יוסף קלוזנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

תמונת פרופ' קלוזנר על בול דואר ישראל

יוסף גדליה קלוזנר ( אוגוסט 1874 - אוקטובר 1958), היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי.

נולד ברוסיה. בוגר אוניברסיטת היידלברג. עלה ארצה ב-1919 באניה "רוסלאן" ובה אישים רבים שהשפיעו מאוחר יותר על החברה והתרבות העברית בארץ, ובהם רחל המשוררת.

עם עלותו ארצה החל בפעילות מדעית וספרותית ענפה כשתחומיו העיקריים הם הספרות העברית ונושא המשיחיות. נמנה על מקימי האוניברסיטה העברית ועם ייסודה בשנת 1925 נכלל בסגל ההוראה הראשון שלה כראש החוג לספרות עברית, זאת על אף העדפתו את הוראת תולדות עם ישראל. בשנת 1944 עמד בראש הקתדרה לתולדות ימי בית שני שמאוחר יותר אף נקראה על שמו.

ערך את עיתון השילוח בשנים 1927-1903. לקלוזנר היה תפקיד פעיל בתחיית הלשון העברית והוא אף אחראי לחידושן של כמה מילים כמו "עיפרון", "ירחון" ו"חולצה". שימש כעורך המדעי של ועד הלשון העברית וכיהן כנשיאו. כמו כן, היה בין מקימי האקדמיה ללשון העברית ושימש מאוחר יותר כנשיאה.

היה העורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית מייסודה ועד שנת מותו (כרכים א'-ח') ובמקביל שימש כאחראי על המדורים לתולדות הבית השני והספרות העברית החדשה בכרכים א'-ט'.

היה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית והיה מועמד מטעמה לכהונת נשיא המדינה ב-1952.

קלוזנר היה נשוי לציפורה, והשניים היו חשוכי ילדים. בשנת 1958 קיבל את פרס ישראל למדעי היהדות. נפטר באותה שנה בירושלים.

[עריכה] יצירתו

קלוזנר פירסם ספרים רבים. ספרו החשוב הוא "המשיחיות בישראל" בו הוא סוקר את גילגול המשיחיות מאז המקרא ועד הנצרות. כן כתב סדרת ספרים על תקופת הבית השני. ספרו על ישו הקנה לו שם עולמי ובו תיאר את ישו באהדה רבה, כאיש מוסר המחויב לערכיה הנעלים של היהדות שנתקל במשטמת כוהני הדת וכי דרכו מסולפת בידי ממשיכיה-לכאורה.

נודע ככותב מסות ומחקרים פורה ביותר. עסק בביקורות ספרותיות ובתגובות על ארועים. נודע כמבקר חריף ביותר. סופר שחזה זאת על בשרו היה משה שמיר שבראשית דרכו כסופר, כשיצא ספרו "מלך בשר ודם" העוסק באלכסנדר ינאי, כתב קלוזנר ביקורת שכללה בין היתר את המלים הללו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?".

[עריכה] דמותו של קלוזנר בספרות

קלוזנר, על אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, הפך בעצמו מושא לכתיבה. ברומן "שירה" שכתב שכנו, ש"י עגנון, הפכה דמותו של קלוזנר לדמות ארכיטיפית ונלעגת של איש האקדמיה.

דמותו של קלוזנר ובכללה מערכת יחסיו המורכבת עם שכנו עגנון, זכתה לתיאור נרחב בספר "סיפור על אהבה וחושך" שכתב בן אחיינו, עמוס עוז (במקור: קלוזנר). עוז תיארו כ"עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל". בשילוב של חיבה ועוקצנות כתב כי "כמעט בכל עניין נהג הדוד יוסף לשרטט לעיני קהלו שני מחנות יריבים, בני אור ובני חושך, והיה מתאר כיצד היה הוא עצמו אחד הראשונים, אם לא הראשון ממש, שהבדיל בין חושך לאור, הוקיע את הראויים להוקעה ונלחם, יחיד מול רבים, את מלחמתם של הצודקים".

עוז תיאר בהרחבה את חוג החברים שנהג להיפגש בביתו של קלוזנר בשכונת תלפיות בצהרי שבתות ובו אישים כמו אורי צבי גרינברג ופרופ' בן ציון נתניהו. על יחסיו של קלוזנר עם אשתו, ציפורה, כתב עוז: "הוא נוהג בה כבת זקונים והיא בו כתינוק שעשועיה וכבבת עינה".

מקור: http://he.wikipedia.org../../../%D7%99/%D7%95/%D7%A1/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%A8.html