היסטוריה של הונגריה: מלחמת העולם הראשונה והרפובליקה הסובייטית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של הונגריה |
| פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת
מהכיבוש המדיארי עד הכיבוש התורכי הכיבוש התורכי והשלטון ההבסבורגי מלחמת העולם הראשונה והרפובליקה הסובייטית תקופת העוצרות ומלחמת העולם השנייה |
| הונגריה |
הונגריה נכנסה אל מלחמת העולם הראשונה כחלק מן האימפריה האוסטרו הונגרית, כאשר ברקע הכניסה למלחמה בעיית המיעוטים הן באימפריה בכללותה והן בשטחי הונגריה.
במהלך המלחמה הצליחו צבאות אוסטריה-הונגריה לכבוש את סרביה ולהדוף פלישה רוסית לשטחם. לאחר הצטרפות רומניה למלחמה לצד מעצמות ההסכמה, נסוגו בתחילה הכוחות ההונגרים מפני הרומנים, אך לבסוף התגברו, וכבשו את רומניה כולה. עם זאת, תבוסת האוסטרים באיטליה, והתקדמות צבאות בריטים וצרפתים בסרביה, כמו גם תבוסת בעלת הברית הגרמנית בחזית המערב, הביאו ב-1918 לכניעת צבאות האימפריה, להתפטרות הקיסר, ולסופה של הממלכה הדואלית.
בעיית המיעוטים היתה עתה הבוערת ביותר. הנשיא האמריקני וודרו וילסון הכריז ב"ארבע עשרה הנקודות" ששימשו בסיס לעמדת מדינות ההסכמה לאחר המלחמה, כי יש לתת אוטונומיה למיעוטים בקיסרות האוסטרו-הונגרית. הונגריה עמדה בפני דרישות טריטוריאליות של היוגוסלבים, הרומנים והצ'כוסלובקים.
ב-16 בנובמבר 1918 הכריז הרוזן מיכאי קארוי על הקמתה של רפובליקה. משטרו של קארוי היה משטר כושל מבחינה מדינית וכלכלית, ולבסוף הוחלף ב-21 במרץ 1919 במשטר קומוניסטי שהנהיג בלה קון. משטרו של קון עמד בפני לחץ חיצוני - פלישה צ'כית ורומנית לשטחה של הונגריה, ופנימי - "צבא לבן" שהתארגן בעיר סגד, בראשות האדמירל מיקלוש הורטי, כנגד המשטר הקומוניסטי. ב-6 באוגוסט כבשו הרומנים את בודפשט וקון נאלץ להמלט לאוסטריה. לאחר תקופה של "טרור לבן", מעשי זוועה כנגד אנשי השמאל, ופוגרומים באוכלוסייה היהודית, הן מצד הרומנים והן מצד "הצבא הלבן", נכנס הורטי לבודפשט, וקיבל את השלטון, במרץ 1920.
תוכן עניינים |
[עריכה] הדרך למלחמה
האימפריה האוסטרו הונגרית בשנת 1914 הייתה סיר לחץ של מיעוטים אתניים, ובה מתחים הן בין העמים השולטים (הונגרים וגרמנים אתנים) והעמים הנשלטים (צ'כים, סלובקים, רותנים (כינוי לעמים הסלאבים המזרחיים), ואלאכים (רומנים אתנים ואחרים), והן בין העמים השולטים ובין עצמם. לעמים הנשלטים לא היתה כל זכות הצבעה, ולא היתה כל השפעה על מדיניות האימפריה, הן בשטח מדיניות החוץ והן בשטח מדיניות הפנים. היה ברור כי זהו מרשם לאסון ולקריסה.
