מטוס נוסעים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מטוס נוסעים הוא מטוס גדול שמטרתו העיקרית היא הובלת נוסעים משלמים. מטוס הנוסעים מופעל לרוב על ידי חברת תעופה שקונה את המטוס או חוכרת אותו. הגדרת מטוס הנוסעים משתנה ממדינה למדינה, אבל לרוב נחשב מטוס למטוס נוסעים אם יש בו לפחות 20 מושבי נוסעים או משקל ריק של 22,680 קילוגרם.

תוכן עניינים 1 גודל המטוס 1.1 מטוסים רחבי-גוף 1.2 מטוסים צרי-גוף 1.3 מטוסי נוסעים אזוריים 1.4 מוניות אויריות 2 תצורת סיפון הנוסעים 2.1 מושבים 2.2 תאי אחסון עיליים 2.3 יחידות השירות לנוסע 3 סיפון המטען 3.1 מטען במטוסים צרי גוף 3.2 מטען במטוסים רחבי גוף 4 יצרנים 5 מנועים 6 מטוסי נוסעים מפורסמים 7 מיחזור מטוסי נוסעים 8 מטוסי נוסעים שעברו הסבה 9 כבודת נוסעים 9.1 ציוד מוגבל בכבודת נוסעים 9.1.1 חפצים מסוכנים 9.1.2 מכשירי חשמל 9.1.3 צמחים, מוצרי צמחים ובעלי חיים

[עריכה] גודל המטוס

קיימים מטוסי נוסעים בגדלים שונים, המוצגים להלן בסדר יורד:

[עריכה] מטוסים רחבי-גוף

מטוסי הנוסעים הגדולים ביותר נקראים מטוסים רחבי-גוף או "מטוסי ג'מבו" על ידי רוב הציבור. המונח המשמש לרוב בתעשיה לכינוי מטוסים כאלו הוא מטוסים "כפולי מעבר" מפני שמטוסים אלו מצויידים לרוב בשני מעברים נפרדים לכל אורכו של תא הנוסעים. מטוסים הכלולים בקטגוריה הזו הם ,767 747 ו-777 של חברת בואינג האמריקאית. DC-10 ו-MD-11 של מקדונל דגלאס (כיום חלק מבואינג), A330, A300/310 ו-A340 של תאגיד איירבוס האירופי, ו-Il-86/96 של איליושין הרוסית.

[עריכה] מטוסים צרי-גוף

מטוסי הנוסעים הסילוניים הנפוצים ביותר ידועים כ"צרי-גוף" או "בעלי מעבר אחד". מטוסים מהקטגוריה הזו הם 717, 737 ו-757 של בואינג, DC-9 וסדרת MD-80 של מקדונל דאגלס, וסדרת A320 של איירבוס. נמצאים בשימוש גם כמה דגמי מטוסים ישנים יותר, כגון 727, DC-8, Fokker 70/100, VC10 ומטוסי הטופולב (Tupolev) ויאקובלב (Yakovlev).

[עריכה] מטוסי נוסעים אזוריים

מטוסי נוסעים אזוריים כוללים לרוב פחות ממאה מושבים ומונעים על ידי מנועי טורבו-פרופ או מנועי סילון. אף על פי שמטוסים אלו קטנים יותר מהמטוסים המופעלים על ידי חברות התעופה הגדולות, הם משרתים את אותה האוכלוסייה שמשתמשת בשירותי המטוסים הגדולים, ומצפה לפיכך לקבל את אותה רמת שירות. לכן כוללים רוב מטוסי הנוסעים האזוריים שרותים ודיילים שדואגים למלא את צורכי הנוסעים. מטוסים מקטגוריה הזו הם בין היתר סדרת CRJ של חברת בומברדייה (Bombardier), סדרת "Q" של (Dash-8), סאאב 340 ו2000, וכן ATR 42\72.

