נילס בוהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נילס הנריק דויד בוהר (7 באוקטובר 1885 - 18 בנובמבר 1962), פיזיקאי יהודי דני שתרם רבות להבנת מבנה האטום והיה מאבות מכניקת הקוונטים.

בוהר נולד בקופנהגן שבדנמרק. אביו, כריסטיאן בוהר, היה פיזיולוג בעל שם עולמי. בוהר הצעיר עסק לא רק בפיזיקה אלא גם בכדורגל, והוא ואחיו הארלד, הצעיר ממנו בשנה וחצי, היו כדורגלנים מצטיינים שאף שיחקו בנבחרת דנמרק (אחיו זכה במסגרתה במדליה אולימפית בשנת 1908). בוהר הוא הכדורגלן הראשון והאחרון שזכה בפרס נובל כלשהו.

למד פיזיקה באוניברסיטת קופנהגן וב־1911 קיבל את הדוקטורט על עבודה שעסקה באלקטרונים שבמתכות. באותה שנה עבר לאוניברסיטת קיימברידג' לעבוד עם ג' ג' תומסון, אבל משום שלא הסתדר עימו, עבר, תוך זמן קצר, לאוניברסיטת מנצ'סטר לעבוד עם ארנסט רתרפורד שחקר את מבנה האטום.

בוהר המשיך לפתח את התאוריה של רתרפורד על האטום הגרעיני, לפיה האטום בנוי מגרעין חיובי אשר מוקף באלקטרונים הנעים סביבו. בעיה חמורה במודל הזה הייתה שכמו כל גוף טעון מואץ, האלקטרונים המסתובבים היו אמורים לפלוט אנרגיה, ומסלוליהם היו אמורים להיות ספירלות שנופלות אל תוך הגרעין. המודל גם לא נתן הסבר לספקטרום האנרגיה של אטום המימן. ב-1913, על מנת לפתור בעיות אלה, הציע בוהר תאוריה קוואנטית, בדומה לפלנק ולאיינשטיין לפניו. הוא הניח שהאלקטרונים יכולים לנוע רק במסלולים בהם התנע הזוויתי שלהם יהיה כפולה שלמה של יחידה יסודית - , קבוע פלאנק מחולק ב-2π. הנחה זו הספיקה בשביל שהמודל ייתן את ספקטרום האנרגיה המצופה. לפי המודל, הדרך היחידה של אטום לאבד או לקבל אנרגיה היא לעבור ממסלול למסלול. ב־1922 הוענק לו פרס נובל לפיזיקה על עבודתו זו (גם בנו, אגב, זכה בפרס נובל בפיזיקה לשנת 1975).

ב־1916 חזר לקופנהגן ונעשה פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה שם. הוא המשיך בפיתוח מכניקת הקוונטים, ועמד בראש "אסכולת קופנהגן" שדגלה בפירוש הסתברותי למכניקת הקוואנטים (ראו גם הערך פרשנות קופנהגן). בכך היה לבר פלוגתא חריף של ידידו הקרוב אלברט איינשטיין שטען באופן ציורי ש"אלוהים אינו משחק בקוביה". בוהר השיב לו: "תפסיק לומר לאלוהים מה לעשות". כיום נחשבת הפרשנות של אסכולת קופנהגן למיושנת, אולם היא תרמה לתורת הקוואנטים את מושג הקומפלמנטריות שטבע בוהר, ועל פיו, תכונות של עצם קוואנטי שאיננו יכולים לקבוע במדויק בו זמנית (כמו מהירות ומיקום של אלקטרון, או האם פוטון הוא גל או חלקיק), מתקיימות בו בעצם בו זמנית כתכונות משלימות. כאשר נשאל בוהר האם אין בהגדרה זו בכדי לערער על מהותו של המדע כחתירה לידיעה ודאית, הוא ענה (באופן שאולי היה מבודח מעט אך בהחלט ייצג את דעתו של בוהר על מהות החקירה המדעית), "אמת וודאות גם הם מושגים משלימים".

בשנת 1941, בעת הכיבוש הנאצי של דנמרק, ביקר אצל בוהר תלמידו לשעבר, ורנר הייזנברג, שעמד באותה עת בראש התוכנית הגרמנית לפיתוח פצצת אטום, ובוהר שמע ממנו על התוכניות הגרמניות בתחום זה (המחזה "קופנהגן", שהוצג גם בישראל, עוסק בשאלה מה היה יכול לקרות במפגש דרמטי זה). לאחר שהסתיימה המלחמה נפוצה הטענה שהייזנברג חיבל במכוון בתוכנית האטום של גרמניה. במכתב לרוברט יונק, מחבר הספר על הפצצה האטומית "שבעתיים כאור החמה" ("Brighter Than a Thousand Suns"), טען הייזנברג כי ניסה לסכם עם בוהר שהמדענים משני הצדדים יפעלו יחדיו על מנת לסכל פיתוח פצצה. בוהר, שזכר היטב כמה נלהב היה הייזנברג מהאפשרות שארצו תפתח פצצה אטומית, כתב לו מכתבים שבהם תהה על טענות אלו, אך מעולם לא שלח אותם. בעקבות המחזה "קופנהגן" החליטה משפחת בוהר להקדים את פרסום המכתבים מעזבונו של בוהר, והם פורסמו ברשת לפני מספר שנים. בוהר ניסה להמשיך בעבודתו חרף הכיבוש הנאצי, אבל משום שאמו הייתה יהודיה נאלצה המשפחה לברוח בספינת דיג לשבדיה ב־1943. בני המשפחה הגיעו לבסוף לארצות הברית, שבה הצטרף בוהר לצוות בלוס אלאמוס שעבד על פיתוח פצצת האטום. בדומה לאיינשטיין ראה גם בוהר את הסכנה שבפצצת האטום, וגם הוא כתב לנשיא רוזוולט ולראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, והביע את פחדיו בנושא.

לאחר המלחמה חזר לקופנהגן ופעל כדי להביא לפיקוח ולפירוק נשק בעולם.

בוהר מת ב־18 בנובמבר 1962 בקופנהגן.

בוהר זכה לאותות הוקרה רבים. על שמו קרויים מכון בוהר בקופנהגן והיסוד בוהריום.

[עריכה] ראו גם

• מודל האטום של בוהר

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: נילס בוהר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נילס בוהר

• ביוגרפיה של נילס בוהר באתר MacTutor