בולימיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

בולימיה היא הפרעת אכילה המאופיינת בהתקפי זלילה שאחריהם נעשה מאמץ להקיא.

הבולימיה היא מחלת נפש המזכירה את האנורקסיה, אך שכיחה ממנה פי כמה. הסכנה הפיזית שמציבה הבולימיה פחותה מזו של האנורקסיה, משום שמשקל הגוף אינו יורד מאוד, אך הסבל הנפשי גדול אף על פי כן. כמו כן מתערער איזון האשלגן בגוף והשיניים ניזוקות מהמגע התכוף עם חומצות הקיבה.

על המוטיבציה הרגשית והתרבותית לבולימיה ראו בערך אנורקסיה.

בולימיה נפוצה בהרבה מאנורקסיה, וצורות קלות שלה מופיעה אצל קרוב לחמישית מהצעירות.

מעריכים שהסיבות הפיזיולוגיות לבולימיה הן תפקוד לקוי של המוליך העצבי סרוטונין. טיפול תרופתי להפרעה זו הן תרופות נוגדי דיכאון ממשפחת SSRI אשר גורמות לעלייה ברמת הסרוטנין במוח.

[עריכה] מהי הבולמיה?

הבולמיה היא מחלה תזונתית – החולה צורך כמויות אוכל גדולות בזמן קצר ולאחר מכן הוא רוצה להפחית את משקל הגוף לכן הוא משתמש בפעולות שונות למשל הקאה. החולה משקיע זמן רב וחשיבה במראה החיצוני שלו מול מראה ומול אנשים באופן אובססיבי- התנהגויות כאלה צריכות להיות לפחות פעמיים בשבוע במשך לפחות שלושה חודשים. אך צריך לקחת בחשבון שזוהי התנהגות רגילה אצל החולה, לא ארוחות משפחתיות, חגיגות, צום, ואכילת מזון רב בזמן קצר.

בדרך כלל חולי הבולמיה מתביישים בסגנון אכילתם אך אינם מסוגלים לרסן אותו ולכן הם מנסים להסוות אותו באופנים שונים כמו חלוקת האוכל למספר ארוחות רצופות במספר מקומות וכך אדם זר מסוים נחשף רק לארוחה אחת של החולה הבולימית. בדרך כלל אכילת המזון היא מהירה ביותר ונפסקת רק כשהחולה חשה רע ו"מפוצצת מאוכל" ומקבלת תחושת כאב בטן. חשוב לזכור שבבולמיה אין קשר בין תחושת רעב לבין בולמוס האכילה. לעיתים תוקף בולמוס אוכל את החולה ללא כל תחושת רעב ומצבים רגועים ללא פעילות או אפילו חשיבה על אוכל עשוי לעורר התקף חדש.

הבולמיה תוקפת את החולה לאחר דיאטה חריפה, דיכאון זמני, אובססיה לדימוי הגוף, משקלו וצורתו. יכולת שליטת החולה על עצמו נמוכה מאוד ולכן הוא מתעוררות אצלו מחשבות על השליטה שלו, כוח רצונו כלפי עצמו וכלפי הסביבה.

באופן רגעי אחרי ההקאה קיימת תחושת הקלה פיזיולוגית. חלק מהחולים מתמכרים לתחושת ההקלה הפיזית אולם התחושה נעלמת ומוחלפת בפחד מעלייה במשקל. כך עשויה להתרחש התמכרות להקאה אפילו במצבים של אכילת כמויות אוכל קטנות. בתחילה צריך החולה להשתמש באמצעים שונים לגרות את ההקאה (אצבע, עט וכדומה) אולם לאחר תקופה קצרה יחסית נלמד הרפלקס ואז תתרחש הקאה בהתאם לרצון החולה בלבד ללא צורך באביזרי עזר. לעיתים יש שימוש גם במשלשלים, תרופות משתנות, דיאטות חריפות, צום או בפעילות גופנית אינטנסיבית בניסיון לרדת במשקל או לפתור את החרדה מעליה במשקל.

