שטעטל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שטעטל (ביידיש: עיירה; הוגים שְטֶטְל או שְטֵייטְל), או העיירה היהודית, היא צורת הישיבה הטיפוסית של היהודים בארצות מזרח אירופה (שהיוו, בשלב זה או אחר, חלק מהאימפריה הרוסית) עד מלחמת העולם השנייה. במשך מאות שנים, עד למאה ה-20, היו פזורות בכל רחבי מזרח אירופה עיירות יהודיות, שמעל מחצית מתושביהן היו יהודים. באותן עיירות חיו בין מאות אחדות לאלפים בודדים של יהודים, השפה המדוברת הייתה בדרך-כלל יידיש, היו במקום בתי ספר יהודיים, ומהלך החיים בעיירה נהג סביב עולם התרבות היהודי-דתי. זו תופעה חברתית ייחודית, המהווה כיום את אחד הסמלים ליהדות מזרח אירופה, שנכחדה מהעולם.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור המונח
שטעטל ביידיש משמעותו עיירה או עיר קטנה, צורת הקטנה של המילה "שטאָט" - עיר (בגרמנית: Stadt). ברבות השנים השתרש השימוש במונח לייחוד של עיירה המיושבת בעיקר ביהודים. צורת הריבוי של "שטעטל" ביידיש היא "שטעטלאך" או "שטעטלך" (אולם משאומצה המילה בעברית, אפשר לשמוע בפי דוברי עברית: "שטטלים").
[עריכה] תפוצה
השטעטל היה תופעה רווחת בעיקר בשטחי פולין ההיסטורית (לפני חלוקת פולין), המכסה חלק נרחב ממזרח אירופה, בהם התיישבו יהודים רבים למן ימי הביניים, ובסביבתה הקרובה. השטעטלים נוצרו עקב מדיניות השלטון לעודד את ישיבת היהודים באזורי ספר ושטחים נידחים לצורך פיתוח כלכלתם ואיכלוסם. זאת בצד איסור, מחד, על היהודים להתיישב בערים הגדולות, ומאידך, מניעתם מלהיות בעלי אדמות (למעט אזורים מוגדרים). במאה ה-18 כבר היה מספר עצום של עיירות יהודיות בשטחי מזרח אירופה, מאות מהן בפולין עצמה.
חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 הביאה לכך שמרבית השטחים הזרועים בשטעטלים עברו לשליטת האימפריה הרוסית. שטחים אלה הוגדרו על ידי שלטון הצארים כתחום המושב, והיו האזורים היחידים ברחבי האימפריה בהם הורשו יהודים לחיות.
מרבית השטעטלים נמצאו בשטחים המהווים היום את מדינות פולין, אוקראינה, בלארוס, ליטא ולטביה, וגם בשטחי רומניה והונגריה שהיו בשעתם חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית.
[עריכה] החיים בשטעטל
השטעטל הטיפוסי מנה כמה מאות עד כמה אלפים בודדים של תושבים, והיה מיושב בכמחציתו או למעלה מכך יהודים – בעלי מלאכה, סוחרים וחנוונים. על פי רוב התקיימו יחסי שכנות סבירים עם הגויים מבין תושבי העיירה או הכפרים באזור, שלא הושתתו על אהבה רבה כי אם על תלות כלכלית הדדית. בשל מרחק הכפרים מהערים והעדר אמצעי תחבורה, שימש השטעטל לכפריי הסביבה חוליה מקשרת ומתווך בין הכפרים לבין עיר המחוז. פעם או פעמיים בשבוע, בימי השוק, נהגו הכפריים להגיע לעיירה, שם יכלו למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. כיכר השוק הייתה המקום החשוב ביותר בחיי הכלכלה של השטעטל והיוותה את מרכז העיירה, כאשר מסביבה נבנו בתי התושבים ומוסדות הציבור.
עם זאת, היותן של העיירות קהילות סגורות בלב אוכלוסייה אנטישמית הביא לעתים רבות לעוינות ולאלימות מצד האוכלוסייה השכנה כלפי היהודים. היהודים היו נתונים לגחמות שלטוניות לפרקים, התפרצויות אנטישמיות מצד השלטונות או השכנים הגויים, ומדי פעם עלילות דם, פוגרומים וגירושים.