[עריכה] מוניות אויריות

מטוס נוסעים בעל פחות מ-19 מושבים מכונה "מונית אווירית". הדבר תלוי בגודל המטוס, סוג המנועים והסדר הישיבה. לרוב אין מטוסים מסוג זה מכילים שירותים או מטבח ובדרך כלל אין משרתים עליהם דיילים. ישנן חברות רבות המייצרות מטוסים מסוג זה, לדוגמה חברת ביצ'קראפט (Beechcraft), ג'טסטרים (Jetstream), אמבראיר (Embraer), ססנה (Cessna), פייפר (Piper) וכדומה.

[עריכה] תצורת סיפון הנוסעים

מטוס נוסעים עשוי לכלול מספר מחלקות שונות, שנבדלות זו מזו באיכות המזון, בגודל המושבים, בכמותם ובמרווח ביניהם, ובאיכות השירות של צוות הדיילים. נהוג לחלק את המחלקות לשלוש דרגות בסיסיות: מחלקה ראשונה, מחלקת עסקים ומחלקת תיירים. בחברות מסוימות מתחלקת מחלקת התיירים לשניים: מחלקה רגילה ומחלקת "פרימיום" שכוללת לרוב מרחב לרגליים). ממחלקה למחלקה עולות רמת השירות ואיכות המזון. לדוגמה, במחלקת תיירים מוגש המזון בכלים חד פעמיים והוא נחשב ל"תעשייתי", בעוד שבמחלקה ראשונה מוגש המזון בכלים מפורצלן ומקרמיקה ונחשב למזון ברמה גבוהה מאוד. איכות וגודל המושבים משופרים אף הם במחלקות היקרות יותר. במחלקה ראשונה יש לעתים מושבים ההופכים למיטות שמאפשרות שינה נוחה בטיסות ארוכות.

[עריכה] מושבים

סוג המושבים והמרחב לרגליים הניתן לכל נוסע נקבעים בהחלטה של כל חברת תעופה, ולא של יצרנית המטוס. המושבים מותקנים על מסילות על רצפת תא הנוסעים ויכולים לנוע קדימה ואחורה על ידי צוות התחזוקה של המטוס. ניתן אף להסיר את המושבים לגמרי. חלק מחברות התעופה מנסות להגדיל את כמות המושבים בכל מטוס ככל שניתן, על מנת לשנע את הכמות הגדולה ביותר (ולכן גם הרווחית ביותר) של נוסעים. חברות אחרות בוחרות להקטין במקצת את כמות המושבים, ולהשתמש בצפיפות הפחותה כיתרון שיווקי. נוסעים שיושבים בשורות היציאה (שורות המושבים שצמודות לפתחי יציאת החרום מהמטוס) נהנים מהרבה יותר מרווח לרגליים מאשר הנוסעים היושבים בשאר השורות. שורות המושבים הנמצאות שורה אחת לפני יציאות החרום בדרך כלל כוללות פחות מקום לרגליים, ולעיתים גב המושבים בשורות אלה קבוע ואינו ניתן להטייה לאחור, במטרה למנוע חסימה של יציאת החירום. לפעמים ניתן לבקש בעת הכרטוס מקום בשורת הכסאות של יציאת החרום. החברות משתדלות להושיב במקומות אלה נוסעים צעירים ובריאים שיוכלו לסייע במקרה חרום. המושבים עצמם בנויים לעמוד בכוחות גדולים מאוד מבלי להשבר או להשתחרר מהמסילות שעל הרצפה במקרים של מערבולות אוויר או תאונות. גב המושב מצוייד לרוב במגש נפתח לאוכל, לכתיבה או למיקום מחשב נייד. במושבים שאין לפניהם שורת מושבים מקופל המגש בדרך כלל בתוך ידית הכסא. מושבים רבים כוללים כיום גם מסכי LCD לצפייה בסרטי קולנוע, במהדורות חדשות מוקלטות, בסרטים מצוירים או למשחקים אלקטרוניים. גם השליטה על המסך וחיבור האוזניות נמצאים לרוב בידיות הכסא.

