דרום תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרפובליקה העממית של דרום תימן היא רפובליקה עממית אשר שכנה בדרום חצי האי ערב, בין ים סוף והסולטנות של מסקט ועומן, שהתקיימה משנת 1967 ועד לשנת 1990.

שטחה של דרום תימן - 116,000 קמ"ר. דרום תימן גובלת בתימן, סעודיה והסולטנות של מסקט ועמאן. הגבול המסומן היחיד היה עם תימן. האוכלוסייה מנתה בקירוב 1,300,000 איש, עד לסוף קיומה. העיר העיקרית של דרום תימן היא עדן, ועיר הבירה היא מדינת אל שעב ("עיר העם"), הסמוכה לעדן. את רוב הכנסותיה, קיבלה דרום תימן מנמל עדן ומבתי הזיקוק.

דרום תימן הורכבה מהמושבה לשעבר עדן, ושטחי החסות המערבי והמזרחי של עדן (כולל אלה שלא הצטרפו בעבר לפדרציה של דרום ערב), וגם האיים פרים, קאמראן וסוקוטרה, השוכנים מול חופיה של עדן. שטח החסות המזרחי של עדן הוא רובו מדבריות והרים צחיחים.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] עדן כפדרציה

בשנת 1799 השתלטה בריטניה לזמן קצר על האי פרים, על מנת למנוע מנפוליון לעבור דרך מיצרי באב אל מנדב. עדן עברה לידי ממשלת בומביי עד לשנת 1932. בשנת 1932 עברה השליטה על עדן לידי המושל הכללי של הודו. לאחר 5 שנים הפכה למושבת כתר, ושטח העורף של עדן קיבל את השם "שטחי החסות המערבי והמזרחי של עדן", מהם מורכבת בעצם דרום תימן.

בראשית שנות ה-50 הציע מיניסטריון המושבות הבריטי לכונן בשטח החסות המערבי של עדן פדרציה, שתהיה לאחר מכן חברה בקהיליית העמים הבריטית. ההצעה נתקלה בהתנגדות מצד המנהיגים השבטיים, שהתייחסו באי רצון להתערבותה של בריטניה. לאחר משבר סואץ {1956-57) הציעו הבריטים שוב לכונן פדרציה, שתיהפך לאחר מכן למדינה ערבית עצמאית שתהיה קשורה עם בריטניה רק על ידי חוזה. הסולטאנים קיבלו את הצעת בריטניה. בשנת 1959 כוננו 6 סולטאנויות את "הפדרציה של האמירויות הערביות של הדרום", ומספר פדרציות נוספות הצטרפו אליה. בחודש אפריל שונה שמה ל"פדרציה של דרום ערב". בשנת 1965 היו מספר החברות בה - 17, מהם 15 חברות בשטח החסות המערבי של עדן, 1 בשטח החסות המזרחי ו-1 בעיר עדן עצמה. הפדרציה שבעיר עדן, נהפכה בינואר, 1963, למדינה פדרלית, ותוארו של המושל הבריטי שונה ל"נציב עליון".

הלאומנים היו לא מרוצים, ודרשו התקדמות מהירה יותר לקראת עצמאות מוחלטת ויסול זכויות היתר הבריטיות. רובם האמינו, שאלימות והתקוממות הם הדרכים היחידות להשגת מטרותיהם.

ארגון המורדים הראשון שהוקם בשנת 1951 בסולטנות של לחג', הייתה הליגה הדרום ערבית (סא"ל), בהנהגת מוחמד עלי אל ג'פרי ושייחאן אל חבשי ובתמיכת מצרים. בעקבות מהפכת תימן ב-1962, העבירה מצרים את תמיכתה לארגון חדש ומלחמתי יותר מהסא"ל - ה-נל"פ ("החזית הלאומית לשחרור דרום תימן הכבושה"), שנוסדה בשנת 1963, והונהגה על ידי קחטאן אל שעבי. ב-14 באוקטובר, 1963 הכריז אל שעבי על "מאבק מזוין" נגד הפדרציה ונגד נוכחות בריטית כלשהי. לאחר מכן עבר המוקד הראשי של המורדים לעיר עדן.

בפברואר 1965, ניסה הנציב העליון הבריטי לפייס את המורדים והזמין את עבד אל קאווי מכאווי, מנהיג האופוזיציה במועצה המחוקקת להרכיב את ממשלת עדן. אך פעילות המורדים גברה, מכאווי תמך בהם תמיכה גלויה, ובספטמבר 1965 פיטר הנציב העליון את מכאווי, את הממשלה ואת המועצה המחוקקת, ביטל את החוקה ןשלט באמצעות צווים. מכאווי יצא לגלות מרצונו.

מורדים רבים באו מקרב המיעוט התימני, שהיה למחצית מתושבי העיר, והיה חסר זכות בחירה. כמעט 25,000 ממיעוט זה היו חברים בקונגרס האיגודים המקצועיים של עדן (אטיו"ס) שבהנהגת עבדאללה אל אצנאג'.

בין 1964 ל-1967 כברו פעולות המורדים במידה רבה. מתחילת שנות ה-60 הועלתה הבעיה הדרום-ערבית באו"ם, בעיקר על ידי מדינות ערב, שאף אחת מהם לא הכירה בפדרציה (הליגה הערבית הוקיעה את הפדרציה כ"יצור כפיו של האימפריאליזם והקולוניאליזם הבריטי"). ועדה מיוחדת באו"ם לענייני קולוניאליזם ("ועדת ה-24"), ואח"כ העצרת הכללית של האו"ם, אישרו בשנת 1963 דו"ח שטען כי חלקים גדולים של אוכלוסיית דרום ערב מתייחסים באי רצון למשטר הקיים וכי הפדרציה מיועדת להאריך את השלטון הבריטי באזור.

