תחש המשכן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| תחש המשכן | |
|---|---|
 |
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | תחשאים |
| משפחה: | ריטנות |
| מין: | תחש המשכן |
| שם מדעי | |
 Dugong dugon |
|
תחש המשכן (שם מדעי: Dugong dugon), מין מסדרת התחשאים וממשפחת הריטינות. מבחינה גנטית מקורב אל הפילים והשפנאים יותר מאל יונקי הים כלווייתנים ודולפינים. הם קרובים ביותר לפרות הים (Manatees) ובעבר למין הנכחד פרת הים שטלר שהייתה גדולה פי שלושה ממנו.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם
- ערך מורחב – תחש (תנ"ך)
במשכן שבנה משה במדבר סיני, השתמשו ב"עורות תחשים". לא נמסרו פרטים מזהים על חיה זו במקרא (אם אכן בחיה מדובר), וגם במקורות המאוחרים יותר אין הרבה כדי ללמד מה היא. בקרב חז"ל היו אף דעות שהייתה זו בריה שהתקיימה באופן חד-פעמי לצורך הקמת המשכן.
החוקרים נחלקו בשאלת זיהויו של התחש, ולא הגיעו לכלל מסקנה ברורה. רבים הבינו שמדובר בסוג של חיה ימית, על סמך תרגומים שונים של התורה שתרגמו 'תחש' כפרת ים, או כדולפין. הדעה המקובלת יותר היא ביאור המילה על פי הערבית, שלאור המילה הדומה בשפה זו הגיעו למסקנה שמדובר ביונק הימי Dugong dougon. לאור מסקנה זו כינה חוקר הטבע הגרמני אדוארד ריפל (Eduard Rüppell) את החיה בשם הלטיני "Halicore tabernaculi", ומשם הגיע השם גם לעברית - תחש המשכן.
[עריכה] תפוצה ואזורי מחייה
מין זה מתגורר בעיקר בקרבת חופי הים הטרופיים. תפוצה בחופי מזרח אפריקה, מהים האדום (כולל חופי אילת) עד לחופי הודו ותאילנד. ריכוז רב גם באזור יפן, אוסטרליה, פפואה ניו גיני, אינדונסיה ואיים רבים באוקיינוס השקט. בעבר הייתה התפוצה נרחבת אף יותר.
[עריכה] אנטומיה
משקל:400-203 ק"ג, נמצא פרט במשקל 908 ק"ג
אורך: 4-2.4 מטר
הנקבות לעתים גדולות במקצת מהזכרים.
תחש המשכן נולד בצבע קרמי חיוור, עם הגיל מתכהה עד גוון אפור ציפחה, בשני צידי הגוף. שיער קצרצר מפוזר בדלילות על הגוף. ישנם זיפים באזור האף והפה, המשמשים כאברי חישה העוזרים למציאת המזון.
העור עבה, קשה וחלק. הגפיים הקדמיות התפתחו לסנפירים שאורכם 35-45 ס"מ, הבוגרים משתמשים בו לתנועה והגאה. התנועות איטיות ומלאות חן.
ראשם מעוגל, עיניהם קטנות וראייתם חלשה, חוטמם גדול וחסר עצמות. הנחיריים בקדמת האף ומקלים על שאיפת האויר, מאחר שמין זה אינו יכול לעצור נשימתו במים לזמן רב, וחייב לעלות מעל המים כל כמה דקות.
השפה העליונה משוסעת ובולטת על גבי הפה הנפול. השפה התחתונה והחיך בעלות ריפוד מגן מקורנן שמסייע בתפיסת צמחיה, שאחר-כך נעקרת מהשורש בעזרת תנועת השפה העליונה.
לתחש 14-10 שיניים. חטים קטנים מופיעים לעתים אצל זכרים ונקבות בוגרים גילאים 15-12. במהלך תקופת הייחום נלחמים הזכרים בעזרת חטים אלו. אצל הנקבה החטים אינם יוצאים מהחיך כאצל הזכר, ועל כן משוער כי חטים אלו משמשים כאמצעי הבדלה נוסף בין המינים, בנוסף להיותם עזר משמעותי לתזונה.
קופסת המוח קטנה, עצמות השלד צפופות וחזקות. על אף אופן תזונתו, לתחש מערכת עיכול וקיבה פשוטות.
[עריכה] רבייה וגידול צאצאים
הרבייה מתרחשת על פני כל השנה בהתאם לגאוגרפיה ולתנאים פיזיולוגיים. אורך תקופת העיבור אינו ידוע, אך משוער שהוא שנה אחת. הולדת ולד יחיד בגדר נורמה, תאומים נדירים ביותר.