[עריכה] תאי אחסון עיליים

תצורת תאי האחסון העיליים משתנה מחברת תעופה אחת לאחרת, בדומה לתצורת המושבים. יצרן המטוס יספק בדרך כלל את הגרסה הסטנדרטית של תאי האחסון, אך חברות התעופה יכולות לבחור תאים בגדלים, בצורות ובצבעים שונים. עם הזמן התפתחו תאים אלה ממדפים עיליים רגילים (בדומה לאלה שישנם כיום ברכבות או באוטובוסים, ששימשו לאיחסון של מעילים ותיקים קטנים), לתאי אחסון סגורים, בגלל הסכנה המוגברת שבנפילת חפצים בעת מערבולות או במקרה תאונה.

[עריכה] יחידות השירות לנוסע

מעל מושבי הנוסעים ישנן יחידות השירות לנוסע (PSU). היחידה כוללת בדרך כלל מנורת קריאה, פתח איוורור ולחצן קריאה לדייל. לרוב כוללות היחידות גם כתובות מוארות של ההודעות "חגרו חגורת בטיחות" ו"אסור לעשן". בנוסף, נמצא בכל יחידה פתח שממנו נופלות מסכות חמצן במקרה של ירידת הלחץ בתא הנוסעים.

[עריכה] סיפון המטען

מטוס נוסעים חייב לכלול חלל לאחסון מטען שלא ניתן לאפסן בתא הנוסעים באופן בטוח. תאי המטען של המטוס נמצאים לרוב מתחת לסיפון הנוסעים, ומתוכננים לאחסן את מטען הנוסעים ומשאות שונים שחברת התעופה מעבירה. תא המטען נגיש בדרך כלל רק דרך דלתות שנמצאות מחוץ למטוס. דלתות מתא הנוסעים לתא המטען כמעט שאינן קיימות במטוסים מודרניים, למרות המוצג לעתים בסרטי פעולה.

לרוב זהה לחץ האוויר בתאי המטען במהלך הטיסה ללחץ בתא הנוסעים, אך לעתים הם אינם מחוממים. למרות שתא המטען מכיל בדרך כלל תאורה, לשימוש צוותי ההעמסה, התא עצמו חשוך בזמן שדלתות ההטענה סגורות. כל תאי המטען במטוסים החדישים כוללים מערכות לזיהוי שריפות, וכל מטוסי הנוסעים הגדולים כוללים מערכות אוטומטיות (או מופעלות מרחוק) לכיבוי שרפות.

[עריכה] מטען במטוסים צרי גוף

רוב המטוסים צרי הגוף שבהם יותר מ-100 מושבים מכילים תא מטען, שנמצא מתחת לסיפון הנוסעים. מטוסים קטנים יותר כוללים לרוב אזור מיוחד למטען, שמופרד ממושבי הנוסעים אבל נמצא באותו המפלס. המטען מועמס לרוב בצורה ידנית למטוס, וממויין לפי אזורי יעד שונים. רשת שמחוברת לרוחב תא המטען מונעת תזוזה של מטען בעת הטיסה. מטוסי נוסעים מובילים לעיתים קרובות גם דואר ומשא.

[עריכה] מטען במטוסים רחבי גוף

מטוסים רחבי גוף כוללים לרוב תא אחסון בדומה למטוסים צרי גוף, אך רוב המטען במטוסים האלו מאוחסן במכולות מיוחדות שנקראות "יחידות הטענה" (Unit Load Devices – ULD). יש יחידות ההטענה בצורות ובגדלים שונים. הדגם הנפוץ ביותר הוא ה-3-LD.

יחידות המטען מועמסות בשדה התעופה ומועברות למטוס בעגלות מיוחדות, ומכונה מיוחדת מעלה אותן למטוס. ברצפת תא המטען יש גלגלות ומיסבים מיוחדים שמאפשרים להזיז את היחידות הללו בקלות ולקבע אותן למקום בעת טיסה.