התייעצויות בריטיות פדרליות שנערכו בשנת 1964 הסתכמו בהבטחה בריטית להעניק עצמאות, לפנות את דרום ערב ולמסור את השלטון לפדרציה. בשנת 1965 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה שקראה לעריכת בחירות ואישרה את "הזכות שאינה ניתנת לשלילה של העם [הדרום ערבי] להגדרה עצמית ולחופש משלטון קולוניאלי" ודרשה "הרחקה מיידית ומוחלטת של הבסיסים הבריטיים". החלטה דומה נתקבלה בשנת 1966. בריטניה קיבלה את החלטות האו"ם בפברואר 1966, בהצהרה שתבצע את הפינוי עד ל-1968, והסכימה לצורה כלשהי של השגחת או"ם על התהליך של בחירות והגדרה עצמית.

באפריל 1967 הגיעה לעדן משלחת מטעם האו"ם לשהייה של 3 שבועות לשם התייעצויות בנוגע לארגון הבחירות. אך היא עזבה לאחר כמה ימים בגלל פעולות המורדים וסכסוך השלטונות הבריטיים והפדרליים. שני ארגוני המורדים העיקריים (פלוסי ו-נל"פ), סירבו להיפגש עם המשלחת, בגלל שהיא לא רצתה לוותר על מגעים עם סולטנים. משלחת האו"ם, בעצם, לא מילאה שום תפקיד בעיצוב האירועים. בפסרואר 1967, חזר והצהיר שר החוץ של בריטניה, כי בריטניה תעזוב את דרום ערב עד 1968, תעביר את השלטון לממשלה הפדרלית, ותעזור לה בתמיכה כלכלית וצבאית.

ב-5 בספטמבר, 1967 נאלצה בריטניה להודות בהתמוטטות המשטר הפדרלי ולהכיר בלאומנים כקבוצה שעימה תנהל את המו"מ. בנובמבר של אותה השנה, היא הכריזה שהיא תנהל את המו"מ רק עם נל"פ. שיחות המו"מ נערכו בג'נבה, והוחלט שהעצמאות תוענק לדרום ערב ב-29 בנובמבר, 1967 בחצות. המדינה החדשה נקראה"הרפובליקה העממית של דרום תימן", וקחטאן אל שעבי היה לנשיאה, מפקד הצבא שלה וראש הממשלה הראשון שלה.

[עריכה] דרום תימן לאחר הקמתה

לאחר הקמתה של דרום תימן, היא נהייתה, באופן מיידי, לחברה באו"ם ובליגה הערבית.

המצב בדרום תימן התערער במשך השנה הראשונה לעצמאותה. היו לה מעט משאבים כלכליים משלה. הסיוע הבריטי שהובטח להם היה דל, והופסק לאחר זמן קצר בשל סכסוכים בלתי פוסקים. הנכס הכלכלי היחיד שלה, נמל עדן, הועמד בסכנה על ידי סגירת תעלת סואץ. באותו הזמן נאבקו בינם לבין עצמם סיעות מתונות ושמאלניות-קיצוניות בתוך הנל"פ על השלטון. דבר זה גרם לאי יציבות ולשתי מרידות-נפל במשך 1968. ביוני, 1969 הדיחה הפיכה את הנשיא קחטאן אל שעבי וממשלתו, והחליפה אותם במועצת נשיאות וממשלה שמאלנית קיצונית יותר בראשות מוחמד עלי חיית'ם וסאלם רביע.

במשך השנים הראשונות הללו נעשה נסיון לחסל את המערכת השבטית המסורתית על ידי ביטול הסולטנויות הקודמות וחלוקה מחדש של דרום תימן ל-6 מחוזות מושלים חדשים. הסולטנים ומנהיגי סא"ל ו"פלוסי" נרצחו, נכלאו או נדונו למוות ורכושם הוחרם. נוסף על "חטיאם" בעבר, הם הואשמו במזימות קשר ובנסיון של מרד נגד המדינה, בעצה אחת עם סעודיה ו"האימפריאליסטים".

היחסים בין דרום תימן לתימן היו מתוחים. היחסים של דרום תימן עם סעודיה (שהייתה מדינה שכנה לדרום תימן) היו עוינים, וסעודיה אפילו לא הכירה בדרום תימן, ומהר מאוד החל סכסוך גבולות. היחסים עם מצרים היו קורקטיים אך באופן מסוייג. כשדרום תימן ביקשה סיוע, מצרים נתנה לה עזרה מועטת. אך סיוע כלכלי וצבאי (בעיקר) ניתן על ידי ברית המועצות, אליה הלכה והתקרבה דרום תימן. כמו כן, התפתחה מערכת יחסים הדוקה בין דרום תימן לסין, שגם היא העניקה סיוע לדרום תימן. היחסים בין דרום תימן לארצות הברית נותקו, על ידי דרום תימן, בשנת 1969. דרום תימן, בממשלה השמאלנית, הכירה במזרח גרמניה, כדי לבטא את נטיותיה השמאלניות.

דרום תימן נקטה ביחס אנטי-ישראלי קיצוני מובהק, ואיימה לסגור את מיצרי באב אל מנדב לכלי שיט ישראליים.

בשנת 1990, לאחר סיום המלחמה הקרה, התבצע איחוד בין שתי המדינות. תנועה בדלנית לעצמאות הדרום דוכאה ב-1994.