הר ציון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הערך נמצא בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו. |
הר ציון הוא פסגה תלולה השוכנת בקצה הדרום-מערבי של העיר העתיקה בירושלים מחוץ לחומות. על ההר שוכנים אתרים חשובים ליהדות, לנצרות ולאסלאם, וכן קיימים בו אתרי מורשת קרב, מוזיאונים ובתי קברות.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
הר ציון הפך לחלק בלתי נפרד מירושלים בשלהי ימי בית ראשון, עם התפשטות העיר מערבה מעבר לנחל הטירופיאון. פסגת ההר והאזור עליו שוכנים היום הרובע היהודי והארמני נקראו אז בשם "הגבעה המערבית" או "המשנֶה". לאחר חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס נִטשה ירושלים למשך 70 שנה. שבי ציון הקימוה מהריסותיה ובנו את בית שני אך העיר שבה בתחילה רק לממדיה הזעירים על "הגבעה המזרחית" בלבד, והר ציון נותר הרחק מחוץ לחומה. רק לאחר שנים שבה ירושלים וגדלה, ו"הגבעה המערבית" הפכה שוב לחלק מהעיר. הר ציון הוקף בחומה, היא "החומה הראשונה" המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו. נראה כי בשלהי ימי הבית השני שכנו בהר ציון האיסיים, שהשתמשו תדיר בשער מיוחד בשם "שער הצוֹא". שער זה, על פי יוסף, שימש את האיסיים ליציאה אל מחוץ לחומה לעשיית צרכים, שכן אמונתם אסרה עליהם "לטמא" את ירושלים. שרידים של שער זה נתגלו בפינה הדרום-מערבית של ההר (מטרים ספורים מעל הכביש ההיקפי).
עם חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה נהרסה החומה שהקיפה את העיר ואת הר ציון, וירושלים נותרה פרוזה למשך מאות שנות התקופה הרומית. העיר נִטשה שוב מיושביה היהודים, אך דווקא בהר ציון נאחזה קהילה יהודית קטנה בשם צלע האלף. לאחר מרד בר כוכבא סולקה אף קהילה זו מהעיר, והר ציון שמָם. לאחר הפיכת הנצרות לדת המועדפת באימפריה הרומית והפיכת הממלכה לביזנטית, זכה הר ציון לעדנה. עדויות מן התקופה מלמדות על כנסיות ומנזרים שנבנו בהר ציון, כשהבולטת בה היא כנסיית "ציון הקדושה" (האגיה ציון) אשר שרידיה קיימים עד היום. בתקופה זו החלו להיקשר בהר ציון המסורות הנוצריות המוכרות לנו היום, כמו ביתו של כייפא הכהן, התכחשותו של פטרוס לישוע ועוד. הנוסע מבורדו עולה רגל אלמוני מן המאה הרביעית תיאר בכתביו את שרידיהם של לא פחות משבעה בתי כנסת בהר ציון! במאה הששית שיקמה הקיסרית הביזנטית, אאודוקיה, את חומות ירושלים וצירפה את הר ציון אל גבולות העיר. במפת מידבא מראשית המאה השביעית מוצגת ירושלים הביזנטית בנויה להפליא, כשהר ציון מוקף בחומת העיר ועל פסגתו מבני ציבור. באותה תקופה החל לראשונה ההר להיקרא בשם "ציון" (להלן).
לאחר הכיבוש הערבי ותחילת התקופה המוסלמית הקדומה עלתה שוב קרנו של הר ציון, במיוחד בעקבות התפתחות מסורת קבורת דוד המלך בהר ציון. היהודים, שהורשו לשוב לירושלים לאחר מאות שנות גירוש, בחרו בהר ציון למקום יישובם, ושכונה יהודית החלה להתפתח סביב קבר דוד. בשנת 1033 זעזעה רעידת אדמה חזקה את ירושלים והפילה את חומות העיר. שליטי ירושלים הפאטימים שיקמו את החומות, אך לא במלואן: קו החומה הדרומי צומצם באופן ניכר, והר ציון (וגם עיר דוד) נותרו עתה מחוץ לחומה. נראה כי בעקבות כך עזבה הקהילה היהודית את הר ציון ונדדה צפונה, לתחומי הרובע המוסלמי של ימינו.