[עריכה] יצרנים

בגלל מורכבות תהליכי הפיתוח והייצור ועלותם הגבוהה, שולטות יצרניות מטוסים מעטות בשוק מטוסי הנוסעים לחברות התעופה הגדולות. החברות האמריקאיות בואינג ותאגיד לוקהיד (כיום חלק מלוקהיד מרטין ולא מעורבת יותר בתעופה אזרחית), החברות הסובייטיות (כיום רוסיות) טופולב, אילושין ואנטונוב (אוקראינית) ותאגיד איירבוס האירופי שולטים בחלק הארי של שוק מטוסי הנוסעים. יצרנים גדולים נוספים הם אמבראיר, דה הווילנד קנדה (כיום חלק מבומברדייה), ו-ATR. החברות הללו מתמקדות יותר בתחום המטוסים האזוריים.

שוק מטוסי הנוסעים נשלט על ידי שתי החברות הראשיות: בואינג ואיירבוס. מאז שהפכה איירבוס למתחרה הראשית של בואינג, נמצאות שתי החברות, בתמיכת הממשלות שלהן (האיחוד האירופאי ומדינות אירופה מצד אחד, וממשלת ארצות הברית מצד שני), במריבה מתמשכת. החברות מאשימות אחת את השנייה בכך שהן מסובסדות על ידי הממשלות שלהן. איירבוס לדוגמה יכולה לקבל מימון מממשלות אירופה בתעריפים נמוכים וללא צורך להחזירו אם המוצר יוביל להפסדים, ואילו בואינג מקבלת חוזים למחקר ופיתוח מנאס"א וממשרד הביטחון האמריקאי בנוסף לכמות גדולה של הזמנות צבאיות.

עם זאת, שתי החברות משתמשות בקבלני משנה רבים ממדינות שונות. לדוגמה, רבים ממרכיבי המטוסים של בואינג נבנים על ידי חברות ביפן. כמו כן, תתי-מערכות רבות נבנות באסיה ובאירופה. מטוסי איירבוס מצוידים לרוב במנועים, ביחידות כוח מסייעות וברכיבים אלקטרוניים שנבנו בארצות הברית. ולכן, למרות נסיונן של החברות להציג את עצמן כ-"כל אירופיות" או "תוצרת ארצות הברית", כל מטוסי הנוסעים עשויים מרכיבים שמיוצרים בכל חלקי העולם.

[עריכה] מנועים

עד לתחילת תקופת הסילון היו מנועי בוכנה נפוצים על מטוסי נוסעים, לדוגמה דגלאס 3-DC. כיום מונעים כמעט כל מטוסי הנוסעים המודרניים על ידי מנועי טורבינה, טורבו-פרופ או סילון, מכיוון שיעילותם של מנועים אלו רבה יותר בטיסה בגובה רב, אמינותם טובה משל מנועי בוכנה והם מאפשרים טיסה עם פחות רעידות ורעש לנוסעים.

[עריכה] מטוסי נוסעים מפורסמים

כמה ממטוסי הנוסעים המפורסמים ביותר שיוצרו וטסו בעולם:

• דקוטה דגלאס 3-DC - טס לראשונה בשנת 1935 ונחשב לאחד המטוסים המוצלחים מעולם. יוצרו יותר מ-10,000 מטוסים כאלה.
• לוקהיד קונסטליישן - מטוס בעל זנב משולש שטס לראשונה בינואר 1943, היה אחד מהמטוסים המהפכניים בשירות התעופה האזרחית.
• קונקורד - מטוס המסוגל לטוס במהירות כפולה ממהירות הקול. טס בשנים 1976-2003 בשתי חברות תעופה בלבד: אייר פראנס ובריטיש איירוויז. בעיקר מפריז ומלונדון לניו יורק.
• בואינג 747 "ג'מבו" - יוצר לראשונה ב-1968 ועד 2005 היה מטוס הנוסעים היחיד בעל שני סיפוני נוסעים. הציב שיאים רבים בתחום התעופה. אחד מהשיאים נקבע על ידי אל על בעת הטסתם של 1087 נוסעים אתיופיים מאדיס אבבה לישראל בטיסה אחת במבצע שלמה.
• איירבוס A380 "סופר ג'מבו" - מטוס הנוסעים הגדול ביותר בעולם כיום, בעל שני סיפוני נוסעים לכל אורך המטוס. צפוי להתחיל את השירות שלו בסוף 2006, בחברת סינגפור אירליינס.