יהודי השטעטל דיברו יידיש ביניהם, קראו וכתבו עברית (בעיקר הגברים), וניהלו עסקים עם שכניהם בשפת המדינה. השפה המיוחדת ליהודים הייתה מחסום משמעותי בינם לבין האוכלוסייה שסביבם. מידת השליטה של יהודים בשפה הכללית נבעה ממידת המגע שהיה להם עם גויים לצורכי מסחר ועסקים, וממידת הקרבה של השטעטל לערים גדולות בסביבה. אחד הסימנים המובהקים של האמנסיפציה, הייתה מחד דרישה של השלטונות מהיהודים ללמוד ולשלוט בשפת המדינה, ומאידך רצון של יהודים רבים ללמוד את שפת המדינה לצורך התערות בתרבות הכללית.
בית הכנסת, לרוב המבנה המרשים ביותר בלב העיירה, היה מרכז חיי הקהילה. אורח החיים של מרבית תושבי השטעטל היה תורני, עם תחושה קהילתית חזקה ודגש על חינוך יהודי. בכך הם לא היו שונים משכניהם הלא-יהודים, שגם הם סמכו על מוסדות הדת, מוסדות הכנסייה, בכל הקשור לחינוך. הקהילות היהודיות התייחדו בכך שהיה נהוג בהן מעין חינוך חובה - כל בן היה צריך לקבל חינוך בסיסי שכלל קריאה וכתיבה בעברית, תפילות, וכיוצא באלה. בנות בדרך כלל לא למדו, אך היה מקובל ללמד אותן את אותיות האלף-בית העברי כדי שתוכלנה לקרוא את התפילות. במשך הזמן התפתחה שיטת כתיבה ליידיש המבוססת על האלף-בית העברי, תחילה לשימושן של הנשים, ומאוחר יותר לשימוש הקהילה כולה. התפתחות החינוך הממלכתי מטעם המדינה, והדרישה שיהודים ישתתפו בו, חוללה משבר בחינוך היהודי של העיירות, והביאה לרפורמות שונות בחינוך היהודי.
השטעטל נודע כמקום בו התגבש הווי יהודי עשיר ומקורי, וכר נרחב להתפתחותה של תרבות היידיש. זכרונות השטעטל טבועים עמוק במורשתם של יהודי מזרח אירופה, וחיי השטעטל זכו להנצחה ביצירותיהם של סופרים ואמנים יהודים. בין הבולטים ביותר יצירותיהם של שלום עליכם בתחום הספרות ומארק שאגאל בתחום האמנות. תרבות היידיש, שהגיעה לשיאה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בעיקר בערים הגדולות של פולין וליטא, התבססה במידה רבה על הווי החיים והתרבות שנוצרו בעיירות.
[עריכה] שקיעת השטעטל
החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה ירידתו של השטעטל, בעקבות סלילת מסילות רכבת שלרוב פסחו על עיירות קטנות. התרבו גם סוחרים ובעלי מלאכה בין הכפריים והשתפרו אמצעי התחבורה בין הכפרים לערי המחוז, כך שנחיצותו הכלכלית של השטעטל כמרכז כפרי ומתווך מסחר ירדה. מרקם יחסי התלות ההדדית בין היהודים לשכניהם נפגע, והיהודים זכו להצקות הולכות וגוברות. יהודים צעירים החלו לעזוב את השטעטלים ולחפש הזדמנויות של השכלה, תעסוקה ועסקים בערים הגדולות במדינתם. רבים ביקשו ליהנות מפירות האמנציפציה והיגרו למרכז ומערב אירופה; רבים אחרים נדדו מעבר לים לארצות העולם החדש שהציעו הזדמנויות חדשות, או עסקו בהגשמה ציונית והצטרפו לעליות הראשונות לארץ ישראל.
במלחמת העולם השנייה, תופעת השטעטל עברה סופית מן העולם עם הכחדתה של מרבית יהדות מרכז ומזרח אירופה בשואה. זכר העיירה היהודית נותר כיום בעיקר באמנות (לדוגמה: בציורי מארק שאגאל), ובספרות (דבורה בארון, בשביס זינגר, ש"י עגנון, ועוד).