עם שיבת הנוצרים לירושלים בתקופה הצלבנית חוסלה שוב הקהילה היהודית בעיר, וגם המוסלמים נטבחו או גורשו ממנה. הנוצרים השתלטו על מבנה קבר דוד בהר ציון, ובמאה ה-13 הקימו במקום קלויסטר ענק שכלל כנסייה, מנזר ובית הארחה. קבר דוד הפך לקריפטה של הכנסייה אשר הוקדשה לימיו האחרונים של ישוע ונקראה בשם חדר הסעודה האחרונה. מבנה קבר דוד המלך הקיים היום הוא מתחם הקלויסטר הצלבני, ונראה כי הסרקופג המשמש היום כמצבת דוד המלך הונח שם על ידי הצלבנים.
עם כיבוש ירושלים ב-1187 על ידי צלאח א-דין ועליית שלטון האיוּבּים חזרו היהודים והתיישבו בירושלים, בהר ציון. בעקבות חלוקת האזורים הכבושים בין בכירי הצבא (כמקובל אצל האיובים) העניק צלאח א-דין את הר ציון לאחד מגיבוריו, דג'אני, אשר משפחתו החזיקה ברוב שטחי ההר (כולל קבר דוד) עד שנת 1948. בראשית התקופה האיובית הוקף ההר בחומה שחיברה אותו לעיר, אך לא לאורך זמן: בשנת 1219 החריב המושל האיוּבּי אלמלכּ אלמֻעטְ'ם עיסָא (אחיינו של צלאח א-דין) את החומות במו ידיו מחשש שמא הצלבנים ישתלטו שוב על העיר ויזכו בביצוריה. ירושלים הפכה שוב לעיר פרזות למשך מאות שנים.
הרמב"ן שביקר בירושלים בראשית התקופה התקופה הממלוּכּית, בשנת 1267, תאר עיר חרבה ודלת אוכלוסין, ואשר אך בקושי ניתן למצוא בה מניין יהודים. הוא יזם את שיקומה של הקהילה היהודית ואף הקים בית כנסת בעיר. נראה כי בית הכנסת המדובר נבנה בהר ציון, וכי בזכות פעילותו של הרמב"ן שבה ופרחה השכונה היהודית במקום. בחלוף השנים הפך קבר דוד המלך בהר ציון למוקד סכסוך מר בין בני הדתות השונות, עד כי במאה ה-15 סילקו הממלוכים מהר ציון את הנוצרים הפרנציסקנים שטענו לחזקה על קבר דוד, אך גם את היהודים שביקשו לרכוש אותו לעצמם (רק אז, אגב, עברו היהודים אל אזור הרובע היהודי של ימינו והתיישבו בו). מתחם קבר דוד הפך למוקד תפילה מוסלמי, ושתי קומותיו - מפלס הקבר וחדר הסעודה האחרונה - הוסבו למסגד. עד היום ניתן לזהות את גומחות התפילה שהוטבעו בקירות הדרומיים בשתי הקומות, וכן את צריח התפילה הממלוכי שעל הגג.
העות'מאנים בנו אמנם את חומות ירושלים, אך הותירו את הר ציון מחוץ לתחומי העיר. בעקבות כך הפך הר ציון לאתר קבורה נוח ליושבי העיר הנוצרים, המוסלמים והיהודים. השער שהוביל את יושבי העיר אל הר ציון נקרא אז בערבית "באב צהָיוּן" (שער ציון) או "באב א-נבּי דָאוּד" (שער הנביא דוד). במאה ה-19, עם שיפור היחס כלפי בני הדתות שאינן מוסלמיות, והחלת חוקי הקפיטולציות, שבו הנוצרים להר ציון ובנו בו מבני דת רבים.