ההמלטה מתרחשת במים רדודים, והולדות שוחים ישר לפני הים לנשימת האויר הראשונה. גודל הגורים 120-100 ס"מ ומשקלם 35-20 ק"ג. הגורים נצמדים לגב אמותיהם ושוחים יחד לאזורי ההזנה, הוולד ניזון מחלב מתחת למים כשהוא הפוך וצמוד בבטנו לבטן האם. ההנקה אורכת עד 18 חודשים, אך הגורים מסוגלים לעכל עשב מגיל 3 חודשים, הם ישארו בקרבת אמם עד לגיל שנה.
בגרות מינית מתרחשת בשני המינים בגילאים 10-9, אך עלולה להתעכב עד לגיל 15.
המין מאריך חיים עד גיל 70 לערך.
[עריכה] תזונה
התזונה חלק משמעותי מחיי תחש המשכן, מתרחש בעומק 5-1 מטרים. שחיקת ניביהם והסלעים על פני צמחיית האוקיינוס, מרמזת כי חפירה ועקירת שורשים מהווים חלק מלקיטת המזון. שחיקת ופציעת עור הסנפירים, מתרחשת כתוצאה מ"הליכה" עליהם בעת עשיית פעילויות אלו. בשבי נצפה שימוש בסנפיר, למטרת ההבאת המזון אל הפה.
נענוע הראש תוך כדי האכלה משמש, כך משוער, לניקוי המשקעים הצמדים למזון. בנתיחת קיבות המין, נמצאו חלקיקים מעטים של משקעים שאינם מזון. זמן האכילה קשור לזמני הגאות והשפל.
תחשי המשכן אוכלי עשב ימיים, ניזונים מעשבי ים מהסוגים Potomogetonaceae, Hydrocharitaceae, כמו כן הם אוכלים אצות וסרטנאים שונים.
[עריכה] התנהגות
האויב הטבעי העיקרי של תחש המשכן הוא הכריש, ישנן עדויות למלחמות בין עדרים של תחשי משכן וכרישים, המסתיימות לרוב בטבח. על אף שיונק זה פסיבי בהתנהגותו, נראו מקרים של התנגדות ערה וגירוש הפולשים מהטריטוריה.
בשעת פחד מייצרים הבוגרים קולות שריקה עזים, הגורים מייצרים קולות בכי המזכירים פעיות. תקשורת זו היא למרחקים קצרים בלבד ובתדרים הקרובים לאוזן האנושית
על אף שהיום נדירים התקהלויות המין, בעבר היו תחשי המשכן נעים בלהקות של מאות פריטים. הגורים היו מתרחקים מהלהקה במשך היום, ויוצרים מין "בית ילדים" במים הרדודים יותר. כיום, הם מתקהלים בקבוצות של 6 פריטים. הזכרים מתרחקים מיחידת הגרעין אם-ולד.
נדידה למרחקים ארוכים כמעט ואינה מתועדת, אולם נדידה יומית ועונתית למרחקים קצרים מתרחשת בלהקות מסוימות. הגאות והשפל, טמפרטורת המים ומקורות המזון המשתנים, הם האחראים לנדידות אלו. מהירות שחייה ממוצעת כ-10 קמ"ש, בשעות מצוקה מגיעים למהירויות 20-15 קמ"ש. צלילות לעומק מתמשכות 3-1 דקות.
[עריכה] תחש המשכן והאדם
הקצב האיטי של הילודה, המשולב עם תקופת פוריות קטנה אך משך חיים ארוך, הם הסיבה הטבעית לסכנת ההכחדה של המין. בנוסף קיימת סיבה לא טבעית וקריטית למין זה.
תחש המשכן ניצוד בכל תחום מחייתו עבור בשרו המזכיר, כך אומרים, בשר עגל רך. גופם מכיל שומן רב, ומעצמותיהם וחיטיהם מייצרים חפצי אומנות המזכירים שנהב. במספר תרבויות אסיתיות משתמשים בחלקי גופו למטרות רפואה וכמעורר מיני.
תחש המשכן מהווה מין בסכנת הכחדה קריטית, תתי המין בקרבת אוסטרליה בסכנת ההכחדה הפחות ממשית, בשל המודעות הגוברת באזור זה לחשיבותו האקולוגית של המין.
חקר המאובנים של אבות מין מרחיק עד לתקופת האיאוקן ומגלה אוכלוסייה גדולה במזרח הים התיכון.