ה"פשרה" מ-1867 לפיה יוסדה הממלכה הדואלית, שבה ניתנה להונגרים סמכות מלאה לטיפול בענייניהם הפנימיים והשפעה על מדיניות הקיסרות (לרבות אישור התקציב על ידי הפרלמנט ההונגרי), נראתה עתה לרבים מן האוסטרים כמקח טעות. התלות בהונגרים, ובראש ממשלתם בעל הדעות העצמאיות אישטוון טיסה גרמה לרבים באימפריה להניח כי אם תספח האימפריה לתחומה עמים סלאביים נוספים, ותיצור פדרציה, או מלוכה משולשת, כאשר אל שתי הממלכות הקיימות, אוסטריה והונגריה, תצטרף ממלכה סלאבית, ייפתרו הבעיות הפנימיות והאיזון הפנימי באימפריה יופר לטובתם של האוסטרים. כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהא הפתרון המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה.
כן היו רבים בהנהגה האוסטרית, ביניהם הקיסר פרנץ יוזף, מודאגים מתסיסת הלאומנות הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. ההתנקשות בפרנץ פרדיננד יורש העצר של הקיסרות, ביולי 1914 הביאה עמה את ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי "היד השחורה" - ארגון טרור סרבי, עם קשרים במעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.
בגיבוי גרמני, שלחה אוסטרו-הונגריה לסרביה (ב23 ביולי 1914) אולטימטום בן 10 נקודות, אשר הסרבים התבקשו להסכים לו תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה (25 ביולי) וב-28 ביולי הכריזה עליה מלחמה, באמצעות מברק שנשלח לממשלה הסרבית. הכרזת מלחמה זו נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. ההכרזה נעשתה שלא על דעתו של ראש הממשלה ההונגרי אישטוון טיסה הזהיר, אשר חשש מתוצאות המלחמה, ובמיוחד מהתקפה רומנית על טרנסילבניה, אך משהוכרזה המלחמה נענו ההונגרים לקריאה בהתלהבות. הצטרפותם של הרוסים למלחמה ב-30 ביולי, אך הלהיבה את ההונגרים, אשר פיתחו טינה כלפי הרוסים עוד מהזמן שבו סייע הצאר ניקולאי הראשון בדיכוי המרידה ההונגרית בשנת 1849.
[עריכה] מהלך המלחמה
בתחילת המלחמה עמדו האוסטרו-הונגרים אל מול סרביה ורוסיה. רומניה, שממנה חשש טיסה, נותרה נייטרלית, כמו גם בולגריה, ואיטליה. אל מול ההתקפה האוסטרו-הונגרית החזיקה סרביה בתחילה מעמד, אך צבאה לא היווה איום התקפי על הצבאות האוסטרו-הונגרים, ולא סיכן את שטחה של הונגריה.
הסכנה החמורה היתה מן הצד הרוסי. תכנית המלחמה הרוסית כללה פלישה הן לפרוסיה המזרחית (פלישה אשר הביאה לתבוסה הרוסית החמורה בקרב טננברג), ובמקביל פלישה לאזור גליציה שהיה אז חלק מהונגריה.
הצבאות הרוסים התקדמו לתחומי גליציה, במטרה להשתלט על המעברים בהרי הקרפטים ולהגיע לתחומי רותניה ההונגרית (כיום חלק מאוקראינה) ולהונגריה גופא. פלישה זו נעצרה לאחר שכוח גרמני התקדם לעבר ורשה וסיכן את עורפה של ההתקדמות הרוסית. לאחר כיבוש העיר פשמישל בידי הרוסים, פתחו הכוחות האוסטרו-הונגרים במתקפה עזה באיזור גליציה, ב-2 במאי 1915. הרוסים נהדפו, ועד לסוף אותה השנה איבדו את כל שטחיהם בפולין וכן את ליטא.
הצלחות ראשוניות אלו, כמו גם כישלון הבריטים בפלישה לגליפולי הביאו להצטרפותה של בולגריה אל מעצמות המרכז, דבר שחיזק מאד את מעמדה של הונגריה בחזית. וכך, לאחר שהנסיון הראשוני (בספטמבר עד דצמבר 1914) לכבוש את סרביה ולהענישה נכשל, ולאחר הסרת האיום הרוסי, נכבשה סרביה בשנת 1915 בסיוע כוחות גרמניים ובולגרים.