במלחמת העצמאות נכבשה ירושלים העתיקה בידי ירדן, ונותרה בידיה עד מלחמת ששת הימים. הר ציון נכבש על ידי כוחות הפלמ"ח בלילה שבין ה-18 ל-19 במאי 1948, והפך בכך לעמדת הגבול הקדמית של ישראל למשך 19 שנות הקו העירוני בהן היתה ירושלים חצויה. מגג קבר דוד שבפסגת ההר יכלו המוני בית ישראל לצפות באותן שנים אל עבר העיר העתיקה . העליה להר ציון היתה אז דרך שביל עפר תלול, שטיפס מתחתית גיא בן הינום וההולכים בו היו נתונים לסכנת ירי מידי חיילי הלגיון הירדני שעמדו על החומות.
[עריכה] מקור השם
השם "הר ציון" מופיע 19 פעמים בתנ"ך, אך מכל המקורות עולה כי מדובר דווקא בהר המוריה (הוא הר הבית): "מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ישעיהו פרק ח', י"ח); "כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן" (ישעיהו פרק כ"ט, ח'); "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו" (עובדיה פרק א', כ"א); "הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ" (תהלים פרק ע"ד, ב'); "עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה פרק ה', י"ח). בספר תהילים אף מופיע תיאור גיאוגרפי מדויק של הר ציון כהר המוריה: "הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (תהלים פרק מ"ח, ג'), כלומר - הר ציון שוכן בירכתיים הצפוניים של קרית המלך (היא עיר דוד).
השימוש בשם "הר ציון" לגבעה המזוהה בשם זה היום התחיל אי שם בתקופה הביזנטית, דבר הבא לידי ביטוי בכנסיה הביזנטית "ציון הקדושה" שעמדה על פסגתה. נראה כי הבלבול נוצר עקב זיהוי שגוי של הנוצרים את מגדל דוד עם מצודת ציון הנזכרת בכתובים: "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד" (שמואל ב פרק ה', ז).
[עריכה] מסורות יהודיות
המסורת היהודית העיקרית הקשורה בהר ציון היא זיהוי קבר דוד המלך על פסגתו. המקורות הכתובים הראשונים הקושרים את ההר לדוד המלך הם מן התקופה המוסלמית הקדומה. בתנ"ך נכתב במפורש: "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד" (מלכים א', פרק ב', י'), אך קשה לקבוע האם הר ציון באותה עת לא נחשב לחלק מ"עיר דוד". בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו באתר בשנת ה-80 ע"י פרופ' גבי ברקאי נתגלתה במרחק מה מערת קבורה המתוארכת לימי מלכי יהודה, אך לא ניתן לזהותה בוודאות כקברו של דוד המלך.
[עריכה] מסורות נוצריות
בתקופה הביזנטית החלו להתפתח מסורות נוצריות בהר ציון, דבר שהקנה לו חשיבות רבה, עד כדי הקפתו בחומה והכללתו בתחומי העיר. באותה תקופה החלו לזהות בשיפולי ההר את בית כייפא הכהן, אשר על פי הברית החדשה כינס את הסנהדרין בביתו ושם התקבלה ההחלטה להסגיר את ישוע לרומאים. ספק אם כייפא אכן התגורר בהר ציון, וסביר יותר שחי בקרבת בית המקדש, בתחומי הרובע היהודי של היום.
באותו אתר זוהה גם המקום בו פטרוס התכחש לישוע שלוש פעמים לאחר שהוסגר לידי הרומאים. אירוע זה מונצח היום בכנסייה מודרנית הנקראת פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול").
מסורת מאוחרת יותר מן התקופה הצלבנית הצביעה על הר ציון כמקום בו התקיימה הסעודה האחרונה. בשל כך הקימו הצלבנים כנסייה על קברו של דוד המלך, הקיימת עד היום ונושאת שם זה. מבחינה גיאוגרפית אין כל היגיון בקביעה זו, ונראה כי מדובר כאן בעיקר ברצון לקשור את דוד לדמותו של ישוע, שהוא "משיח בן דוד" (זוהי כנראה גם הסיבה לקשירת הולדתו של ישוע דווקא בבית לחם, עירו של דוד).
מסורת מאוחרת מאד מן המאה ה-19 קושרת את תרדמתה של מרים להר ציון. על פי מסורת זו, מרים אם ישוע נמה את שנתה האחרונה בהר ציון (ובמילים אחרות - מתה), ולאחר מכן הועברה לקבורה בקבר מרים שבתחתית נחל קדרון (מסורת אחרת מצביעה על קברה באפסוס שבטורקיה). כנסיית דורמיציון הבנדיקטינית-גרמנית משמרת היום את מקום מסורת זו.