[עריכה] מיחזור מטוסי נוסעים

מכיוון שמטוסי נוסעים יקרים מאוד לקנייה, רובם מוחכרים לתקופות זמן ארוכות (בדרך כלל בין 20 ל-40 שנה). מעטים מאוד שבים לשרות לאחר תום תקופת ההחכרה, מפני שהתפתחות טכנולוגיית מטוסי הנוסעים אינה מאפשרת למטוסים הישנים יותר להתמודד עם עלויות התפעול שגדלות ככל שהמטוס מתיישן. מטוסים רבים שסיימו את חייהם נמצאים במדבר מוהבי במקום הנקרא "בית הקברות למטוסים". חלק מהמטוסים במקום מפורקים, ואילו אחרים נמצאים שם לתקופות שונות במקרים של מיתון בתעשיית התעופה או בין החכרה אחת לשנייה. אתר גדול נוסף לאחסון מטוסים נמצא במרנה, אריזונה (ארצות הברית). רובם המוחלט של מטוסי הנוסעים מפורקים בסוף חייהם. יוצאי הדופן הם מטוסים שמוצבים במוזיאונים שונים או מוטסים על ידי קבוצות חובבים.

רוב המטוסים עוברים בין חברות רבות במהלך חייהם. מטוס נוסעים שמתוחזק כראוי יכול לפעול באופן בטוח במשך עשרות שנים. הדבר תלוי באיזו תדירות טס המטוס (נקרא לרוב מחזור טיסה - המראה אחת ונחיתה אחת), באיזה מזג אוויר הוא מופעל והאם נזקים שונים מטופלים כראוי.

מה שיוביל בסופו של דבר לקרקוע המטוס הוא לרוב חוסר יכולת לספק לו חלפים, מכיוון שהיצרן המקורי כבר אינו מייצר או מספק אותם. קורוזיה (שיתוך) היא בעיה נוספת שדורשת טיפול רב יותר ויותר ככל שהמטוס מאריך ימים. לבסוף הופך מטוס הנוסעים הישן ליקר מדי לתפעול.

[עריכה] מטוסי נוסעים שעברו הסבה

דגמים שונים של מטוסי נוסעים הוסבו לנשיאת מטענים או לשימוש כמטוסי פאר של חברות. כמו כן משרתים מטוסי נוסעים רבים ממשלות כמטוסי "אח"מים" או לשימושים צבאיים שונים, כגון מיכליות תדלוק אויריות (לדוגמה: 707, 10-VC), אמבולנסים אוויריים (9-DC), ריגול (737, סאאב 340) וכמו כן למשימות שיגרתיות יותר כמו נשיאת חיילים.

[עריכה] כבודת נוסעים

"כבודת נוסעים" היא שם כולל לחפצים אותם לוקחים העולים למטוס. הכבודה הנישאת לסיפון הנוסעים מכונה "כבודת יד" או "מטען יד". ע"מ למנוע העמסת יתר של הסיפון בציוד אישי, דבר הפוגע בנוחיותם של הנוסעים ומפריע לדיילים, נקבעו מספר הגבלות לכבודת היד. להלן רשימת הציוד שמותר להעלות לסיפון:

• תיק יד אחד, שמשקלו אינו עולה על קילוגרמים ספורים, ומידותיו סבירות. גודל התיק משתנה בין חברות תעופה וכן מושפע מהמחלקה בה נמצא הנוסע.
• חומר קריאה בכמות סבירה.
• מעיל.
• מצלמה.
• מטריה או מקל הליכה.
• ערסל לתינוק, ומזון בכמות המתאימה למשך הטיסה.
• זוג קביים.