המצב השתנה לרעתה של הונגריה כאשר בשנת 1916 הצטרפה רומניה אל מעצמות ההסכמה, והחלה בפלישה לטרנסילבניה שהיתה בעלת רוב אתני של רומנים. בתחילה נסוגו הכוחות ההונגרים מפני הפלישה הרומנית, אך לאחר קבלת סיוע גרמני נהדפה הפלישה, ורומניה נכבשה כולה בידי הגרמנים והאוסטרו-הונגרים (רומניה הודיעה על כניעתה בדצמבר 1917).
בשלב זה נראה כי צבאות האימפריה האוסטרו-הונגרית מחזיקים מעמד, וכי הניצחון הסופי עוד ייפול בידי מעצמות המרכז. הסכם ברסט ליטובסק אשר סיים את הלחימה כנגד רוסיה, וההצלחה האוסטרית בקרב קפורטו אל מול איטליה, הביאו למראית עין של ניצחון בשנת 1917. אך תוצאות הלוואי של המלחמה - סגר כלכלי, חסרון בכוח עבודה (שהופנה אל המלחמה במקום אל בתי החרושת והחוות החקלאיות) ומתיחות אתנית בין העמים השונים, הביאו להתמרמרות כללית כנגד המשטר, אשר מותו של הקיסר האהוב פרנץ יוזף, בשנת 1916 אך החמיר.
הצטרפותה של ארצות הברית אל המלחמה, בשנת 1917 הראתה כי היציבות שהושגה בעקבות הנצחונות במזרח הינה אך זמנית, ובמידה רבה היטתה את הכף כנגד מעצמות המרכז. המצב הפנימי המעורער בהונגריה אך החריף בעקבות נאום "ארבע עשרה הנקודות" שנשא הנשיא האמריקני וודרו וילסון בקונגרס בינואר 1918. נאום זה היווה את הנוסחה לשלום באירופה לאחר המלחמה, שלום שעיקרו הכרה בזכות המיעוטים האתניים באירופה להגדרה עצמית, זכות שעמדה בניגוד לעצם קיומה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. שתיים מארבע עשרה הנקודות היו מופנות ישירות אל המיעוטים האתניים בקיסרות האוסטרו הונגרית:
- עמיה של אוסטריה-הונגריה, שאת מקומם בין העמים אנו חפצים לשמר ולהבטיח, צריכים לקבל את הזדמנות חופשית להתפתחות אוטונומית.
- על רומניה, סרביה ומונטנגרו להיות מפונות מצבאות זרים. שטחן צריך להיות מוחזר להן. סרביה תקבל גישה חופשית ובטוחה אל הים. היחסים בין מדינות הבלקן צריכים להיות על בסיס היוועצות ידידותית המתווה על פי קוים מוכרים של לאומים ובריתות, ובטוחות בין לאומיות לעצמאות הפוליטית והכלכלית של עמי הבלקן צריכות להינתן.
בשנת 1918 הביאה ההתמוטטות הגרמנית בחזית המערב, התבוסה האוסטרית באיטליה, וההתקדמות הבריטית מאיזור סלוניקי אל תוככי סרביה, כמו גם מפלותיה של בולגריה (אשר נכנעה למעצמות ההסכמה ב29 בספטמבר ותורכיה אשר נכנעה ב30 באוקטובר) להכרה כי המצב הצבאי אבוד. ב4 באוקטובר היפנתה אוסטריה קריאה אל הנשיא וילסון לשביתת נשק. קריאה זו לא נענתה, וב-4 בנובמבר נכנעו צבאות אוסטריה-הונגריה.