לעיתים קרובות החולה לא אוהב או מעריך עצמו. הערכתו העצמית ירודה, דימויו העצמי ירוד, קיים אצלו תסכול רב יחד עם תחושת חוסר יכולת לשלוט ברצונותיו ובמעשיו וקיימת אצלו חשיבות עליונה לצורתו החיצונית ומשקלו.

חשוב: חולי הבולמיה נמצאים בדרך כלל בטווח משקל נורמלי לגילן ולגובהן. ההקאות המרובות משנות אצלן את הרכב הדם, האלקטרוליטים ומשטר הנוזלים בגוף, יוצרות בעיות שיניים שונות, אי סדירות במחזור החודשי יחד עם בעיות הורמונאליות שונות כמו גם שינויים בפעילותו הסדירה של הלב, הכליות והמוח.

לעיתים קרובות ניתן למצוא בעברה של החולה הבולימית סימנים המעידים על בעיות שונות בסגנון ובהרגלי האכילה שלו שהיו אצלו לפני התחלת בולמוסי האכילה.

[עריכה] סממנים וסימפטומים

אכילה מאופיינת בזלילות אכילה בהסתר ביקורים בחדר השירותים לאחר האוכל הקאות אי יציבות במשקל בלוטות נפוחות כלי דם מפוצצים תוכנית אימונים אכזרית / קשה צום שינויי מצב רוח דיכאון ביקורת – עצמית קשה הערכה עצמית מוגדרת על ידי משקל פחד מפני חוסר יכולת להפסיק לאכול באופן רצוני עייפות חולשת שרירים ריקבון שיניים פעימות לב בלתי סדירות הימנעות ממסעדות, ארוחות מתוכננות, או אירועים חברתיים תלונות על רגישות / כאב בגרון צורך באישור מאחרים

[עריכה] פגיעות המחלה

עייפות וחוסר אנרגיה, הפסקה או אי סדירות של מחזור הוסת, סחרחורת וכאבי ראש, עצירות והתייבשות, קוצר נשימה, קצב לב בלתי סדירות, דיכאון, קרעים בוושט, נשירת שיער, כאבי בטן והתנפחויות, השתחקות השיניים, נזקים לכבד ולכליות, התנפחות של הידיים והרגליים, לחץ דם נמוך, כאבים בחזה, אולקוס, אנמיה, דום לב ומוות.

[עריכה] אופן הטיפול במחלה

ככל שהפרעות האכילה מאובחנות ומטופלות מוקדם יותר גדול יותר הסיכוי להחלמה מהירה וטובה יותר ללא התדרדרות נוספת. טיפול מוצלח כולל טיפול רפואי (הבודק את המצב הרפואי וחומרת הסימפטומים הקיימים ובוחן האם יש לאשפז החולה במצב הנתון), טיפול פסיכולוגי ונוירופסיכולוגי, אישי ומשפחתי. הטיפול הנוירופסיכולוגי שם דגש על הרכיב הביולוגי של הסימפטומים הפסיכולוגים המתלווים למחלה כמו עיוותי התפיסה, הכפייתיות בחשיבה ועוד, שבדרך כלל אינם מטופלים וכך לעיתים חוזרות הפרעות האכילה.

בשלב הראשון בטיפול חייבת להיערך אבחנה רפואית שתקבע את רמת הסיכון בו נמצאת החולה כשהדגש מושם על החזרת משקל הגוף למשקל המומלץ בהתאם לגובה ולגיל. במקביל לאבחון הרפואי נקבעת גם אבחנה לטיפול נוירופסיכולוגי לבנייה חדשה תקינה של עיוותי התפיסה הפיזיולוגים של חולת הפרעת האכילה על מנת למנוע חזרה של הפרעת האכילה. אבחנה פסיכולוגית מקיפה מסייעת בקביעת היעדים לטיפול המידי, בטווח הבינוני וארוך הטווח.