מינהל מקרקעי ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מינהל מקרקעי ישראל הוא הגוף המנהל את קרקעות המדינה, והוא פועל על-פי חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960.
המינהל מנהל את הקרקעות שבבעלות שלושה גופים:
- מדינת ישראל: מקרקעין שהיו בבעלות הנציב העליון הבריטי ערב הקמת המדינה וכן מקרקעין שנרכשו או הופקעו לטובת המדינה לאחר הקמתה.
- קרן קיימת לישראל: מקרקעין שנרכשו על ידי הקרן במהלך שנות קיומה מאז נוסדה בשנת 1901, למטרת התיישבות יהודית בארץ ישראל.
- רשות הפיתוח: הם מקרקעי נפקדים, ערבים תושבי ארץ ישראל המנדטורית שעזבו את המדינה במהלך מלחמת העצמאות, אשר נמכרו על ידי האופטרופוס לנכסי נפקדים לרשות הפיתוח, גוף שהוקם עפ"י חוק בשנת 1951. התמורה ממכירתן נמסרה לאוצר המדינה לצרכיו השוטפים, אולם נרשמה, כסכום שיעמוד במסגרת הסדר שלום כולל למימון יישוב הפליטים במקומות הימצאם, בקיזוז התביעות הנגדיות שיהיו ליהודים עולי מדינות ערב על הרכוש שהניחו במדינות אלה.
בניהולו של המינהל נמצאים 92 אחוזים מכ-22 מיליון הדונם שבתחומי מדינת ישראל.
מדיניות המינהל נקבעת על ידי מועצת מקרקעי ישראל, שהוקמה עפ"י חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960.
רוכשי אדמות המינהל רוכשים אותן בחכירה לדורות ולא בבעלות. הרכישה היא באחת משתי דרכים:
- חתימת "חוזה פיתוח" עם המינהל לפיו מתחייב היזם (בין שהינו אדם פרטי העומד לבנות את בית מגוריו על גבי אדמת המינהל, ובין אם זו חברה קבלנית העומדת לבנות בתי דירות למכירה לציבור), לפתח את הקרקע ולבנות עליה בהתאם לתוכניות שאושרו על ידי המינהל.
- חתימת "חוזה חכירה" עם המינהל, בין עם על ידי האדם הפרטי שהקים את בית מגוריו על אדמת המינהל, בגמר בניית הבית, ובין אם על ידי מי שקנה דירה או נכס אחר, בבנין שהקים קבלן על אדמת המינהל (ובאופן זה גם כל אדם אחר, החל מממי שרכש מן הרוכש הראשון וכל הרוכשים הבאים בשרשרת הרכישות של אותו נכס).
תוכן עניינים |
[עריכה] ועדת רונן ורכישת אדמות המינהל
בשנות ה־90, בעקבות החלטת ועדה ממשלתית שנקראה "ועדת רונן", מועברת זכות בעלות (העדיפה על חכירה) לרוכשי דירות מגורים בשיכונים הציבוריים שנבנו על אדמות המינהל, בעת הרישום הראשון של הדירה ע"ש המשתכן בלשכת רישום המקרקעין (המכונה בציבור בשם "הטאבו") על ידי החברה המשכנת. זאת בהתקיים לגביהם 3 תנאים:
- שהדירה היא בבניה רוויה, דהינו בבית דירות שיש בו לפחות 2 קומות ו 4 דירות.
- שזכויות החכירה של המשתכן הינן מהוונות (דהיינו שמלוא דמי החכירה, עבור תקופת החכירה במלואה, שולמו על ידי המשתכן מראש, דבר המקנה למשתכן פטור מתשלום דמי חכירה שנתיים והפוטר אותו מתשלום דמי הסכמה למינהל בעת מכירת דירתו לאחר).
- שהבנין בו מצוויה הדירה לא הוקם על אדמת הקרן הקיימת, אשר באמנת היסוד שלה משנת 1901 אימצה את האמור בתנ"ך "והארץ לא תמכר לצמיתות" (דהיינו שהבנין הוקם על גבי מקרקעין שבבעלות מדינת ישראל או רשות הפיתוח בלבד).
באופן זה נרשמו בשנים האחרונות כ-40,000 דירות בבעלות רוכשיהן והן מהוות מה שנהוג לכנות בציבור "קרקע פרטית".