[עריכה] הרפובליקה של מיכאי קארוי
עם שהתבררו והלכו ממדי התבוסה, לקראת חודש אוקטובר 1918, החלה התסיסה הפנימית בהונגריה לקבל ביטוי. עוד בקיץ 1917 התפטר ראש הממשלה הדומיננטי טיסה, וממשלות יורשיו היו חסרות את הכישורים להתמודד עם המציאות המורכבת בפניה מצאו את עצמן. ב17 באוקטובר 1918 הכריז בית הנבחרים ההונגרי על ניתוק מאוסטריה, אם כי עדיין היתה הונגריה כפופה לאישיותו המלכותית של הקיסר קרל הרביעי. ב-1 בנובמבר בלחץ ההמון (באירוע שכונה "מהפכת פרחי הציפורן") מונה הרוזן הליברלי מיכאי קארוי לראש הממשלה ההונגרי. המוניטין שיצאו לקארוי כמתנגד התקיף ביותר למלחמה גרמו לכך שהוא יהיה הדמות שאליה פנה ההמון. כן האמינו ההמונים כי קשריו של קארוי במערב יסייעו לו להשיג תנאים טובים להונגריה במשא ומתן על עתידה הטריטוריאלי והמדיני. ב-3 בנובמבר נחתמה שביתת הנשק בין הונגריה ומעצמות ההסכמה. ב11 בנובמבר, בלחץ ההמונים בוינה ובבודפשט, ויתר הקיסר קרל הרביעי על כסאו.
ב16 בנובמבר 1918 הכריז קארוי על הקמתה של הרפובליקה העממית ההונגרית. קארוי שלט באמצעות "מועצה לאומית" שבה היו חברים אלמנטים מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומן המפלגה הרדיקלית הקטנה. בה בעת קמו ברחביה של הונגריה "מועצות מהפכניות" בדומה לאלו שקמו ברוסיה ב-1917 והביאו בסופו של דבר למהפכה. מצב זה נתן לקארוי אחריות רבה, שלא היתה מלווה בסמכות.
מטרתם של קארוי, ושל שר הלאומים שלו אוסקר יאסי, היתה ליצור "שוויץ הונגרית", באמצעות פניה למיעוטים הלא מדיארים בגבולות הונגריה להשאר כחלק מן הרפובליקה החדשה. מאמץ זה נכשל לחלוטין. לאחר שנים של דיכוי דרישותיהם הלאומיות על ידי ההונגרים, העדיפו המיעוטים בהונגריה להצטרף למדינותיהם החדשות - יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ורומניה. ויתרה מכך, צבאות מדינות אלו פלשו לשטחה של הונגריה, שכן בטעות חמורה הורה קארוי על פירוק כוחותיה המזויינים של הונגריה. מהלך אומלל זה הביא לכך שבמהלך כל החורף של 1918 - 1919 פרצו הרומנים, היוגוסלבים, והצ'כים את קווי שביתת הנשק, במטרה להשיג לעצמם עוד נחלות, ולשפר את מצבם לקראת הדיונים על עתיד האיזור. כן שהו צבאות מדינות ההסכמה בשטחה של הונגריה גופא, כחלק מתנאי הסכם שביתת הנשק.
תנאי שביתת הנשק היוו בעיה נוספת שלא היה בכוחה של הממשלה החדשה להתגבר עליה. באוקטובר 1918 חתמה הממשלה האוסטרו-הונגרית על שביתת נשק בעיר פדואה באיטליה. מכיוון שהונגריה היתה עתה עצמאית, רבים בקבינט טענו כי עליה לחתום על הסכמי שביתת נשק חדשים. קארוי נאלץ, בניגוד לשיפוטו, להסכים לדרישה זו, ובנובמבר חתמה הונגריה על הסכם חדש בבלגרד, עם מפקד כוחות מדינות ההסכמה בבלקנים, המרשל לואי פראנשה ד'אספריי. תנאים אלו היו גרועים בהרבה מתנאי ההסכם הקודם. עובדה זו הביאה לביקורת קשה על קארוי, אשר ממנו ציפו להשיג תנאים טובים יותר.