כמו כן, הנוסעים מורשים לקחת עמם כבודה המאוחסנת בתא המטען. ציוד זה בדרך כלל נשמר במזוודות, שמשקלן הכולל (ללא חיוב על משקל יתר) אינו עולה על כ-20 ק"ג לאדם (במחלקת נוסעים). לאחר הנחיתה מוחזרות המזוודות לנוסעים, על פי רוב באמצעות מסוע עליו מועמסות המזוודות בזו אחר זו. הנוסעים מתבקשים לזהות את מזוודותיהם ולמשות אותם מתוך המסוע בעודו בתנועה.
נוסף על כך, כסאות גלגלים ועגלות ילדים המתקפלים באופן מלא מאוחסנים בתא המטען. אלה אינם נכללים בהגבלת המשקל הנ"ל, ומוחזרים לבעליהם עם היציאה מן המטוס.
חברות התעופה אינן לוקחות אחריות על נזק הנגרם לפריטים שבירים, מתכלים, או שניזוקים בקלות, בין אם הנזק נגרם בתא המטען ובין אם בסיפון הנוסעים.

[עריכה] ציוד מוגבל בכבודת נוסעים

[עריכה] חפצים מסוכנים

מטעמי בטיחות וביטחון, נקבעו מספר חפצים מוגבלים שאין להעלות לסיפון הנוסעים בלא הסכמה והסדר מוקדם עם המוביל. זאת למעט תרופות ותמרוקים הנחוצים לנוסע במשך המסע, כגון תרסיס לשיער, בושם ותרופות הכוללות כהל, אותם ניתן לקחת בלא אישור מוקדם. להלן רשימה של עיקר הציוד המוגבל:

• גזים דחוסים (דליקים, בלתי דליקים ורעילים). כולל תכשירי ספריי למיניהם דוגמת דיאורדורנט, אם כי בפועל על פי רוב לא אלה לא מוחרמים בעלייה למטוס.
• חומרים מאכלים (כגון חומצות או מצברים רטובים).
• חומרי נפץ, תחמושת, זיקוקין וחפצים הניצתים בנקל.
• נוזלים וחומרים מוצקים דליקים (כגון מצית, דלק לחימום, גפרורים או חומרים הנדלקים בקלות).
• חומרים מחמצנים (כגון אבקות הלבנה ופרוקסידים).
• רעלים וחומרים מדבקים, דוגמת קוטלי חרקים, קוטלי עשבים וחומרים המכילים וירוסים חיים.
• חומרים רדיואקטיביים.
• חומרים מוגבלים אחרים (כגון כספית, חומר מגנטי, חומרים מזיקים או מגרים).
• תיק מנהלים עם מנגנוני אזעקה.
• כלי נשק.
• כלי נשק פוטנציאליים, דוגמת סכין, מספריים או מברג.

[עריכה] מכשירי חשמל

אף-על-פי שההגבלות משתנות בין חברת תעופה למשנתה, רוב מכשירי החשמל אסורים להפעלה על המטוס. בין המכשירים האסורים בולטים במיוחד טלפונים סלולריים ונגני תקליטורים. מכשירים אחרים, כגון מחשבים ניידים, מותרים להפעלה באופן מוגבל - יש לכבותם כאשר המטוס ממריא או נוחת, ולעיתים אף בזמנים נוספים. ההגבלות והאיסורים על מכשירי חשמל מפורטות על פי רוב בתחילת כל טיסה. נוסעים המעוניינים להפעיל מכשירים שלא ניתנה הבהרה לגביהם, מתבקשים לשאול את הדיילים בטרם ההפעלה.

[עריכה] צמחים, מוצרי צמחים ובעלי חיים

מרבית המדינות אוסרות או מגבילות ייבוא של צמחים, מוצרי צמחים או בעלי חיים, בין אם אלה ייעודים לשימוש אישי או מסחרי. זאת מתוך חשש לנזק שאורגניזמים זרים עשויים לגרום לצומח בבר ובחקלאות. החוק בישראל אוסר את ייבוא הנ"ל, אלא בקבלת אישור מוקדם.