[עריכה] מחלוקות בנוגע למינהל
שני נושאים הנוגעים למינהל מעוררים מחלוקת בציבור:
- ניצול אדמות המגזר החקלאי שבבעלות המינהל למטרות מסחריות של הקמת קניונים ושכונות מגורים יוקרתיות, כלומר שימוש חורג. בענין זה חלו בשנים האחרונות שינויים במדיניות המינהל לכאן ולכאן. תוך כדי התנודות שחלו בענין זה, הוקמו בשנים האחרונות קניונים ושכונות מגורים על גבי האדמות החקלאיות של קיבוצים רבים. ההתפתחות האחרונה בענין זה היא ההוראה שנתן היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בראשית שנת 2005 שלא לאשר את ההחלטה מספר 979 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל, שהעניקה זכויות מסחריות בתוך חלקות המגורים שבנחלות החקלאיות. ככל הנראה הסוגיה בכללותה טרם הוכרעה סופית.
- איסור החכרת בתי מגורים שהוקמו על אדמות הקק"ל לאנשי המגזר הערבי, כיוון שמטרת הקק"ל כפי שנקבעה באמנת היסוד שלה משנת 1901 היא לרכוש קרקעות להתיישבות יהודים בארץ ישראל. יש הסבורים שיש בכך משום אפליה לא מוצדקת של ערבים ודרוזים אזרחי ישראל. הסיבה לכך היא שלפני קום המדינה היו בבעלות המנדט הבריטי והיישוב היהודי פחות מ־20% מהקרקעות (עוד כמה אחוזים היו ללא בעלות, בעיקר בנגב), לאחר מלחמת העצמאות הגדילה המדינה במהירות את כמות הקרקעות שבבעלותה, וכיום היא מחזיקה בכ־92% מהאדמות בתחומי הקו הירוק. המדינה עשתה זאת בעיקר על ידי הפקעת רכושם של פליטים פלסטינים, אשר יצאו מהארץ בזמן מלחמת העצמאות, וחזרתם לבתיהם נחסמה. בנוסף, כשני שלישים מהאדמות שהיו בבעלותם של ערביי ישראל, הופקעו (רובן הגדול בזמן הממשל הצבאי). כיום נותרו בבעלותם של ערביי ישראל, המהווים כ־18% מאוכלוסיית ישראל, רק כ־3.5% משטח המדינה.
- רוב קרקעות המדינה הוקצו למטרות התיישבות, חקלאות ולכוחות הביטחון. על הקרקעות המוקצות הוקמו כ־700 יישובים יהודיים בכל אזורי המדינה על פי שיטה שנודעה כ"חוזה תלת-צדדי". לפי הסדר זה, קרקעות המדינה נמצאות בחכירה רב-דורית משותפת של:
- היישוב כקולקטיב.
- מינהל מקרקעי ישראל
- הסוכנות היהודית.
- כמו כן, ניתנה ליישובים היהודים רשות לסנן את תושביהן על פי התאמתם ליישוב, מנגנון שנוצל ביישובים רבים למניעת כניסתם של אזרחים ערבים. חוקיותו של מערך ממסדי זה עורער על ידי פסיקת בג"צ בפסק דין קציר-קעדאן. שופטי בג"ץ קבעו כי המדינה לא הייתה רשאית לפי דין להקצות קרקעות מדינה לסוכנות היהודית, לצורך הקמת היישוב הקהילתי קציר על בסיס של אפלייה בין יהודים לבין מי שאינם יהודים. בינואר 2005 קבע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז כי על הפרקליטות להשיב לבג"ץ על עתירה שהוגשה בנדון, כי עמדת הפרקליטות היא כי על קק"ל למכור אדמות גם לערבים. מזוז ביסס קביעתו על עקרון השוויון.
על המצב שבו רוב מוחלט של אדמות המדינה נמצא בבעלות ציבורית קמו עוררים בטענה כי הדבר מנוגד לעקרון זכות הפרט לקניין חופשי ומונע יוזמה חפשית. מנגד נטען כי ללא בעלות מדינת ישראל על אדמותיה לא ניתן היה לקלוט את גלי העלייה, לאפשר דיור ציבור לעולים, למחוסרי דיור ולזוגות צעירים ולהקים את ערי הפיתוח (באמצעות חברות ציבוריות משכנות כדוגמת עמידר ועמיגור), ואת ההתיישבות החקלאית במלוא היקפה.