ממשלו של קארוי הפך למוקד של מתיחות בין המפלגה הסוציאל דמוקרטית, שהיתה הגדולה במפלגות, ובין אנשי קארוי. הסוציאל דמוקרטים החלו לכפות את דעתם. בדעת קארוי היה להעביר את האחוזות הגדולות במדינה לידי החקלאים המחזיקים בהן. הוא החל במתן דוגמה אישית כשחילק את אחוזות משפחתו הנרחבות לחקלאים. אך היתה זו חלוקת האדמות היחידה שהתבצעה בפועל. היו אלו הסוציאל-דמוקרטים דווקא אשר טירפדו את המהלך, משום שחלוקת האדמות ליושביהן מקדמת את הקפיטליזם.
בנוסף לכל אלו, היה עדיין המצור הכלכלי על הונגריה בעיצומו, כל עוד לא נחתם הסכם שלום. הונגריה סבלה ממחסור במזון, ומוות מתת תזונה הפך לחיזיון נפוץ. פליטים מטרנסילבניה וגליציה סתמו את הדרכים. אספקת הפחם מגרמניה נותקה עם יצירת החיץ בין שתי הארצות בדמותה של המדינה החדשה - צ'כוסלובקיה. הונגריה היתה תלויה בפחם הגרמני לקיומה. בחורף הקשה שהגיע, היו רבים ללא מקורות חימום נאותים, ורשת הרכבות הושבתה. כתוצאה מכך שבתה אף התעשייה, ורבים מצאו עצמם ללא עבודה. ממשלתו חסרת הנסיון והכושלת של קארוי התמודדה עם המצב באמצעות הדפסת כסף, ויצרה בנוסף לכל גם אינפלציה דוהרת.
ב-19 במרץ 1919 הקולונל הצרפתי וי הציג דרישה המורה לכוחות הונגריה לסגת משטחים נרחבים בממלכה. ההנחה היתה כי מכתב וי מייצג את גבולותיה העתידיים של הונגריה. הסוציאל-דמוקרטים איחדו את מפלגתם עם מפלגתו הקומוניסטית של בלה קון, עיתונאי לשעבר אשר חזר מן השבי ברוסיה כשהוא נתון להשפעת אירועי המהפכה הרוסית, וקרא להקמת משטר קומוניסטי אף בהונגריה. אנשי המפלגה המאוחדת הכריזו על התפטרותו של קארוי. קארוי נאלץ להתפטר, ויצא לגלות.
[עריכה] 133 הימים של בלה קון
מכתב וי ובו דרישת הנסיגה גרם לפרץ של טינה לאומנית בהונגריה כלפי מדינות ההסכמה, והלך הרוח בהונגריה היה כי עדיף להלחם במדינות ההסכמה מאשר להיכנע לדרישה. הנהגת הסוציאל דמוקרטים סברה כי אם על הונגריה להלחם, עדיף להחזיק בבעלת ברית, וזו יכולה להיות ברית המועצות. הכל ידעו על יחסיו של קון עם לנין, וההנחה הייתה כי אם יצורף קון לממשלה, הדבר יביא לסיוע רוסי להונגריה במאבק העתיד לבוא.
קון דרש את מיזוג המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגדולה, עם מפלגתו הקומוניסטית הקטנה. כן דרש הכרזתה של רפובליקה סובייטית, ומגוון של צעדים שמאליים קיצוניים. כל אחת מדרישות אלו נענתה. ב-21 במרץ 1919 הוכרזה רפובליקה סובייטית, קון שוחרר מכלאו, והושבע כשר החוץ של הרפובליקה החדשה.
הרפובליקה הסובייטית שהוקמה הייתה השניה באירופה, לאחר זו שבברית המועצות. תפקידו הרשמי של קון ברפובליקה החדשה היה הקומיסר לענייני חוץ, אך הוא היה הרוח החיה בממשלה, ולמעשה השליט בפועל.