[עריכה] אתרים בעלי עניין
- קבר דוד המלך - האתר היחיד בהר ציון הקדוש ליהדות, לנצרות ולאסלאם. המקום פועל כבית כנסת, אשר בקצהו הצפון-מערבי חדר לא גדול ובו סרקופג ענק עטוף בפרוכת רקומה. הסרקופג נסמך אל קיר המתוארך לתקופה הרומית, אשר במרכזו גומחה הפונה צפונה. ייתכן כי מדובר בחלק ממבנה תפילה יהודי (הגומחה פונה בקו כללי להר הבית), ואולי זהו אחד השרידים עליו מעיד הנוסע מבורדו (לעיל). בגג המבנה ישנה תצפית דרומה, מזרחה וצפונה וניתן לראות ממנה את רכס ארמון הנציב, מדבר יהודה, הר הזיתים ומעט מן העיר העתיקה. גג זה שימש מבקרים יהודים בירושלים בין השנים 1948-1967 כנקודת התצפית הקרובה ביותר לכותל, כאשר העיר העתיקה היתה בידי ירדן. חלק מהגג הנו מוזיאון צנוע בשם חדר הנשיא המנציח את חייו ופעלו של הנשיא השני יצחק בן צבי. הלה נהג לבקר בימי כהונתו בתצפית, אך מחשש מפני הצלפים הירדנים, צפה מתוך חלון החדר בו נמצא היום המוזיאון.
- מרתף השואה השוכן מול קבר דוד מצד מזרח הוא המוזיאון להנצחת השואה הראשון בעולם. המוזיאון הצנוע נחנך בשנת 1948 על ידי הרב שלמה זלמן כהנא, ששימש כ"מושל הר ציון" באותה עת. הדגש במוזיאון הוא על הנצחת קהילות, והאוריינטציה שלו חרדית, בהתאם למשפחה המנהלת אותו כיום.
- חדר הסעודה האחרונה שוכן בקומה השניה, מעל קבר דוד המלך (הכניסה מסביב, מול כנסיית דורמיציון). על פי מסורת ימי-ביניימית זהו המקום בו סעד ישוע עוד סעודתו האחרונה. המבנה אופייני לכנסיות צלבניות וכולל קשתות צולבות וכותרות עמודים בעלות סגנונות שונים. בפינה הדרום-מערבית ישננו גרם מדרגות המוביל אל קומת הקריפטה, בה נמצא קבר דוד.
- כנסיית דורמיציון נבנתה בשנת 1906 על ידי הקיסר הפרוסי וילהלם השני לטובת הקהילה הגרמנית-קתולית, והיא כוללת מבנה עגול בעל גג חרוט אפור ומגדל פעמונים. הכנסייה הוקדשה להנצחת הירדמותה של מריה (לעיל), ולכן המיצג המרכזי בקריפטה הוא פסל של מריה הישנה ומעליה פסיפס של נשים מקראיות המלוות אותה בדרכה האחרונה. המתחם כולל גם בית הארחה וחנות מזכרות.
- כנסיית פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול" - בלטינית: גליס=תרנגול, קנטו=קריאה) מציינת את התכחשותו של פטרוס לישוע לפני שהספיק התרנגול לקרוא שלוש פעמים. הכנסייה נבנתה בשנים 1924-1931 בסגנון ניאו-ביזנטי בצורת צלב וכיפה גדולה במרכז. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום חשפו וילה מפוארת מימי הורדוס, הכוללת מערכת מערות ששימשו באופן חלקי למגורים במשך מאות שנים. כן נתגלו שרידי מנזר וכנסייה מן התקופה הביזנטית, ונראה שזוהי כנסיית "החרטה של פטרוס", שחודשה בתקופה הצלבנית והפכה ל"פטרוס אין גלינקנטו". המקום שייך לצרפתים-קתולים ממסדר האסומפסיוניסטים.
[עריכה] קישורים
- ביקור בכנסיית פטרוס אין גליקנטו, אתר מסע אחר
ּ