם החריפו כאשר קיקרו הבהיר כי הוא חש שאנטוניוס מפרש את רצונותיו של קיסר בחופשיות רבה מדי. כאשר אוקטביאנוס, יורשו של קיסר, שב לאיטליה באפריל, קיקרו ניסה לסכסך בינו ובין אנטוניוס. בספטמבר החל לתקוף את אנטוניוס בסידרה של נאומים.

קיקרו הבהיר את עמדתו במכתב לקסיוס, אחד מן המתנקשים בקיסר: "אני מרוצה על כי אהבת את הצעתי לסנאט ואת הנאום שליווה אותה... אנטוניוס הוא מטורף, מושחת וגרוע בהרבה מקיסר - אשר עליו הכרזת כי הוא האדם הגרוע מכל הרשעים, כאשר הרגת אותו. אנטוניוס מתכוון לפתוח במרחץ דמים...".

תוכניתו של קיקרו להסיט מן הדרך את אנטוניוס ואוקטביאנוס נכשלה. השניים השלימו, וחברו ללפידוס על מנת ליצור את הטריאומווירט השני, לו נתנו תוקף חוקי למשך חמש שנים. מייד לאחר מכן, החלו בהליך של "טיהורים". הם הכריזו על קיקרו כאויב המדינה.

קיקרו נמלט, אך נתפס. יש אומרים כי התאבד, אחרים כליביוס טוענים כי לא התנגד לבאים להרגו. ידיו וראשו הוצגו לראווה בפורום, כאשר לשונו מנוקבת בסיכת זהב מתסרוקתה של פולביה אשתו של אנטוניוס.

[עריכה] מורשתו של קיקרו

כתביו של קיקרו , הכוללים את אוסף נאומיו, כתביו , אמרותיו והגותו הפילוסופית הם אוצר בלום להיסטוריונים החוקרים את התקופה הסוערת של רומא בה הוא חי. יתרון גדול נודע לכתביו, כיוון שרבים מהם נשתמרו, דבר יוצא דופן בהתחשב בתקופה. הוא ניחן בחדות לשון, תחכום וחריפות. עובדת היותו "אבי הרטוריקה" באה לביטוי בכתביו השונים. בספרו "על הנבואה" (de divinatione) הוא מתעמת עם אחיו, ומביע את עמדתו לפיה חלומות אינם יכולים להיות נבואיים בשום אופן, שכן כל בני האדם חולמים והאלים ודאי לא טורחים להתוודע לאדם בעת השינה.

רבות מאמרותיו של קיקרו ידועות עד היום, ומשמשות בציטוטים למטרות רבות. ויקיציטוט [1] מביאה רבות מהן. בין הידועות שבהן:

• "Inter arma enim silent leges" - בין כלי הנשק שותק החוק (מעין "ברעום התותחים שותקות המוזות").

• "Salus populi est suprema lex" - רווחת האזרחים הינה החוק העליון.

• "Fortuna caeca est" - המזל הוא עיוור.

• "Cura nihil aliud nisi ut valeas" - אל תשים את ליבך לדבר, פרט למה שאתה עושה היטב.

• "Dum spiro, spero" - כל עוד נשמה באפי, יש לי תקווה.

• "Legum servi sumus ut liberi esse possimus" - אנו משרתים את החוק כעבדים, על מנת שנוכל להיות חופשיים.

• "!O tempora, O mores" - הו הזמנים, הו המידות!

• "Omnia mea mecum porto" - את כל אשר שייך לי אני נושא עמי.

• "Pacta sunt servanda" - חוזים יש לקיים.

[עריכה] תרגומי כתביו לעברית

• כתבים פילוסופיים-פופולריים מאת מארקוס טוליוס ציצרון. מתורגם מן המקור בצירוף מבוא והערות מאת מנחם שטיין. ורשה, אחיעבר, תרצ"ז (1937). 95 עמ'. [התוכן: קאטון הקשיש / על הזקנה, ליליוס / על הידידות.]
• כתבים נבחרים. תרגם מרומית והוסיף הערות ומפתחות ארנסט דוד קולמן. ירושלים, מוסד ביאליק, תשמ"ו (1986). 480 עמ'.
• על טבע האלים. תרגמה מרומית והוסיפה הערות ומפתח אביבה קציר. הקדים מבוא יוחנן גליקר. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ב (1992). 192 עמ'.
• על תכליות הטוב והרע. תרגמה מרומית והוסיפה הערות אביבה קציר. הקדמה ועריכה מדעית י' גלוקר. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1997. 250 עמ'.
• על החובות. תרגמה מרומית והוסיפה הערות אביבה קציר. הקדים מבוא והוסיף הערות יוחנן גלוקר. רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ג (2003). 200 עמ'.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מרקוס טוליוס קיקרו

• קישורים לאתרים העוסקים בקיקרו
• כתבי קיקרו בפרויקט גוטנברג