קון החל בניסיון ליצור מהפיכה סוציאלית. הוא הלאים את אמצעי הייצור ואת האדמה, אך לא חילק אותה מחדש לאיכרים. בכך קנה את איבתם. האלמנטים השמרנים בהונגריה - בעלי האחוזות, אנשי הצבא, התעשיינים, אף הם היו אויביו הטבעיים של המשטר החדש. משטרו לווה במעשי אימה, וב"טרור אדום", הוצאות להורג ללא משפט של אויבי המשטר, בנוסח המשטר בברית המועצות, אשר אף הם הקנו לו אויבים.
קון הקים צבא אדום הונגרי, וזאת אל מול לחץ צבאי שהופעל כנגדו מבחוץ בכמה חזיתות. בצפון נלחם בצ'כים ובסלובקים. בחזית זו הגיע להישגים, אך בלחץ דיפלומטי נאלץ לסגת אל הגבול המוסכם. באפריל 1919 החלה פלישה רומנית לשטחה של הונגריה. קון נאבק כנגד הרומנים הפולשים, אך נחל מפלה. צבאו לא הפסיד בקרב, אך בלחץ הפולש נאלץ לסגת ולאבד שטח יקר. תקוותיו של קון (בזכותן הגיע לשלטון) לסיוע רוסי במלחמה זו, לא עלו יפה. על אף שלנין בירך על הקמת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, לא עשה דבר (וייתכן שלא היה ביכולתו לעשות דבר) על מנת לסייע לה בשעת צרה. קון חיכה עד כלות לעזרה שבוששה לבוא.
בד בבד, בעיר סגד אשר בדרום מזרח הונגריה, הוקמה ממשלה חלופית, בראשותו של האדמירל מיקלוש הורטי מפקדו לשעבר של צי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואיש ימין קיצוני. זה הקים, בתמיכת כוחות צרפת ממדינות ההסכמה ששהו באזור, את "הצבא ההונגרי הלבן" כמשקל נגד לצבאו האדום של קון, והחל במסע צפונה לבודפשט, כשהוא זורע בדרכו אימה וטרור כנגד אנשי שמאל ויהודים. בשלב זה עמדה ממשלתו של קון בלחץ משולש - מדרום עלו כוחותיו של הורטי, ממזרח הרומנים, ומצפון הצ'כים.
כוחותיו של קון לא עמדו בלחץ, וב-6 באוגוסט נכנסו כוחות הצבא הרומני לבודפשט. קון ואנשיו נמלטו לוינה. היה זה סופה של הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, אשר החזיקה מעמד במשך 133 ימים.
[עריכה] הטרור הלבן
כוחות הצבא הלבן, בהנהגת הורטי, ואציל נוסף בשם אישטוון בתלן, יצאו למסע צפונה, אל בודפשט, כשהם זורעים בדרכם הרס והרג, "טרור לבן" אשר כוון כנגד אנשי שמאל ויהודים. במקום שאליו לא הגיעו כוחות הטרור הלבן, נמצאו הרומנים, אשר אף הם זרעו הרס ונקם במדינה המעונה. היהודים, אשר הוצגו כאשמים בכל צרותיה של הונגריה, היו המטרה העיקרית להתקפות אנשיו של הורטי ולהתקפות הרומנים. אך הצבא הרומני עסק במסע שוד וביזה ללא כל סיבה אנטישמית או אידיאולוגית. היקף השוד הגיע עד כדי כך שבתנאי השלום הסופיים לא חוייבה הונגריה לשלם פיצויי מלחמה לרומניה. ב16 בנובמבר 1919 עזבו הכוחות הזרים את אדמת הונגריה, והשאירו בשלטון את הורטי ואנשיו אשר צעדו אל בודפשט. היתה זו תחילתה של תקופת שלטון בת 24 שנים, שבה שלט הורטי בהונגריה כעוצר.
